פתיחת התפריט הראשי

משנה כתובות ז א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ז · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יוםג, יעמיד פרנס.

יתר מכן, יוציא ויתן כתובה.

רבי יהודה אומר, בישראל, חודש אחד ו יקיים; ושנים, יוציא ויתן כתובה.

ובכוהנתז, שנים יקיים; ושלשה, יוציא ויתן כתובה.

נוסח הרמב"ם

המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מכן יוציא וייתן כתובה רבי יהודה אומר בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא וייתן כתובה ובכוהנות שנים יקיים ושלשה יוציא וייתן כתובה

פירוש הרמב"ם

המדיר את אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כו': בפחות מל' יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא יגיענה בזה בזוי ויותר מזה ישמעו בני אדם ותתבזה אצלם ולכך יוציא ויתן כתובה ואפי' היו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה. ואמר יעמיד פרנס אינו ר"ל שיעמיד ממונה לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם באורו שיאמר כל הזן אינו מפסיד. וענין מאמר ר' יהודה בכהנת ר"ל אשת כהן לפי שהכהן כל זמן שיגרש את אשתו נאסרה עליו ולכך אין ממהרין עליו הגירושין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המדיר את אשתו מליהנות לו - על הנאת תשמיש אין הנדר חל, א משום דמשועבד לה ולאו כל כמיניה להפקיע שעבודו. ועל הנאת מזונות ב אף על גב דמשועבד לה אשכחן דחל הנדר כגון שמספיקין מעשה ידיה למזונותיה. ובגמרא פריך א"כ למה יעמיד פרנס, ומשני, כגון שאין מספיקין לדברים שהיתה רגילה בהם בבית אביה, ועל זה בלבד יעמיד פרנס שיפרנסנה. ולא שיעמיד שליח לפרנסה, שהרי שלוחו של אדם כמותו, אלא שאומר כל המפרנס אינו מפסיד ד:

יתר מכן יוציא ויתן כתובה - דעד שלשים יום לא שמעי אינשי וליכא זילותא. ה טפי משלשים יום שמעי אינשי ואיכא זילותא:

בישראל - אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:

ובכהנת - שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה יהבו ליה רבנן זימנא טפי. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

המדיר את אשתו מליהנות לו. פירש הר"ב על הנאת תשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה וכ"כ רש"י ופירשו הר"ן דר"ל דכיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה דהיינו שמדירה ליהנות משלו אין הנדר חל אלא בנכסיו בכגון דמפרש לקמן דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה אלא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע"כ. ומ"ש הר"ב ועל הנאת מזונות כו' שמספיקים מעשה ידיה למזונותיה. ותימא דאפילו אם מספיקים היאך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד' ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין כח בנדר להפקיע אף על פי שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה והרי שיעבודא דמעשה ידיה דאית ליה לבעל על האשה שאינן אלא מכח התקנתא דמזונות שיש לה עליו ואפילו הכי תנן במשנה ד' פרק י"א דנדרים שאינה יכולה להקדישם מטעמא שהיא משועבדת בהן לבעלה. כל שכן עיקר התקנתא שהן המזונות ששעבדנו לבעל בהן שאינו יכול להפקיע שעבודא שיש לה עליו וכ"ש לאותם התנאים שסוברים דמזוני דאורייתא כמ"ש במשנה ד' פ"ד וחילוק דמחלק הר"ן בין שעבוד שלה על הבעל לשעבוד שלו ליכא למימר אלא להרמב"ם דס"ל דהדרה חל על שעבוד המזונות בין מספיקים מעשה ידיה בין אין מספיקין. ועוד שלא תירץ כן הר"ן אלא אם כן אמרינן דסוגיא דגמרא סברה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואתיא כתנא קמא דריב"ן פרק י"א דנדרים ואיהו מצי סביר ליה הכי ולא [צריך כלל ל]טעמא דאלמוהו [לשעבוד' דבעל] אבל הר"ב מפרש בהדיא התם בדברי ת"ק דס"ל נמי דקונמות מפקיעין כו' אלא משום דאלמוהו וכו' ולפי זה סוגיא דגמרא דהכא לא אתיא כמאן ואין להאריך בזה. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שה"ל להר"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל אבל כשאינו אומר כן אלא מדיר לה מן המזונות לאו כל כמיניה ואי אפשר לנדר שיחול ואין אומרים דכיון שהדירה מן המזונות הוי כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא האשה קיימא לן שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כמ"ש במתניתין ד' פ"ה ואפילו הכי כי אסרה מעשה ידיה על בעלה אינו צריך להפר כדתנן פרק י"א דנדרים ולא אמרינן דהוי כאומרת איני ניזונית כו' אלא כל בסתמא הוי כמדיר ורוצה להפקיע השעבוד. ושלא לוותר במה שכנגד זה. וכל זה מבואר בגמרא שכן הוא למאי דסברינן דאין הנדר חל על שעבודא דמזונות. ולפיכך הוה ליה להר"ב לכתוב דמיירי באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואכתי איכא למידק דכי נמי א"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך. מאי הוה דהא אינו מפטר בכך דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבתי בספ"ה בשם הר"ן. ולא קשיא. דמיירי ששתקה. וכדפסק הרמב"ם בפי"ב מה"א דכי אמר כן ושתקה שאין לה מזונות דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה ה"ל לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי ע"כ. אף על פי שדברי הרמב"ם אינן אמורין אלא בהלך למ"ה וכן כתב ג"כ בפירושו פי"ג שיש לו רשות לומר כן כשאינו מצוי [ובפירושו משמע אפילו בעל כרחה וזה צ"ע] מ"מ יש לנו לומר אפילו בלא הלך נמי. ואין הסוגיא דגמרא מכרעת דוקא בהלך אבל להרמב"ם א"צ שהוא סובר דיכול להפקיע על ידי הדרה שעבוד שיש לה עליו אפילו אין מספיקין מעשה ידיה כמ"ש לעיל. ולפיכך אפילו אין יכול לומר צאי כו' בלא הלך למדינת הים ניחא. דע"י הדרה יכול להפקיע. אבל לדידן נאמר אפילו בלא הלך כי שתקה סגי. ומשום הכי פריך בגמרא למה יעמיד פרנס. והרי מועיל הנדר כיון דקבלה עלה בשתיקתה אין לה עליו שעבוד. ומשני כגון שאין מספיקין לדברים שהיתה רגילה בהם בבית אביה. כמו שכתב הר"ב. ומסיים בגמרא דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרת גלגילנא בהדך. ופירשו התוספות דאביה שהיה עשיר הוא היה מוותר. אבל לא שאר בני משפחתה ולפיכך היתה מתגלגלת עמו ולא היה משועבד לה בכך כיון שאין כל בני משפחתה רגילים בה ולפיכך חל הנדר כשהדירה. וכשאינה עוד אצלו חייב להנהיגה בכבוד בית אביה. הלכך אמרה ליה השתא דאדרתן לא מצינא לגלגולי בהדך. ואם תאמר ואמאי לא מוקמינן מתניתין שתלה הנאת נכסים בתשמיש המטה כדלקמן משנה ד'. [ויש לומר] דהתם קתני שלא תלך כו'. משמע שפיר דתלהו בתשמיש מדלא תני מלילך אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה תוספות בד"ה הכא נמי כו'. ועיין עוד שם. ובענין הדרת הנאת תשמיש. עיין בריש פרק ב' דנדרים מש"ש בס"ד:

עד שלשים יום יעמיד פרנס. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו. או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם וכו' כדמוכח פירוש הר"ב במתניתין דלקמן:

יעמיד פרנס. פירש הר"ב שאומר כל המפרנס אינו מפסיד. כיון שאינו אומר כל השומע יזון. לא עביד שליח מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמרא. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ג' פרק ד' דנדרים. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד הוי שלוחי כדמוכח מתניתין דסוף פרק ד' דנדרים. תוספות. ועיין מה שאכתוב שם בסיעתא דשמיא. וכן נמי שרי על ידי חנוני. וכגוונא דתנן בפרק ד' ממסכת נדרים:

יתר מכן יוציא ויתן כתובה. פירש הר"ב דטפי משלשים יום איכא זילותא. והא דהמשרה במשנה ח' פ"ה. שלא על ידי נדר הוא. כ"כ הרמב"ם. אבל בירושלמי דמתניתין דלעיל. דוקא כשקבלה עליה. וכן דעת הרא"ש ז"ל:

חדש אחד יקיים. פליגי אביי ורבא בגמרא אביי אמר בכהנת לחוד פליג וחדש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא ורבא אמר חדש מלא וחדש חסר נמי איכא בינייהו:

ובכהנת. ר"ל אשת כהן. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) כיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה ליהנות משלו כו', דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה, אלא באומר הנאת תשמישך עלי, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. הר"נ:

(ב) (על הברטנורא) ותימא, דאפילו אם מספיקים איך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד', ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין [כח] בנדר להפקיע אע"פ שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה כו'. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שהיה לו להר"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל כו'. ומיירי ששתקה (דאם לא כן אינו מיפטר בכך, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן) דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הוה לה לתובעו, או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:

(ג) (על המשנה) שלשים יום כו'. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו, או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם כו':

(ד) (על הברטנורא) כיון שאינו אומר כל השומע יזון לא עביד שליח. מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמ'. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס, דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד, הוי שלוחו, כדמוכח בסוף פרק ד' דנדרים. תוס'. ועיין מה שכתבתי שם. ושרי נמי על ידי חנוני:

(ה) (על הברטנורא) והא דהמשרה במשנה ח' פרק ה', שלא על ידי נדר הוא. הר"מ. ובירושלמי, דלעיל דוקא כשקיבלה עליה:

(ו) (על המשנה) חודש. אביי אמר, בכהנת לחוד פליג. וחודש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא. ורבא אמר, דזודש מלא וחודש חסר [נמי] איכא בינייהו. גמרא:

(ז) (על המשנה) ובכהנת. רוצה לומר אשת כהן. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המדיר את אשתו וכו':    ביד פי"ב דהלכות אישות סי' כ"ג ועיין בהר"ן ז"ל שהקשה ותירץ על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שם המגיד משנה ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכלשון משנתינו הלשון שם ביד. וקשה לע"ד דה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות ממנו וכמו שהוא הלשון ג"כ שם בטור א"ה סי' ע"ב ואפשר בדוחק לומר דלישנא קייטא נקט וה"ל כאילו תנא מליהנות משלו. והחכם הר"ר. חייא רופא. נ"ע השיב לי דאפשר דנקט תנא מלת לו לרמוז לנו דהכא במאי עסקינן כגון דאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך כדאוקימנא לה בגמרא כלומר לא את תהני ממני ולא אני אהנה ממך. וה"ג לה בגמרא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא והתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כיון דמשעבדא ליה ה"נ כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה ומסיק באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך. ובדלא ספק לה מעשי ידיה רק לדברים גדולים הלכך יעמיד פרנס לדברים קטנים שהיתה רגילה בהן בבית אביה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סי' ע"ב. ואיתה למתני' פ' אע"פ דף ס"א ובגמרא הכא והתם אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ופרכינן והא אפליגו בה חדא זימנא דתנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחת ואמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו צריכא דאי אתמר בההיא ה"א בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודי ליה לשמואל ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאפשר בפרנס אבל בההיא אימא מודי ליה לרב צריכא. וכתבו תוס' ז"ל דבכל הספרים גרסי' הכא בפירקי' ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאיכא צערא דתרויהו אבל בההיא וכו' וכתבו שכן דרך התלמוד שעושה שני צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ע"כ. אבל רש"י כתב דל"ג ליה. וקיימא לן כשמואל דאפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. ואיתה נמי למתני' ברפ"ק דסוטה ובירושלמי פ' יש מותרות דף י':

מליהנות לו:    מתוך פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל משמע שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש אלא שאין הנדר חל משום דמשועבד לה אבל ר"ת ז"ל הכריח דליהנות לא משמע אלא הנאת מזונות:

יעמיד פרנס:    בגמ' מפרש דיעמיד פרנס לדברים שהיתה רגילה בהן בבית אביה דכיון דבעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהן. חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהן ומ"מ כיון שהדירה ממנו והיא חוזרת לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהם דאמרה ליה עד השתא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך הלכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אלו הדברים הקטנים שיאמר כל הזן אינו מפסיד. וכתבו תוספות ז"ל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו אע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשוב ירידה דמיירי שאין בנות משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עשרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש להנהיגה כמו שהיתה רגילה בבית אביה ע"כ. ועוד כתבו תוס' ז"ל וא"ת ולוקמה למתני' כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך ותרצו דבתוספות רבינו יוסף לפני רבינו שמואל מ"כ פי' דלקמן דוקא מוקי דלית להו דתלנהו לקשוטיה בתשמיש המטה דקתני את אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה ע"כ ועיין לקמן סי' ג' ה'. וכתב הרא"ש ז"ל ואי תיקשי לך דהכי אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובפירקין דלעיל פ"ב תנן המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה על ידי שליש כל זמן שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושלמי פריך ויעמיד פרנס רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה אי כשלא קבלה עליה אפי' יום א' לא יעמיד מגלגלת עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו עכ"ל ז"ל:

ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד. וכו':    בגמ' פריך היינו ת"ק ותירץ אביי דכהנת אתא ר' יהודה לאשמועינן ורב אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו:

יותר מכאן יוציא ויתן כתובה:    כתוב בסמ"ג עשין סוף סימן מ"ח גרסינן בירושלמי דסוף אלמנה נזונת אין מעשין אלא לפסולות פי' כגון אלמנה לכ"ג שכופין אותו להוציא ומקשה עליו והתנן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין משם יש ללמוד שאין כופי' אלא במקום ששונים כופים אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין ע"כ ואיתה להאי ירושלמי נמי בס"פ המגרש. ותוס' ז"ל האריכו בזה ור"י ז"ל סבר דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופי' אותו דכיון שלא כדין עבד כופין אותו להוציא אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד על כרחין איירי בשוטים כיון דלשון יוציא משמע כפייה וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בסוף פירקי' בהדי הנך שכופין אותם וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו על ידי פשיעת הבעל לא קתני. ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפי' נעשו אחר שנישאו ניחא שאינם מתכונים להקניט ולצער את האשה והביא ראיה לזה דיוציא הוי כפיה וכתוב בסוף דבריו דמכל מקום אסור לגרש ולעשות שום מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא גט מעושה בישראל פסול ואין להתיר אשת איש מספק ע"כ:

ר' יהודה אומר בישראל חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה:    קשה לענ"ד דיוקא דרישא דמילתיה דר' יהודה אסיפא דמילתיה דבריש מילתיה קתני חדש אחד יקיים דמשמע הא חדש ושבוע א' או פחות משבוע א' או יותר לא יקיים והדר קתני ושנים יוציא ויתן כתובה דמשמע הא פחות יקיים וכן ג"כ קשה בכהנת וגם בבבא דהמדיר את אשתו שלא תטעום ואפשר לומר דה"ק חדש א' יקיים הא יותר ה"ל כשני חדשים ויוציא ויתן כתובה או אפשר לומר חדש אחד יקיים בלתי כפייה כלל אפי' בדברים הא יותר כופי' אותו בדברים אבל שנים שלימים לישראל או שלשה שלימים לכהן כופי' אותו בשוטים ות"ק ס"ל לפי זה דאין כאן אלא כפייה א' בשוטים או בדברים וכפי הדעות שכתבתי דוק. אח"כ מצאתי לשון הטור שכתבתי לקמן סי' ד'. וגם שכתב רש"י ז"ל בגמ' דף ע"א וז"ל ה"ג והתנן ר' יהודה אומר בישראל יום א' יקיים גבי שלא תטעום דאוקימת בנדרה היא וקיים הוא וקאמר ר' יהודה יום א' יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ע"כ. וקשר מתני' לסוף פירקין דלעיל כתבתיו בשם תוס' ז"ל בראש פירקין דלעיל:


פירושים נוספים