מלאכת שלמה על כתובות ז
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המדיר את אשתו וכו': ביד פי"ב דהלכות אישות סי' כ"ג ועיין בהר"ן ז"ל שהקשה ותירץ על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שם המגיד משנה ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכלשון משנתינו הלשון שם ביד. וקשה לע"ד דה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות ממנו וכמו שהוא הלשון ג"כ שם בטור א"ה סי' ע"ב ואפשר בדוחק לומר דלישנא קייטא נקט וה"ל כאילו תנא מליהנות משלו. והחכם הר"ר. חייא רופא. נ"ע השיב לי דאפשר דנקט תנא מלת לו לרמוז לנו דהכא במאי עסקינן כגון דאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך כדאוקימנא לה בגמרא כלומר לא את תהני ממני ולא אני אהנה ממך. וה"ג לה בגמרא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא והתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כיון דמשעבדא ליה ה"נ כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה ומסיק באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך. ובדלא ספק לה מעשי ידיה רק לדברים גדולים הלכך יעמיד פרנס לדברים קטנים שהיתה רגילה בהן בבית אביה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סי' ע"ב. ואיתה למתני' פ' אע"פ דף ס"א ובגמרא הכא והתם אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ופרכינן והא אפליגו בה חדא זימנא דתנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחת ואמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו צריכא דאי אתמר בההיא ה"א בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודי ליה לשמואל ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאפשר בפרנס אבל בההיא אימא מודי ליה לרב צריכא. וכתבו תוס' ז"ל דבכל הספרים גרסי' הכא בפירקי' ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאיכא צערא דתרויהו אבל בההיא וכו' וכתבו שכן דרך התלמוד שעושה שני צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ע"כ. אבל רש"י כתב דל"ג ליה. וקיימא לן כשמואל דאפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. ואיתה נמי למתני' ברפ"ק דסוטה ובירושלמי פ' יש מותרות דף י':
מליהנות לו: מתוך פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל משמע שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש אלא שאין הנדר חל משום דמשועבד לה אבל ר"ת ז"ל הכריח דליהנות לא משמע אלא הנאת מזונות:
יעמיד פרנס: בגמ' מפרש דיעמיד פרנס לדברים שהיתה רגילה בהן בבית אביה דכיון דבעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהן. חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהן ומ"מ כיון שהדירה ממנו והיא חוזרת לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהם דאמרה ליה עד השתא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך הלכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אלו הדברים הקטנים שיאמר כל הזן אינו מפסיד. וכתבו תוספות ז"ל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו אע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשוב ירידה דמיירי שאין בנות משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עשרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש להנהיגה כמו שהיתה רגילה בבית אביה ע"כ. ועוד כתבו תוס' ז"ל וא"ת ולוקמה למתני' כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך ותרצו דבתוספות רבינו יוסף לפני רבינו שמואל מ"כ פי' דלקמן דוקא מוקי דלית להו דתלנהו לקשוטיה בתשמיש המטה דקתני את אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה ע"כ ועיין לקמן סי' ג' ה'. וכתב הרא"ש ז"ל ואי תיקשי לך דהכי אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובפירקין דלעיל פ"ב תנן המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה על ידי שליש כל זמן שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושלמי פריך ויעמיד פרנס רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה אי כשלא קבלה עליה אפי' יום א' לא יעמיד מגלגלת עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו עכ"ל ז"ל:
ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד. וכו': בגמ' פריך היינו ת"ק ותירץ אביי דכהנת אתא ר' יהודה לאשמועינן ורב אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה: כתוב בסמ"ג עשין סוף סימן מ"ח גרסינן בירושלמי דסוף אלמנה נזונת אין מעשין אלא לפסולות פי' כגון אלמנה לכ"ג שכופין אותו להוציא ומקשה עליו והתנן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין משם יש ללמוד שאין כופי' אלא במקום ששונים כופים אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין ע"כ ואיתה להאי ירושלמי נמי בס"פ המגרש. ותוס' ז"ל האריכו בזה ור"י ז"ל סבר דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופי' אותו דכיון שלא כדין עבד כופין אותו להוציא אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד על כרחין איירי בשוטים כיון דלשון יוציא משמע כפייה וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בסוף פירקי' בהדי הנך שכופין אותם וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו על ידי פשיעת הבעל לא קתני. ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפי' נעשו אחר שנישאו ניחא שאינם מתכונים להקניט ולצער את האשה והביא ראיה לזה דיוציא הוי כפיה וכתוב בסוף דבריו דמכל מקום אסור לגרש ולעשות שום מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא גט מעושה בישראל פסול ואין להתיר אשת איש מספק ע"כ:
ר' יהודה אומר בישראל חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה: קשה לענ"ד דיוקא דרישא דמילתיה דר' יהודה אסיפא דמילתיה דבריש מילתיה קתני חדש אחד יקיים דמשמע הא חדש ושבוע א' או פחות משבוע א' או יותר לא יקיים והדר קתני ושנים יוציא ויתן כתובה דמשמע הא פחות יקיים וכן ג"כ קשה בכהנת וגם בבבא דהמדיר את אשתו שלא תטעום ואפשר לומר דה"ק חדש א' יקיים הא יותר ה"ל כשני חדשים ויוציא ויתן כתובה או אפשר לומר חדש אחד יקיים בלתי כפייה כלל אפי' בדברים הא יותר כופי' אותו בדברים אבל שנים שלימים לישראל או שלשה שלימים לכהן כופי' אותו בשוטים ות"ק ס"ל לפי זה דאין כאן אלא כפייה א' בשוטים או בדברים וכפי הדעות שכתבתי דוק. אח"כ מצאתי לשון הטור שכתבתי לקמן סי' ד'. וגם שכתב רש"י ז"ל בגמ' דף ע"א וז"ל ה"ג והתנן ר' יהודה אומר בישראל יום א' יקיים גבי שלא תטעום דאוקימת בנדרה היא וקיים הוא וקאמר ר' יהודה יום א' יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ע"כ. וקשר מתני' לסוף פירקין דלעיל כתבתיו בשם תוס' ז"ל בראש פירקין דלעיל:
שלא תטעום: צריך לדקדק אמאי לא קתני מלטעום כדקתני ברישא מליהנות וכמו שדקדקו תוס' ז"ל בבבא דשלא תתקשט כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. אח"כ ראיתי שגם הנה פירשו בסוגיית הגמרא כשמקשה בשלמא לרב דאמר מחלוקת דמתני' דלעיל במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה היינו דקתני הכא יוציא ויתן כתובה דמשמע מיד דמיירי בסתם אלא לשמואל קשיא וכתבו עלה תוס' ז"ל דס"ד בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישיך עלי אם תטעום מאותו המין ובמסקנא דמשני הב"ע כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו כמו שנכתוב בסמוך בס"ד כתבו הם ז"ל דלא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מאחד מכל הפירות כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא ואע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסובלו אפי' יום אחד ע"כ. וא"כ קשה יותר דה"ל למיתני מלטעום וה"נ קשה במתני' מלילך לבית אביה מלילך לבית האבל ולא נימא דהכא מיירי שתלה בתשמיש כמו שנתבאר ועוד יתבאר ואיני יודע לזה טעם נכון ושמא דתנא בעא לאשמועי' גוונא חדא כדכתיבנא דאסרה מהנאת נכסיו ושאר באבי בדאסרה ותלנהו בתשמיש או שהיא נדרה ותלתה בתשמיש כמו שיתבאר וביד. שם סוף הפרק. ובטור י"ד סי' רל"ה. ובטור א"ה סי' ע"ב: וכתבו תוס' ז"ל אחד מכל הפירות לאו בכל פירות מדר לה דא"כ לא הוה חייל דא"א לה לקיים כדאמרי' וכו' אלא שלא תטעום מין אחד שבפירות קאמר ע"כ והוכיח הר"ן ז"ל מי התוספתא בפירקי' דף תק"ג ע"ב דאחד מכל מיני פירות דקתני יוציא ויתן כתובה אפילו במאכל רע דלא קפדי ביה אינשי הוא דכיון שנתן אצבע בין שניה במה שקיים לה יוציא ויתן לה כתובתה ע"כ בקיצור וכן הוא שם ביד ובטור:
שנים יוציא ויתן כתובה: מיירי שנדרה היא וקיים לה איהו דנתן אצבעו בין שניה ונשכתו כיון שקיים לה. הכי מוקמינן לה בגמ' אליבא דשמואל דמפרש מתני' אפילו בסתם כדכתיבנא לעיל שאם הוא הדירה לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו וסתם מתני' ר"מ דס"ל הוא נתן אצבעו בין שניה ולפיכך יוציא ויתן כתובה ור' יהודה דאמר בישראל יום א' יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה וגם ר' יוסי דאמר בעניות אם לא נתן קצבה יוציא ויתן כתובה ס"ל כותיה דר"מ ואיכא בגמ' שנוייא אחרינא דלר"מ ור' אלעזר ס"ל היא נתנה אצבע ור' יהודה ור' יוסי אית להו הוא נותן ולהאי שנוייא האי סתמא דלא כר"מ:
המדיר את אשתו שלא תתקשט וכו': ביד פי"ג דהלכות אישות סי' ח' ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סי' ע"ד והלשון שם כן הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי היא תתקשט מיד ותאסר בתשמיש ויקיים שבעת ימים ואז יוציא ויתן כתובה נדרה היא שלא תתקשט או שאמרה קונם תשמישך עלי אם אתקשט ושמע וקיים לה יוציא ויתן כתובה ע"כ ויובן יפה במה שנכתוב בסמוך בס"ד:
באחד מכל המינים: שנים חדשים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ר' יוסי אומר וכו' כך היא הגירסא בירושלמי ונראה ששם הוא טעות:
בעניות שלא נתן קצבה: גם בבא זו על כרחין לשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו וס"ל לר' יוסי דהוא נתן וכדכתיבנא. ובגמ' בעי וכמה קצבה כלומר אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא ומהדרינן שמואל אמר י"ב חדש ור' יוחנן אמר עשר שנים ורב חסדא אמר רגל. ופסק הרמב"ם ז"ל כשמואל אליבא דר' יוסי ונתן טעם לדבריו הר"ן ז"ל משום דשמואל אמר מילתא מציעתא דר' יוחנן קאי כותיה דלא אמרינן זמן ממועט מזה ורב חסדא קאי כותיה דלא אמרינן זמן מרובה מזה ונראה שזהו ג"כ הטעם שנתן המגיד משנה. ובגמ' פריך מדקניס ליה ר' יוסי כתובה על שנתן אצבע בין שניה שקיים לנדרה ש"מ דלר' יוסי בעל מפר נדר דקשוט והתנן ר"פ בתרא דנדרים ואלו נדרים שהוא מפר נדרים שיש בהן ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט ר' יוסי אמר אין אלו נדרי ענוי נפש ואין הבעל מפר ומסיק הב"ע כגון שתלתה הקשוטין בתשמיש המטה שאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט שנדרה קיים שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכגון זה אפי' ר' יוסי מודה דיכול להפר לה ואם לא הפר לה ס"ל דקנסינן ליה ליתן לה כתובתה ופרכינן תו בגמרא אמאי כייפי' ליה ליתן כתובה לאלתר ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחת דה"ל כמדיר את אשתו מתשמיש המטה דפליגי בה במתני' בפירקי' דלעיל ומשנינן ה"מ היכן דאדרה איהו דסברא מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה אבל הכא דנדרא איהי ושתיק לה איהו שלא הפר לה לא תגור אצלו כלל ואפילו עד שתאסר על ידי קשוטיה דסברה מיסנא הוא דסני לי. ובירושלמי עולא ב"ר ישמעאל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפי' עד עשר שנים מותר שאין שועל עפר פרין מת כלומ' בדבר שהוא רגיל בו בקי הוא להשמר ולא יוזק אפילו אם נדרה מקשוט שבינו לבינה דהיינו סם המשיר את השער. נתן בר הושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל:
ובעשירות שלשים יום: מפרש בגמ' שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה שלשים יום ונלע"ד דה"פ שכן אשה חשובה רוצה לומר שיש לה משרתות והיא תמיד נקיים ואינו ממהר ריח הקשוט להסתלק מעליה אבל האשה שהיא צריכה להיות משרתת תמידי בעבודת הבית הוא מוכרח שיסתלק ריח הקשוט מעליה מהרה:
שלא תלך לבית אביה: ביד שם סי' י"ב ובטור י"ד סי' רל"ה ובא"ה סי' ע"ד וז"ל שם אם אביה בעיר ונדרה עד חדש א' יקיים יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה ע"כ אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בהאי רישא כלשון משנתינו. וכתבו תוספות ז"ל חדש ל"ג שלשה דא"כ הוה דייק בגמ' כדדייק גבי רגל ע"כ. ונלע"ד דמדקתני בזמן שהוא עמה וכו' ולא קתני אם הוא עמה לאשמועינן דלא אזלינן בתר שעת הנדר בלבד אלא אע"פ שבשעת הנדר היה בעיר אחרת אם בא לעיר עמה חדש א' יקיים וכן לעולם אע"פ שהיה הולך אביה לעיר אחרת ובא כל זמן שלא התיר נדרו חזינן דבזמן שהוא עמה בעיר חדש א' יקיים ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל א' יקיים דעד רגל א' מצי הבת למקמא נפשה טפי לא. בסוף פי' ר"ע ז"ל ומתני' ר' יהודה היא וכו'. אמר המלקט כן תירץ אביי אבל רבה בר עולא יישב מתני' אפילו אליבא דחכמים ולא קשיא דרישא מיירי בכלה שנמצאת שלימה בבית חמיה פי' שלימה בלתי מום והיא רדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה ולכך רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה וסיפא דקתני שלשה יוציא ויתן כתובה דמשמע הא שנים יקיים בשאינה רדופה מיירי אבל גרסת הירושלמי ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה וכן נראה ג"כ שהיתה גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם ביד עיין בדברי בית יוסף טור אבן העזר סי' ע"ד אבל בפי' משנתינו אני רואה שפי' הרמב"ם ז"ל מתני' כתירוץ אביי:
שלא תלך לבית האבל וכו': ביד שם סי' י"ג ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרצ"ד. ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סי' ע"ד וז"ל שם הדירה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה אם נדרה היא שאמרה קונם תשמישך עלך אם אלך וקיים לה יוציא מיד ויתן לה כתובה ואם הדירה הוא שאמר קונם תשמישך עלי אם תלך יוציא לאחר שבעה ימים ע"כ:
אמר לה ע"מ שתאמרי וכו': ביד שם פי"ד סי' ה' ובטור א"ה סוף סי' ע"ו ושם מדוקדקת מלת על מנת שכתוב שם כלשון הזה האשה שנדרה נדר על ענוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה אני מפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק וכו' אבל בהרמב"ם ז"ל הלשון סתום שכך כתוב שם המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש וכו'. ובירושלמי אין שם מלות על מנת. וכתב הר"ן ז"ל והך מתני' לרב מיירי במדירה סתם שתלה מזונות או תשמיש בדברים אלו לשמואל על כרחין בנדרה היא וקיים לה איהו מיתוקמא ובשלמא שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה בידו להפר דאפשר דנדרי עינוי נפש נינהו ובבית האבל נמי מפורש בפרק בתרא דנדרים דעינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו אבל תאמרי לפלוני ותמלא עשרה כדי מים לא משמע דמיקרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכיון שכן ע"כ מיירי כשתלתה בדברים אלו מזונות או תשמיש וש"מ דאע"ג דאפשר בפרנס ותשמיש נמי שבת א' כמאן דאפשר בפרנס דמי אפ"ה יוציא ויתן כתובה כיון דנדרה היא וקיים לה איהו מטעמא דמסנא סני לה כדאמרי' לעיל בגמרא ע"כ ועיין שם בבית יוסף בטור א"ה:
ואלו יוצאות וכו': ביד בהלכות אישות פכ"ד סי' י"א י"ב ובטור א"ה סי' קט"ו:
העוברת: פי' שם בספר הלבוש העוברת פי' המעברת את בעלה על דת משה ויהודית ע"כ: ומובן ממה שאני מעתיק בסמוך. וכתוב בתשובות כרשב"א ז"ל סי' תתס"ה ועוד עוברת על דת צריכה התראה כי היכי דתהדיר בה כדאיתא בפ' ארוסה והיינו בשעה שעושה מעשה עבירה דומיא דמשמשתו נדה ע"כ:
מאכילתו שאינו מעושר: רוב הפוסקים ז"ל ס"ל דמאכילתו דוקא וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דרצתה להאכילו ולא אכל [כו' עי' בתוי"ט] אבל הרא"ה ז"ל ס"ל שאפילו נתכוונה להאכילו מפסדת כתובתה ומאכילתו לאו דוקא עיין בהר"ן ז"ל ודוקא מאכילתו אבל אכלה היא עצמה לא איבדה כתובתה:
שאינו מעושר: וכ"ש דם או חלב שקצים ורמשים נבלות וטרפות שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם:
ומשמשתו נדה: מפרש בגמרא כגון דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי הכתם ואזל שייליה ואשתכח שקרא ופי' הר"ן ז"ל והא דאמרינן כגון דקאמרה איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ופלוני חכם טיהר לי את הדם בדאמרה הכי דאותו פלוני תקן לי את הכרי בפני עדים ושיילוה לעדים ואשתכח שקרא הא לאו הכי אינה מפסדת כתובתה דכהן או חכם המכחישה עד אחד בלבד הוא וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן מפרש בירושלמי אבל הרמב"ן ז"ל נראה שחולק ע"כ בקיצור. והא דלא אוקמה למתני' בגמ' כשהיא מודה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע והר"ן ז"ל תירץ דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי ע"כ. והיה נראה לע"ד לומר דמדלא אסמכינהו תנא לחלה ולשאינו מעושר בהדי הדדי ובתר הכי ליתני משמשתו או בהפך דליתני ברישא משמשתו נדה ובתר הכי ליתני חלה כאשגרת לישניה בפ' במה מדליקין על שאינם זהירות בנדה בחלה ובתר הכי מאכילתו שאינו מעושר משום הכי הוה משמע דחלה אע"ג דלא האכילתו אלא היא בלבד אכלה כיון שרגילה בכך יוצאה בלא כתובה דאפשר שג"כ תאכילנו כיון שאינה זהירה במצות הפרשת חלה והיינו נמי דקתני ולא קוצה לה חלה דמשמע לה לעצמה ותו דאי חלה קאי נמי אמאכילתו הוה סגי דליתני מאכילתו שאינו מתוקן שהיא מלה כוללת הכל יחד. אמנם מפני שלא מצאתי עזר לדברי מדברי הפוסקים ז"ל ואדרבא מתוך הברייתות שאכתוב בסמוך ומן הגמ' משמע דחלה נמי קאי אמאכילתו צריך לדחוק ולומר דמשום דחלה תלויה מכל וכל באשה שהיא הוא הלשה העיסה קתני ולא קוצה לה חלה ומשום דבשעת חיוב החלה דהיינו שעת גלגול תלוי לגמרי באשה אי אפשר לו לחקור לדעת האמת אם לא הפרישה חלתה קתני לה באפי נפשה בתר הכי פי' אי אפשר לו לחקור לדעת האמת שלא הפרישה אם לא כפי אוקמתא דבגמ' שאמרה לו פלוני תקן לי את העיסה ואשתכח שקרא שאפילו שלא ראוה השכנים מפרשת בשעת גלגול תוכל להשמט ולומר שהפרישה בגמר לישה או אחר אפייה אבל המעשר ברוב תלוי באיש וכן משמשתו נדה תלוי ג"כ בשכנים שרואין אותה לובשת בגדי נדות אמטו הכי אסמכינהו תנא אהדדי. עוד נלע"ד דאפשר דסמך ולא קוצה לה חלה לנודרת ואינה מקיימת לומר לך דאע"ג דבהני תרתי היתה חשודה עליהן מקודם שנשאת לו והיינו דקתני ולא קוצה לה חלה פי' בהיותה לשה לעצמה באפי נפשה וסד"א דמקחו מקח טעות ותיפוק לי משום האי טעמא ותצא מיד בלא כתיבה קמ"ל דגם באלה כל זמן שלא פירש מסתמא לא תצא בלא כתובה אלא עד שתאכילנו או עד שתדור ברשותו ולא תקיים ואתי שפיר השתא כפי המסקנא של הגמרא אבל במשמשתו נדה ואפי' במאכילתו שאינו מעושר לא שייך לומר בהו חשודה מתחלה מטעם שכתבנו שהמעשר אינו תלוי באשה כמו החלה כנלע"ד:
ונודרת ואינה מקיימת: דבעון נדרים בנים מתים. אבל אם הביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם לא אבדה כתובתה. ומשמע דדוקא נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה אבל מקיימת לא והא דתניא בברייתא בגמרא בפירקין דף ע"א ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה תרצו תוספות דה"מ דמקיימת לא. בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבנו לבינה אפי' מקיימת יוצאה בלא כתובה דיש חלוק בין אותן נדרים לשאר כדאמרינן לקמן גבי כנסה ע"מ שאין עליה נדרים עכ"ל ז"ל וכן נראה שכתב הר"ן ו"ל בפירקין דף תק"ד. ובגמ' תניא היה ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה ואין להוציאה אלא כך יתקננה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה פירש בתוך סל אחד שכשלא ישמר ממנו ישכנו אף זה יבוא לידי שתקלקלנו אלא יוציאנה בלא כתובה. תניא היה ר' יהודה אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לה חלה יחזור ויפריש אחריה אבל לא יוציאנה אמר לו אין אדם דר עם עם נחש בכפיפה מאן דמתני האי תקנתא דר' יהודה אחלה כ"ש אנדרים דלא שכיחי אבל מאן דמתני אנדרים דוקא אנדרים דלא שכיחי אבל הא זימנין דמקרי ואכיל ופי ר"ת ז"ל דבשני הברייתות גרסינן ר' יהודה מדקאמר בגמרא עלייהו מאן דמתני וכו':
וראשה פרוע: אפי' קלתה דהיינו סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשה ובית קביל מלמעלה לתת בו פלך ופשתן אפי' שהוא ע"ג ראשה אסור דאי בלא קלתה דאורייתא נמי אסור מדכתיב גבי סוטה ופרע את ראש האשה ומדעבדי לה הכי לנוולה מדה במדה במה שעשתה להתנאות על בועלה הנואף מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוות ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות הראש וה"ל למחשביה בכלל דת משה אלא ודאי כדאמרינן:
וטווה בשוק: בגמרא מפרש לה אבימי בטווה ורד כנגד פניה פירש רש"י ז"ל בטוה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה אבל הרמב"ם ז"ל פי' בפ' כ"ד מהלכות אישות שרוצה לומר שמשימה ורד בפדחתה כדרך שעושות הנכרית הפרוצות. ור"ח ז"ל פי' שטווה צמר אדום שיפול על פניה מזהרוריתו וזהו עזות מצח ופריצות:
אף המקללת יולדיו בפניו: יש להסתפק אם יש טעות בירושלמי בפסקא שדפוס שם אף המקללת וולדיו בפני יולדיו. וי"א דהה"נ אם קללה אבי בעלה בפני עצמו שלא בפני הבעל. ונלע"ד דכ"ש מקללת הבעל עצמו אח"כ ראיתי בב"י אבן העזר סי' קט"ו בשם תשובות להרמב"ן ז"ל כדברי וכתב עליו בית יוסף דקל וחומר פריכא הוא דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כבוד האב ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוסקים ז"ל לומר כן ע"כ. וגם בספר הלבוש שם סימן קט"ו כתב ויש מפרשים דהוא הדין המקללת בעלה בפניו ע"כ. ובגמרא אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו פי' בפניו דקתני במתני' לאו דוקא בפניו אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל ופסוק זה יהיה לך לסימן על משנתנו לזכור על ידו דבפני בנו הוי כאילו בפניו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דבני בניו כבניו. וכתבו תוספות ז"ל וי"מ יולדיו בפני מולידיו זקנו של בעל בפני הבעל כי היכי דנהוי דוקא בפניו דמתני' ולא היא דהא מפ' רבא דאמר ניכליה אריא לסבא באפי בריה משמע בריה דבעל ע"כ. ונלע"ד דמדקתני איזוהי דת יהודית ולא קתני אלו הן דת יהודית משמע כגון אלו קתני וה"ה כל מין פריצות וכן נמי הא דקתני רישא איזוהי דת משה כגון קתני ותו איכא טובא מדלא קתני אלו וכן מצאתי שדקדק הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין גבי איזו היא מ"ע שהזמן גרמה וכמו שכתבתי שם סי' ז':
איזו היא קולנית וכו': נראה קצת שאין זה מנוסח המשנה אלא תוספתא הוא עיין בערוך בערך קל וכן משמע מן הגמ' אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל גם מן הירושלמי יש להסתפק. קולנית פי' רש"י ז"ל כשמדבר עמה על עסקי תשמיש ועונה מריבה עמו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר ע"כ ור"ע ז"ל תפס פי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם התוספתא בס"ד:
לכשהיא מדברת: ס"א כל שהיא וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים: קשר מתני' לשלמעלה הימנה נראה מבואר דמשום דקתני במתני' דלעיל דנודרת ואינה מקיימת הוי חדא מהיוצאות שלא בכתובה תנא השתא נמי דהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים תצא שלא בכתובה ואפי' מקיימת אם הם נדרי ענוי נפש כמו שנכתוב בסמוך וכמו שרמזתי לעיל בשם תוס' והר"ן ז"ל ולדעת התוספתא שהובאה בנמ' שפירשה דקולנית דקאמר ר' טרפון היינו דמשמשת בחצר זו ומשמעת קולה וצועקת עד שנשמע קולה בחצר אחרת מפני שהתשמיש קשה לה והוי מום אע"פ שאין כן הלכה יש לפרש דסמך האי מתני' לומר שאם פירש ע"מ שלא יהא תשמיש קשה לה תנאו קיים והוי קפידיה קפידא דלדידיה הוי מום גמור ואינה מקודשת לכ"ע והוא הדין לענינים אחרים כגוי השתנה או תותרנית כך נלע"ד דוק. ועיין בתשובת הר"ש ב"ר צמח ז"ל שהביא בית יוסף בא"ה סי' ל"ט. והקשו תוס' והרא"ש ז"ל תימא אמאי קאמר ע"מ שאין עליה נדרים ושאין בה מומין אפילו קדשה בסתם נמי ונמצאו בה מומין נמי אינה מקודשת כדאמרינן לעיל בפ' אע"פ דארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע אלמא אפי' בלא תנאי נמי מבטל מום הקדושין וי"ל דנהי דחיישינן. לסמפון ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספיקא ומיהו כתובה לית לה דאפילו נדרה תחתיו תניא לעיל בגמ' האשה שנדרה בנזיר אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה עכ"ל תוספות והרא"ש ז"ל בקיצור. ובירושלמי אחר שהביא הא דתניא בגמ' דילן באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תלבש בגדי צבעונין דייק דדוקא בשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין אינה מקודשת ע"כ: וכתב הרי"ף ז"ל אהאי ברייתא דבאלו נדרים אמרו וכו' ודוקא נדרים אלו שיש בהן עינוי נפש דקפדי בהו אינשי אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ולא קפדי בהו אינשי אינה יוצאה בלא כתובה ואע"ג דקפיד בהו איהו כיון דלא קפדי בהו אינשי לא הוי קפידיה קפידא ע"כ. וכתב עליו הר"ן ז"ל דהא דקאמר כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהן אינו מדוקדק דודאי נדרה תחתיו מצי מפר משום נדרי עינוי נפש אלא רוצה לומר שכיון שאין בהן עינוי נפש כ"כ לא קפדי בהו אינשי ע"כ. ונראה שהרי"ף ז"ל חולק על התוס' במה שכתבו אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו דלא קפדי בהו אינשי ע"כ וכן נראה דעת הר"ן. וכתב עוד הר"ן ז"ל וה"ה לדברים שבינו לבינה שדרך בני אדם להקפיד בהן מסתמא אע"ג דלא פירש קפידיה קפידא. ומשנה זו שנויה ג"כ בפ' שני דקדושין ותנא רישא דמתני' אינה מקודשת אטו סיפא דאיצטריך ליה למתנייה משום כתובות ותנא התם כתובות אטו קדושין. וכתב הריטב"א ז"ל שם בקדושין וז"ל איכא דקשיה ליה א"כ ליתני התם כתובה ברישא דהוי עיקר התם ולאו מילתא היא ושתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא קתני תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי התם לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה ותו דכיון שהקדושין קודמין לעולם לכתובה במעשה ראוי להקדימן ג"כ בדבור ותו לא מידי עכ"ל ז"ל:
ע"מ שאין בה מומין: ונלע"ד דהא דלא ערבינהו לתרי באבי דמתני' וליתני הכי המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים או ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים או מומין תצא שלא בכתובה משום דבתנאי דבנדרים לא הוי רק בשלש נדרים כדכתיבנא אבל בתנאי דעל מנת שאין בה מומין הוי בכל מיני מומין משום הכי פלגינהו תנא לתרי באבי והיינו נמי דקתני סמוך לזה כל המומין הפוסלים וכו' ולמאן דגריס שכל המומין בשין אתי שפיר טפי כך נלע"ד. עוד אפשר לומר דמשום דגבי תנאי דע"מ שאין עליה נדרים תניא בברייתא בגמרא שאם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מה שאין כן גבי תנאי דע"מ שאין בה מומין שאע"פ שהלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת כמו שאכתוב בסמוך בס"ד להכי פלגינהו נמי לתרי באבי כך נלע"ד ומתני' הביאה הרא"ש ז"ל רפ"ק דיבמות:
כנסה סתם וכו': בגמרא איכא מאן דמפ' דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אהך דקדיש על תנאי וה"ג לה בגמ' אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו בקדשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל כלומר דסיפא ארישא קאי וקאמר דכתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה אבל גיטא בעיא דלשם קדושין בעל דאי משתכח עלה נדרים לא תהא בעילת זנות כרב ותיובתא דשמואל ודחינן לא קדשה סתם וכנסה סתם כלומר ומילתא באפי נפשה היא ופרכינן אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם מאי ה"נ דלא בעיא גיטא אדתני המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ליתני המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וכ"ש הא כלומר כשקדשה ולא כנסה אבל השתא משמע דדוקא בשלא כנסה קאמר ומהדרינן ה"נ קאמר המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה כלומר דמתני' כללי כללי קתני המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין ואע"ג דחזר וכנסה סתם אבל אם כנסה סתם כלומר שעשה כל מעשי כניסה סתם בין כניסה סתם בין קדושין בין נשואין תצא שלא בכתובה ופרכינן מ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי אמר רבה מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה על סתם אדם אם אפשו באשה נדרנית אם לאו גבי ממונא אזיל לקולא דהמע"ה וכיון דמספקא לן לא גביא וגבי איסורא לחומרא ונלע"ד דקאי כולה האי סוגיא בין אכנסה סתם דקתני גבי נדרים בין אכנסה סתם דקתני גבי מומין ולאו דוקא פי' רש"י ז"ל בתחלת הסוגיא קדשה על תנאי שאין עליה נדרים דנלע"ד דה"ה קדשה על תנאי שאין עליה מומין וכן נראה מהרמב"ם ז"ל פ"ז דהלכות אישות סי' ח' דוק:
שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים: כתב הר"ן ז"ל דנדרים אלו דומיא דמומין הן והיינו דאמרינן בכל דוכתא משום סמפין דאלמא איכא סמפון בנשים במומין במקדש סתם שלא תאכל בתרומה לפי שאינה מקודשת ודאי מן התורה וה"ה לנדרים כדשמואל ע"כ בקיצור. וכתב עוד בדף תק"ה ע"א דוכנסה סתם דתנן דבעיא גיטא אליבא דאביי דוקא בבעל אבל בכנס לא ולרבה רבו לא שנא ליה מידי בין בעל לכנס ע"כ בקיצור מופלג וע"ש. ומשמע מסוגיית הגמ' דקתני תצא שלא בכתובה דדייקינן מינה הא גיטא בעיא דלא כר' ישמעאל דס"ל דמי שקדושיה קדושי טעות אפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה. גרסי' בגמרא ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אבל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו רופא אינו מרפאה אלא מכאן ולהבא. וכתבו בתוס' דדוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל הוא דמקודשת אבל לאחר ידיעת הבעל אין ההיתר מועיל לה כדתנן ונמנאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר ע"כ בקיצור וע"ש עוד וגם בפי' הר"ן ז"ל על זה. וביד בהלכות אישות פ"ז סי' ו' ז' וכתב שם דשומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שיער זו היא השומא היתרה באשה על הכהנים אבל אם היתה שומא שיש בה שיער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר אע"פ שאין בה שיער ה"ז מום בין בכהנים בין בנשים ע"כ. ופי' בערוך שומא תרגום ירוש' דשאת או ספחת שומא או בוהק ע"כ. ולאו דוקא קאמר דשומא דהכא הוי שאת דקרא דההוא אין לך מום גדול ממנו וחלי רע הוא. ובטור אבן העזר סי' ל"ט. וכתוב שם בשם המרדכי ריח החוטם בנשים אינו מום שהאיש שהוא חזק יכול לסבול יותר מהאשה והר"מ אומר דאדרבא מדתנן האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא ש"מ דאשה יכולה לסבול מה שאין האיש יכול לסבול וא"ת אמאי לא קתני ריח החוטם גבי הוסיפו עליהם וי"ל כיון דתנא ריח הפה כ"ש ריח החוטם דקשה מריח הפה דאפשר דנקיט פלפלין בפומיה ע"כ:
היו בה מומין ועודה וכו': ביד פכ"ה דהלכות אישות סי' ב' ד'. ואיתא בתוס' פ"ק דיבמות דף י' ובירושלמי פ"ק דקדושין דף ס' ובפ' שני דף ס"ב ובר"פ הזהב ובתשובות הרשב"א ז"ל אלף ר"ח. ובטור א"ה סי' ל"ט וסי' ק"ז. ונלע"ד דהא דנקט לישנא דהיו בה מומין ולא קתני נמצאו בה מומין דמשמע דהוי לישנא טפי עדיף וכדנקטוה שם הרמב"ם ז"ל ושם בטור לרמוז לנו דטעמא הוי בין ברישא בין בסיפא משום כאן נמצאו וכאן היו וכדמשני רבא בגמ'. אכן אח"כ מצאתי מוגה בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל שמשנתארסה נולדו בה מומין אלו:
האב צריך להביא ראיה: אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין וכו' לשון ר"ע ז"ל עד ונמצאו המומין ברשות האב איכא למימר כאן היו וכו'. אמר המלקט ולפי זה כולה מתני' ר"ג היא דאמ' במתני' בפ"ק דחזקה דגופה עדיפא דבלא מומין נולדה ודלא כר' יהושע דאמר חזקה דממון עדיף והעמד ממון בחזקתו ורב אשי נמי אוקי מתני' כר"ג משום דאוקימתא בפ"ק דהלכתא כותיה דחזקה דגוף עדיפא וברישא דהיינו אירוסין שהכתובה של אביה דהיינו טעמא דאינה נאמנת משום דגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתיהני חזקתה ליטול הוא הכתובה אבל בסיפא שהכתובה שלה מהניא חזקת גופה ומעיקרא שני ר' אלעזר תברה מי ששנה זו לא שנה זו כמנהגו בכל דוכתא. ופריך רב אחא לרב אשי מדתניא מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה פי' ס"ד דה"פ שיש לספק ולומר שמבית אביה באו שעל האב להביא ראיה דאע"ג דאמרינן במתני' נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה מודה הוא הכא שעל האב להביא ראיה ואע"פ שנכנסה לרשות הבעל ואמאי נימא העמד הגוף על חזקתו שהרי הכתובה לעצמה מאחר שנשאת ומשני הב"ע ביתירת אצבע דליכא למימר לאחר אירוסין נולדה ומאי ראיה דקתני דמייתי האב היינו דמייתי ראיה דראה הבעל ונתפייס:
נכנסה לרשות הבעל: על הבעל להביא ראיה והיינו נכנסה לחופה ואפילו אם דר בבית חמיו עדיין. ובירושלמי פ"ק דמכלתין ר' אלעזר שאל לר' יוחנן מתני' דר"ג ודר"א ודלא כר' יהושע א"ל דברי הכל היא שניא היא מומין שדרכן להוולד ע"כ:
וחכ"א בד"א במומין שבסתר וכו': נראה לר"י דר' מאיר לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה ונתפייס כדאמר סתמא דתלמודא בגמרא ועוד דא"כ דפליג אמומין שבגלוי א"כ משכחת לה סמפון בעבדים במומין שבגלוי לר"מ ואנן אמרינן בעלמא סמפין בעבדים ליכא אלא לא פליג אלא ביש מרחץ באותה העיר תוספות ז"ל. עוד כתבו ז"ל תימא לרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים שקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי הואיל והתנה ע"מ שאין בה מומין. ונראה לרשב"א דכשהתנה לא על מומין שבגלוי דאותם ראה ונתפייס אלא על מומין שלא ראה נתכוון וכשיש נמי מרחץ באותה העיר אית לן למימר שלא התנה אלא על מומין שאין נבדקין וע"י מרחץ כגון ריח הפה ונכפה הקבוע לו זמן ע"כ. וכתבו עוד דהאי אינו יכול לטעון קאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל וה"ק אינו יכול לטעון שאפי' הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום ע"כ. וכתוב בסמ"ג הא דאמרינן על מומין שבגלוי ה"מ באותן המקומות שנשים יוצאות בשוק ופניהם גלויות ובמדינת אדום בזמן הזה אבל בטוליטולא שפניהם מכוסות כמומין שבסתר דמי ע"כ. וז"ל אשרי ודוקא בעיר שדרך הבנות לצאת מבית אביהן ולרחוץ במרחץ ביום אבל במקום שאין דרך הבנות ליראות חוצה ואף למרחץ אינם הולכות אלא באישון לילה ואפלה כמו בספרד אף על מומין שבגלוי יכול לטעון ע"כ. וכתוב עוד שם בהגהת אשרי ז"ל אבל במומין שבגלוי פי' כגון תחת כפה דראשה דפעמים נגלה ופעמים נכסה דאי הוי מומין שבגלוי אף לר' מאיר ראה ונתפייס ולא פליגי רבנן אלא אסיפא דנכנסה לרשות הבעל דאילו ארישא שארסה היתה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי והא נמי דקתני אם יש מרחץ בעיר אף מומין וכו' לא קאי אלא אנכנסה לרשות הבעל דמסתמא בנשואין בדקה בקרוביו ונתפייס אבל ארישא שהיא ארוסה אפילו יש מרחץ בעיר אינה מקודשת דאין רגילות שיבדקנה קודם האירוסין בקרובותיו ע"כ. וכתוב עוד שם בהרא"ש ז"ל בשם הגאונים ז"ל דלא קרובותיו ממש קתני במתני' אלא אפילו מיודעיו ואפילו שהוא גר בעיר ואין לו קרובות אי אפשר שלא יהו לו רעים בעיר וחברים ובודקים ע"י נשותיהן ע"כ. וכן הוא שם ביד פכ"ה דהלכות אישית. ועיין בספר קולון שרש ק"ה ותוסיף לקח טוב לתרץ הא דנקט בגמרא לישנא ותנא תונא כלה ולא נקט כלשון המשנה ותנא תונא עודה בבית אביה על האב וכו' כדרגיל תלמודא כד אמר ותנא תונא למינקט לשון המשנה ממש ודקדק לתרץ במאי דקתני במתניתין ועודה בבית אביה ולא קתני והיא בבית אביה ע"ש בכל הסימן כי קטן הוא:
האיש שנולדו בו מומין וכו': עד סוף הפרק ביד ספכ"ה דהלכות אישות ובטור א"ה סי' ל"ט וסי' קנ"ד: ובגמרא רב יהודה הוא דתני נולדו וכ"ש היו מתחלה אבל חייא בר רב תני היו דמשמע מקודם שנשאת אבל נולדו לא ולדידיה היינו טעמא דשאני ליה לר' שמעון בן גמליאל בין גדולים לקטנים אע"פ שראתה אותם משום דמימר אמרה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. וכתב הר"ן ז"ל וקיימא לן כרב יהודה דאפילו נולדו אין כופין אותו להוציא וכ"ש בהיו דאפילו מספקא לן הלכתא כמאן מספיקא אין כופין מכל שכן דבכולהו נוסחי במתני' גרסי' נולדו ע"כ. אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ובתוספתא מפורש דאע"פ שמגרשה בעל כרחו יתן לה כתובתה. ואלו הן מומין גדולים פי' רשב"ג נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ובגמרא פסק רב נחמן הלכה כדברי חכמים וקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני וכתב הרא"ש ז"ל ויש אומרים דוקא עינו אחת אבל שתי עיניו או שתי רגליו או שתי ידיו מודו רבנן והכי מסתבר שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם ע"כ. ועיין בתשובותיו ז"ל כלל מ"ב:
ואלו שכופין אותם להוציא וכו': בטור א"ה סי' קנ"ד ומפרש בגמרא דכופין על אלו בשוטים ואפילו לת"ק ואפילו גרסינן ואלו בוי"ו ניחא דמפני ששנינו האיש שנולדו בו מומין אין כופין קתני השתא דעל אלו כופין לכ"ע. וכתב המרדכי נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ע"כ. וכמו שכתבתי בסמוך מן התוספתא:
בעל פוליפוס: ריח החוטם אבל בנשים ריח החוטם אינו דהאיש הוא חזק ויכול לסבול יותר מן האשה והרב רבינו ברוך אומר דאדרבא מדתנן האיש שהיו בו מומין אין כופין אותו להוציא ש"מ דיכולה אשה לסבול יותר מן האיש וכתב רבינו אבי"ה דנכפה אינו מום גבי איש ואין בידינו לכפות בלא ראיה וגם לא נכופנה להיות אצלו וכל הני דקתני יוציא ויתן כתובה ולא קתני כופין לא כייפינן לא בדברים ולא בשמתאי אבל הרב רבינו ברוך אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל עלינו בגזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט אבל לנדותו לא ע"כ. וז"ל הר"ן ז"ל בקיצור וכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה בגט אלא על הכתובה בלבד ואי תימא והתנן ביבמות בפ' בית שמאי דהנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא אלמא אפילו על הגט נמי כופין י"ל דשאני התם כיון דנדרה בחיי בעלה ולא נתכוונה לכך מתחלה רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה דכיון שקודם שהיתה זקוקה לו נדרה הרי היא כאילו לא נראית לו מעולם א"נ איכא למימר דבחליצה הקילו ע"כ:
והמקמץ: בגמרא פליגי תנאי בפי' מקמץ דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים ותנא דמתני' מדקתני והבורסי ש"מ דס"ל דמקמץ הוי מקבץ צואת כלבים א"נ תרי בורסי קמ"ל במתני' בורסי קטן דאין לו אלא עורות מועטים ובורסי גדול וה"ק אחד בורסי קטן ואחד בורסי גדול וקשה קצת לענ"ד דה"ל למיתני מקמץ בהדי בורסי מאחר ששניהם ענין אחד ולמה הפסיק במצרף נחושת בינתים וליכא למימר משום דבעי למיתני מעשה בבורסי שבקיה לבסוף דא"כ ליתני מצרף נחשת ברישא והדר ליתני מקמץ ובורסי ואם נפרש דמקמץ ריחו ממועט ממצרף נחשת ומצרף נחשת ריחו ממועט מבורסי ניחא. והבורסי גרסינן ר"ל מעבד העורות אבל בירסקי ר"ל מקום עבוד העורות:
ובין משנישאו: למדו י"ס נולדו יהיא היא. ומ"מ מנוקד למדו הלמ"ד והמ"ם בקמ"ץ:
יכולה היא שתאמר: תוס' פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) וירושלמי פ' לא יחפור דף י"ג משמע דרשב"ג ס"ל כותיה דר' מאיר והביא הירושלמי ההוא שם בנמוקי יוסף בדף קע"א ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתקי"ג:
וחכמים אומרים מקבלת היא וכו': אית דמפרשי דכי אמרי ארבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותם יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואחרים אומרים דאי איתא דיכולה למימר הכי פי התנה עמה מאי הוי אלא ודאי כיון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת על כרחה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהלכות אישות הר"ן ז"ל וכן פי' ג"כ המגיד משנה דלדעת הרמב"ם אפילו בלא התנה פליגי:
מעשה בצידן וכו': תוס' פ' אע"פ דף ס"ד ומשמע דהאי מעשה אפילו בשהתנתה עם בעלה הראשון מצי למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ותחלוץ ויתן כתובתה ואי גרסינן מעשה בלי וי"ו ניחא קצת דלא הוי מעשה לא לסתור ולא לעזור אלא מילתא באפי נפשה היא ומ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו בלא התנה פליגי כדכתיבנא מצינן למימר דהאי מעשה לעזור לרבנן דהא הכא דוקא ליבם הוא דיכלה למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל אבל לבעלה עצמו לא יכלה למימר מידי ומקבלת היא ע"כ כנלע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל שהביא ס"פ בתרא דהלכות אישות המעשה הזה סתום כלשונו דמשמע בין בתנאי בין שלא בתנאי כל שכן לפי פשט משמעות לשון המשנה דבשהתנה דוקא פליגי דמקבלת היא על כרחה דוקא גבי בעל אבל גבי יבם אשמעי' תנא דמודו רבנן דמצי למימר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. וביד פ' שני דהלכות יבום ג"כ בסימן י"ד ובטור אבן העזר סי' קס"ה: