רבינו שמשון על נגעים יג

<< · רבינו שמשון · על נגעים · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הכהה בראשון. בשבוע ראשון כהה הנגע או שהלך לו וכהה והולך חשיב כתרין:

קולפו והוא טהור. מקרא נפקא לן כדפרישית לעיל בברייתא דתורת כהנים:

והוא טהור. ולא בעי צפרים:

הכהה בשני והולך לו. כלומר או ההולך והא נמי חשיב כתרין:

קולפו והוא טעון צפרים. בת"כ מרבי ליה כדפרישית לעיל:

הפושה בראשון. וחזר בשני וחלץ בשני וחזר ונתץ הרי חמשה:

לא חזר. טעון צפרים הרי ששה:

עמד בראשון. ופשה בשני וחלץ וחזר בשלישי ונתץ הרי שבעה:

לא חזר טעון צפרים הרי שמנה. והשתא במתני' לא תני כל העשרה בתים אבל בת"כ חשיב להו וקא מסיים בה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים. והך חשבינן לה כתרי הרי עשרה אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת"כ לא חשיב ליה דהנהו בכלל הנך עשרה ולכך מנינן כהה והולך בתרי משו' דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודיה דקתני ר' יהודה אומר הכהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קולפו וטעון צפרים אם עד שלא טהרו ה"ל כחוזר וטעון נתיצה אבל משטהרו ה"ל כנגע חדש:

תניא בתוספתא [פ"ז] אין הבית ניתץ אלא אחר חליצה:

עוד תניא בתוספתא [פ"ו] בית שנראה בו נגע במזרחו חצצו ונראה בו נגע במערבו של בית נדון כבית אחר ואם חצצו תחלה ונראה במזרחו ובסוף שבוע נראה במערבו נדון כב' בתים נראה נגע בין נסר לכותל ובין יריעה לקורו' אין נזקקין לו סלקן הרי הוא כקמוט שנתפשט וכבית הסתרים שנתגלה:

פי' חצצו שבנה קיר באמצע הבית וחלקו לשנים במערבו של בית דקודם שחצצו נדון כבית אחד וה"ל כפסיון הרחוק וטעון הכל נתיצה כאילו לא חצצו:

ואם חצצו בתחלה. קודם שהיה בו נגע כלל נדון כשני בתים ואין פושין מזה לזה:

בין נסר לכותל. דרכם היה לכסות את הקיר בנסרים של עץ שלא יתלכלך הנישוף בהם ולפרוש יריעה משמי קורה מפני עפר הנושר והנגע שבינתים כבית הסתרים דמי וטהור:

סלקן הנסרים והיריעות הרי הוא כקמוט שנתפשט וכבית הסתרים שנתגלה ויראה כתחילה:

משנה ב

חולץ את כולה. כדדרשינן וחלצו מלמד ששניהם חולצין:

נותץ את שלו. כדכתיב (ויקרא יד) את אבניו שלו ואת עציו שלו. תניא בתוספתא [פ"ו] חומר בחליצה מבנתיצה ובנתיצה מבחליצה חומר בחליצה אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח של חבירו חומר בנתיצה שהוא נותץ אבנים שיש בהן נגע ואבנים שאין בהן נגע ובחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע:

ראש ופתין. פירש בערוך וכן פירשו הגאונים אותו האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו ולצד מזרח נדבך של חבירו שם אותה האבן או אותו העץ ראש ואותן אבנים ועצים שמנדבך זה במערב אחת ומנדבך זה במזרח אחת שמן פתין:

משנה ג

נותן את הקירות לעליה. וסומכן בעמודים ואינו נותץ עם הבית ובת"כ דריש אבניו ולא אבני העליה עציו ולא עצי העליה עפר הבית ולא עפר העליה:

ניתצין עמו. כדדריש בת"כ אבניו כל אבנים שנבנו עמו עציו כל עצים שנבנו עמו עפר כל עפר שנבנה עמו וכיון דאין עליה על גביו הרי הכל נבנה עמו:

מלבנים. כמו מלבנות של פתחים דפרק המוכר את הבית (דף סט.) ואיכא דמחברי בטינא ואיכא דלא מחברי:

סריגות. עושין בחלונות שלא יפלו משם התינוקות ומצילם ואין מוציאין חוץ לעיר ולא מיתסרי בהנאה:

מלבן הבנוי על גביו. עץ ארוך שעל הקיר להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה:

כזית. משום דצרעת איתקש למת כדכתיב (במדבר יב) אל נא תהי כמת:

במשהו יליף מאברים של מת דתנן בפ"ק דאהלות (מ"ז) האברים אין להם שיעור:

משנה ד

בפרק מצות חליצה (דף קג:) מייתי לה ודייק דלא כבית דמי ודחי דאמר קרא ונתץ את הבית אפילו בשעת נתיצה קרוי בית:

מטמא מתוכו. אבל לא מאחוריו שאר הבית חוץ מאבנים המנוגעות עצמן דקתני בתוספתא (פ"ז) אבנים שיש בהן נגע מטמאין מאחוריהן:

והמוחלט מטמא ומתוכו ומאחוריו. כדתניא בת"כ טמא מה ת"ל לפי שמצינו בבית המוסגר שאינו מטמא אלא מתוכו יכול אף המוחלט כן ת"ל בבית טמא הוא הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו וזה וזה מטמאין בביאה כדכתיב (ויקרא יד) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא:

תניא בתוספתא [רפ"ז] הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד בו ב' שבועות או שכנס ופשה ובסוף שבוע הרי זה חולץ את כולו נגע ובסוף שבוע פרח בכולו הרי זה חולץ את כולו ואין מחייבין אותו לבנות אחר תחתיו ולא עוד אלא אפילו נראה בו נגע ברוח אחר הרי זה חולץ אותה הרוח ואין מחייבין אותו לבנות אחרת תחתיה ואם בנאה ואח"כ נראה בו נגע יראה כתחילה. פי' הבא כולו נגע כמו כולו לבן דגבי אדם ובגדים. או שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני מה שכנס הרי זה חולץ את כולו [א] דחשבינן ליה פסיון והפושה טעון חליצה וכיון דהאי בית כולו נגוע חולץ את כולו:

נגע כלומר נראה נגע במקצתו ובסוף שבוע פרחה בכולו:

ואין מחייבין אותו לבנות אחר תחתיו כמו שמחייבין באבנים המנוגעות דכתיב (שם) והביאו אבנים אחרות:

ולא עוד כלומר לא מבעיא בכל הבית מנוגע דאין מחייבין אלא אפי' רוח אחת כולה מנוגעת חולץ אותה הרוח ואין מחייבין אותו לבנות רוח אחרת תחתיה ואם בנאה ונראה בו נגע יראה כתחילה דאין בית טעון נתיצה על הנגע החוזר אלא היכא דמיחייב לבנות אחר במקומו אבל הכא דלא מיחייב ה"ל כבית חדש ונגע אחר:

משנה ה

הבונה מן המוסגר לטהור. לאחר שחלץ וקצה וטח והביא אבנים אחרות ובנה במקומן והסגירו ובתוך ימי הסגירו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית טהור:

חזר. נגע לבית המוסגר חולץ את האבנים שלקח ממנו ומסלקן מן הטהור ודינם כדין בית שניטלו ממנו:

חזר לאבנים. שבנה בטהור:

הבית הראשון. דהיינו המוסגר ינתץ כאילו היו קבועים בו והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין להם עד שישמשו את הבית השני בסימנים דטעון הסגר ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה וכיוצא בה תנן גבי בגדים לעיל בפרק י"א (מ"ו) הטולה מן המוסגר לטהור:

תניא בתוספתא [פ"ו] בית המוסגר שנשרו ממנו אבנים טהורות שני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהן היא טמאה בלבד ר' אלעזר בר רבי שמעון אומר אבנים כמטלת. פי' אבנים כמטלת ודין שני בגדים המוסגרים שטלה מזה על זה פירשתי לעיל בפרק אחד עשר ומתני' דהכא רבי אלעזר בר רבי שמעון היא:

משנה ו

בית שהוא מיסך. כגון בית שהוא בנוי בתוך בית והפנימי מנוגע או בית שהוא בנוי תחת האילן והוא מנוגע:

הנכנס לחיצון טהור. דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ודמי לבית ועליה דאי קאי מצורע בבית עליה טהורה ורבי אלעזר פליג עליה דרבי אלעזר בן עזריה ומטמא מק"ו דאבן אחת ממנו מטמא בביאה כולו לא כ"ש ובתוספתא (פ"ז) קתני כזית ממנו מטמא בביאה כולו דין הוא שיטמא בביאה:

משנה ז

הטמא עומד תחת האיילן והטהור עובר טמא. רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל דאם טמא עומד אע"פ שהטהור עובר טמא ואי טמא עובר אע"פ שהטהור עומד טהור דהכל תלוי בטמא כדדרשינן בתורת כהנים מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא עומד וכו' כדתנן הכא א) ובפ"ק דקדושין (דף לג:) מייתי מתניתין וגרסינן התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל א' דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ויש ספרים שהגירסא משובשת שם וכמו שכתבתי כאן נכונה:

וכן באבן המנוגעת. אם אדם הנושאה עובר תחת האילן והטהור עומד טהור:

ואם הניחה טמא. וה"ה אם עמד הנושאה אע"פ שלא הניחה בארץ ובתוספתא קתני לה לענין זריקה:

תניא בתוספתא [פ"ז] וכן באבן המנוגעת הטהור עומד וזרקו אבני' מנוגעות תחת האילן טהור [ב] ואם הותצו טמא שנא' מושבו טמא. פי' הותצו כמו הותרו ואית דאמרי הותסו בסמ"ך והכל אחד דאם התיזו בארץ אף על פי שאחרי כן עברו כיושבות דמיין וטמא:

משנה ח

ראשו ורובו. כדתניא בת"כ והבא אל הבית (ויקרא יד) כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכלים ברובם כדקתני בתוספתא ובטלית פליגי:

תניא בתוספתא (שם) טלית טמאה שיש בה ג' על ג' ואין בה כזית הכניס רובה לבית טהור טמאתו ר' נחמיה מטהר עד שיכניס את כולה וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור טמאתו המכניס ראשו ורובו לבית המנוגע טמא כלי חרס שהכניס אוירו לבית המנוגע טמא הספסלים והקתדראות שהכניס רובן לבית המנוגע טמאין:

תניא בתורת כהנים. זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור (ויקרא יג) מקישו לבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאים בביאה אי מה בית טעון צפרים אף כולן טעונים צפרים ת"ל זאת רבי אומר הרי הוא אומר (שם יד) זאת התור' לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מקיש בגד לבית מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה אין לי אלא בגד מניין לרבות את כולן ת"ל זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים מקישו לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה אי מה בגד מטמא בכל הטומאות אף כולן יטמאו בכל הטומאות ת"ל זאת. פירוש מקישו לבית בפרשת זאת תהיה דכתיב (שם) ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית ה"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור ורבי אומר דבגד איתקש התם לבית ושתי וערב וכלי עור איתקשו כאן לבגד ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ומשמעות דורשים איכא בינייהו אף כולן כגון שתי וערב יטמאו בכל הטומאות ת"ל זאת ורבנן נמי מודו דאין שתי וערב מיטמא אלא בנגעים ורבי נמי מודה דאין טעונין צפורים אלא בית וכולהו ממעטי מזאת:

משנה ט

על כתפו. מקופלין על כתיפיו כדרך משוי:

בידיו. בקומצו שלא כדרך מלבוש:

טמאין מיד. דקרינן ביה נמי בכלים והבא אל הבית:

היה לבוש כליו. הוו להו בגדים דידיה והאוכל בבית יכבס בגדיו עד שישהה שיעור אכילת פרס חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והככר שמנה ביצים כדאמרינן בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פב:):

תניא בת"כ יטמא עד הערב (ויקרא יד) מלמד שאין מטמא בגדים יכול אפילו שהה שם כדי אכילת פרס ת"ל (שם) והאוכל בבית יכבס בגדיו אין לי אלא האוכל השוכב מניין ת"ל והשוכב בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא האוכל והשוכב אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין ת"ל יכבס בגדיו ריבה אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל האוכל והשוכב ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל שוכב וכמה שיעור אכילה כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלה בליפתן. פירוש שוכב היינו מיסב:

משנה י

ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו. היינו באצבעותיו דרך מלבוש כדמוכח בתוספתא דבתר גופו גרירי אבל אם היו בקומצו אע"פ שישהה טהורין דבחוץ קיימי ולא שייכי גביה כך היה נראה מתוך הסברא אבל בתוספתא משמע דאם הוו בקומצו טמאין מיד:

אמרו לו לרבי יהודה. בתוספתא מהדר להו רבי יהודה לרבנן:

תניא בתוספתא [פ"ז וע"ש] היה עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חבירו סנדליו וטבעותיו בקומצו [ג] הוא והן טמאי' מיד דאם היה מלובש בהם טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס היה עומד בחוץ וסנדליו ברגליו ופשטן לפנים וכן פשט ידיו לפנים רבי יהודה מטמא מיד וחכ"א עד שישהה בכדי אכילת פרס אמרו לו לר"י בזמן שכל גופו טמא יטמא את כל מה שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס אמר להן רבי יהודה מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור להציל (את) ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והעובד כוכבים אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע פי' בהמה ועובד כוכבים אין מצילין בגדים בבית המנוגע כדתניא בת"כ יכול אף הבהמה והעובד כוכבים יהיו מצילין בגדים בבית המנוגע ת"ל יכבס את בגדיו כל המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והעובד כוכבים שאין מטמאין בגדים אין מצילין בגדים בבית המנוגע: (הגה"ה. ויש לתמוה למה לי קרא למעוטי בהמה דאין מצלת אי לכלי שעל גבה אדם נמי לא מציל ואי כלים שהיא לבושה דשייך בה מלבוש כדאשכחן לענין שבת בפ' במה בהמה (דף נב:) א"כ בפ' בהמה המקשה (דף עא:) דיליף בהמה דמצלת בבלוע מק"ו דאדם ופריך מה לאדם שכן ב) מציל בבית המנוגע תאמר בבהמה דאין ג) מצלת ומשני בהמה דאינה צריכה שהייה למאי הילכתא לכלי' שעל גבה אדם נמי לא בעי והשתא אכתי תקשי דבהמה אינה צריכה שהייה אפי' לכלי' שהיא לבושה כמו עובד כוכבי' וי"ל דאדם שהוא בר קבולי טומאה בגדי' שהוא לבוש בטילי אגביה ומכחו באה להם הטומא' אלא דאמר רחמנא דבעי שהייה אבל בהמה ועובד כוכבים דלאו בר קיבולי טומאה נינהו ואי אפשר לבא טומאה לבגדים מכחן הוי ככלים שעל גבי אדם דאין מיטמאין מכחו ועוד י"ל דאין חושש התם בחולין לדקדק כל כך ולעשות פירכא מכלים שהיא לבושה לפי שיודע דאיכא למימר עובד כוכבים יוכיח דאין מציל בבית המנוגע ומציל בבלוע דאע"ג דקרא דילפינן מיניה בלוע בישראל כתיב לא משמע ליה לחלק בין עובד כוכבים לישראל. ע"כ הג"ה):

משנה יא

עד ארבע אמות. קסבר ר' שמעון דלמעלה מארבע אמות רשותא אחריתי היא דקומתו של אדם שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו:

כלים מיד טמאין. כלומר שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ולר"ש עד ארבע אמות מיד מטמאין וצריך לדקדק דבכניסתו מיד אין מטמאין אם לא עמד דטמא עובר לא מטמא:

כדי הדלקת הנר. בנכנס שלא ברשות [קאמר] כדמוכח בתוספתא אבל נכנס ברשות מודה ר' יהודה דמטמאין מיד ויש ליתן טעם משום דמושבו כתיב דטמא כדפרישית לעיל וברשות מושבו מיקרי ושלא ברשות בששהה כדי הדלקת הנר מדלא אפקיה ברשות הוא אבל פעמים שאדם טרוד בהדלקת הנר דבי שמשי או דשאר ימות הjול ולא מצי מפיק ליה:

תניא בתוספתא [שם] כלים התלוים בכותל למעלה מעשרה טפחים טהורין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר למעלה מארבע אמות ר' יוסי בר' יהודה אומר כלים הטמונין בקרקע הבית למטה משלש אצבעות טהורין. פירוש למטה משלש אצבעות רבי יוסי בר יהודה לטעמיה דמצריך נמי לקלף מקרקע שלש אצבעות כדפרישית לעיל בסוף פרק שנים עשר:

משנה יב

גבוהה י' טפחים. דפחות מיכן אינה חשובה מחיצה להפסיק:

רוחב ארבע אמות משום ארבע אמות של תפלה אי נמי משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו (דף מח.) וקרא קא דרשינן התם שבו איש תחתיו כי תחתיו גופו של אדם ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ובאמה דידיה משערינן כדאמרינן התם דאי לא תימא הכי עוג מלך הבשן מה תהא עליו והא דלא חשיב לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם לא פסיקא ליה משום דאיכא ננס באיבריו:

נכנס ראשון ויוצא אחרון. כדי שלא יטמאו אותן העומדין בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו באויר שמן הפתח עד המחיצ':

כל המציל בצמיד פתיל. כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במס' כלים פרק י"א:

כל המציל מכוסה באהל המת. כגון בור ודות בפ"ה דאהלות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי:

תניא בתוספתא (פ"ז) רבי אומר השיד' והתיב' והמגדל שבבית המנוגע אע"פ שהן מכוסין כלים שבתוכן טמאין והבור והדות שבבית המנוגע אע"פ שהן מגולין כלים שבתוכם טהורין [א] כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל בצמיד פתיל בבית המנוגע וכל המציל מכוסה באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע ובית המנוגע כאהל המת דברי ר"מ ר' יוסי אומר כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבי' המנוגע וכל המציל מכוסה באהל המת אפי' מגולה בבית המנוגע טהור רש"א המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל בצמיד פתיל בבית המנוגע וכן המציל מכוסה באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. פירוש השידה והתיבה והמגדל קסבר רבי אהל זרוק לאו שמיה אהל כדאמרינן בפרק בכל מערבין (דף ל:) ובנזיר בפ' כ"ג (דף נה.) הילכך אין מצילין מכוסין ואפי' מחזיקין ארבעים סאה:

הבור והדות. קסבר רבי כר"מ בחדא וכר' יוסי בחדא דבמציל בצמיד פתיל באהל המת סבר לה כר' מאיר דבעי צמיד פתיל בבית המנוגע ובמציל מכוסה באהל המת סבר לה כר' יוסי דאפילו מגולה בבית המנוגע טהור:

ובית המנוגע כאהל המת. דכלים שבו אפילו עד הקורות טמאין כדקאמר ר"מ במתניתין ר"ש נמי כר"מ אלא דלית ליה בית המנוגע כאהל המת לטמא כלים שעד הקורו' ר"ש לטעמיה דקתני במתני' עד ד' אמות:

עוד תניא בתוספתא [שם] חומר באדם שאין בבגדי' ובבגדי' שאין באדם שאדם סימן טומאה ליטמא בתחלה ליטמא במחיה וליטמא בפתוך וליטמא בד' מראות זו על גב זו וחייב בקרבן וטעון צפורים מה שאין כן בבגדים חומר בבגדים שהעומד שני שבועות בבגדים טמא והפסיון הרחוק בבגדים טמא והפורח בבגדים טמא ומשתלח מכל עיר ואדם אין משתלח אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ואין להם טהרה מטומאתן והלוקח בגד מן העובד כוכבים יראה כתחלה מה שאין כן באדם [ב] (חומר באדם מה שאין כן בבתים ובבתים מה שאין כן באדם שבאדם סימן טומאה ליטמא בתחלה ליטמא במחיה ליטמא בפתוך ליטמא בארבע מראות זו על גב זו ומטמא במדרס ומטמאין בארץ ובחו"ל מה שאין כן בבתים וחייב בקרבן וטעון צפורים מה שאין כן בבגדים חומר בבגדים שהעומד שני שבועות בבגדים טמא והפסיון הרחוק בבגדים טמא והפורח בבגדים טמא ומשתלח חוץ לכל עיר ואדם אין משתלח אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ואין להם טהרה מטומאתו והלוקח בגד מן העובד כוכבים יראה כתחלה מה שאין כן באדם) חומר באדם מה שאין כן בבתים ובבתים מה שאין כן באדם שבאדם סימן טומאה ליטמא בתחלה ליטמא במחיה ליטמא בפתוך ליטמא בד' מראות זו על גב זו ומטמא [ג] במדרס ומיטמא בארץ ובחו"ל [ד] משא"כ בבתים חומר בבתי' שהעומד ג' שבועו' בבתים טמא והפסיון הרחוק בבתי' טמא והפורח בבתי' טמא ומשתלח חוץ לכל העיר ואדם אין משתלח אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ואין להם טהרה מטומאתן והלוקח בית מן העובד כוכבים יראה כתחלה מה שאין כן באדם חומר בבתים שאין בבגדים ובבגדים שאין בבתים שהעומד שני שבועות בבגדים טמא והפושה בבגדים ישרף מיד ומיטמא בכגריס ומיטמא בשתי וערב מה שאין כן בבתים חומר בבתים שהבתים נזקקים להם טומאה שלשה שבועות ומיטמאין צבועין וטעונין צפרין משא"כ בבגדים. פי' ליטמא בתחלה דבמחיה ושער לבן מחליטו בתחלה אבל בגדים אין מוחלטין בתחלה לעולם אלא בסוף שבוע ובפסיון ליטמא במחיה אם נשאר באמצע הנגע כעדשה בשר חי שלא נתכסה בנגע. מה שאין כן בבגדים דאם נתגלה מן הנגע בכעדשה מן הבגד לא הוי סימן טומאה והא דלא חשיב שער לבן משום דלא שייך בבגד:

ליטמא בפתוך. דגבי אדם כתיב (ויקרא יג) נגע לבן אדמדם שהנגע פתוך באדמימות:

מה שאין כן בבגדים. דממעט להו בת"כ:

בארבע מראות. שאת ותולדתה בהרת ותולדתה דכולהו מין לבן. וחייב בקרבן שהמצורע מביא ג' בהמות ומנחתם ונסכיהם ולוג שמן הכל בכלל קרבן וטעון ציפורים וכל אביזרייהו כגון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים. הפסיון הרחוק אבל אדם עד שיפשה בסמוך כולהו אמרי' לעיל:

הפורח בבגדים. שכל הבגד מכוסה בנגע:

ומשתלח בכל עיר. ודלא כר' יוסי הגלילי דתניא ר' יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו והבגד (שם) למד על הבגדים שטעונין שילוח חוץ לג' מחנות אלמא בגדים כאדם לשילוח ותנא דהכא סבר דאיתקוש לבית כדתניא בת"כ ולעיל כתבתיה וגבי בית כתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ותניא בת"כ אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל העיר:

ואין להן טהרה מטומאתן. אבל אדם כתיב ביה כי נרפא הנגע. הלוקח בגד מן העובד כוכבים יראה כתחילה אבל עובד כוכבים שהיה בו נגע ונתגייר אין מיטמא באותו נגע לעולם וכולהו תנן בפירקין דלעיל ומיטמא בכגריס אבל בית בעי שני גריסין:

ובחוצה לארץ. אבל בבתים כתיב (שם יד) בבית ארץ אחוזתכם. שהעומד שלשה שבועות בבתים טמא לא משכחת לה אלא בשלא רצה לחלוץ בסוף שבוע שני דאי עביד כדיניה כשעמד שתי שבועות חולץ אבנים שבהן הנגע וקוצה וטח ואם חזר טעון נתיצה והאי לאו עמד שלש' שבועו' היא והיכא דנתעצל ולא חלץ מצאו עומד בסוף שבוע שלישי לא שנינו דינו מיהו באדם ודאי טהור אפילו עומד כל ימי חייו אם לא פשה. העומד שתי שבועות בבגדים בר שריפה ובבתים חולץ וקוצה וטח. ובשתי ובערב אבל סידר אבנים לעשות מהם בית דדמו לשתי וערב אין מיטמאין בנגעים ועוד הוה מצי למימר דבגד עגול מיטמא. ובית עגול אינו מיטמא. נזקקה להם טומאה שלשה שבועות מדלא תני הכי גבי חומר בבתים מבאדם צריך לפרש בכי האי גוונא דלא שייך התם דבבתים משכחת בהם דמיטמו בהו אבנים טהורות ועפר טהור בתלת זימני אבל בבגדים לא משכחת אלא תרי זימני כשקרע הנגע מן הבגד וטלה בו מטלית אחר והני תלת זימני נמי דבתי' לא משכחת להו בבית א' שבכל זמן וזמן יטמאו אבנים טהורות ועפר טהור. ומיטמאין צבועין אבל בגדים אין מיטמאין אלא לבנים כדתנן לעיל. וטעונין צפורים מה שאין כן בבגדים דממעט להו בת"כ מדכתיב זאת: