תפארת ישראל על כתובות ז

משנה כתובות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כתובות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המדיר את אשתו מליהנות לו:    לעיל (פ"ה מ"ו) מיירי בהדירה מתשמיש, והכא מיירי שהדירה מלזונה, ואף דמשועבד לה, עכ"פ מיירי באמר צאי מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, ומספיקין מעש"י למזונות, אבל אין מספיק לדברים קטנים שרגילה בבית אביה, שאין חייב הבעל לתתן מדאין רגילין בהן בני משפחתה רק אביה וויתר לה:

יעמיד פרנס:    לא שיעמיד שליח לפרנסה, דאם כן שלוחו כמותו ואסור, אלא ר"ל שאומר כל המפרנס אינו מפסיד. מיהו באומר כל השומע יזון [כגיטין פ"ו מ"ו], או שאומר לחבירו אם תפרנסה לא תפסיד [כסוף פ"ד דנדרים], אסור, דהו"ל נמי שלוחו:

יתר מכן יוציא ויתן כתובה:    אם אינו יכול להתיר נדרו, דטפי מל' יום, אם לא נתרצית שיפרנסה אחר, אית לה זילותא, משא"כ לעיל [פ"ה מ"ח], מיירי שנתרצית:

בישראל חדש אחד:    אפילו חודש חסר:

ושנים יוציא ויתן כתובה:    לאו דוקא שנים, אלא ר"ל גם ביום א' בחדש השני מחשב כבר כב' חדשים [כר"ה ד"י א']:

ובכהנת:    אשת כהן, שכשיגרשנה א"א שיחזירה דבשלמא ישראל אם לא יתחרט על נדרו קודם גירושין, אולי יתחרט ויתשיל על נדרו אחר שגרשה ויהיה יכול לנשאה שוב, משא"כ כהן אסור שוב בגרושה:

משנה ב

המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות:    הוא אינו יכול להדירה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו, ואי דתלאו בתשמיש, דכשתטעם פירות יאסר הנאת תשמישך עלי, הרי דינה שתמתין ז' ימים [כפ"ה סי' ל"ג]. אלא מיירי בנדרה איהי לכל זמן שתהיה תחתיו. וקיים לה הוא:

יוציא ויתן כתובה:    דדוקא בהדירה הוא תמתין ז"י, דמיתבא דעתה, דאמרה שעת כעס היה לו, אבל בנדרה היא וקיים הוא, סברה מסנא סני לי, וקשה עליה לגור אצלו כלל, ולפיכך באי אפשר להתיר יגרש מיד:

משנה ג

יוציא ויתן כתובה:    ור"י כמו דפליג לעיל במ"ב פליג נמי הכא לחלק בין כהן לישראל ואפשר דמחלק בינייהו ברגל א' או ב' כדמחלק ביניהו בסוף משנה ד':

רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה:    עד מתי תאסר, אבל בנתן קצבה, תמתין עד י"ב חודש:

משנה ד

המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה:    מיירי בתלאה בתשמיש, שאמרה תשמישך עלי אם אלך וכו', וקיים לה, דבלא תלאה בתשמיש, הרי אינו דברים שבינו לבינה שיפר לה:

בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד:    בנדרה על חודש א':

שנים יוציא ויתן כתובה:    וכ"ש בלא נתנה קצבה כלל:

שלשה יוציא ויתן כתובה:    מתני ר"י וה"ק, רגל א' יקיים, ב' יוציא, ובכהנת ב' יקיים ג' יוציא וכו':

משנה ה

או לבית המשתה:    מיירי נמי בתלאה בתשמיש כנ"ל, וי"א דהכא והתם הו"ל ענוי נפש [(שו"ע יו"ד, רלה) ו(שו"ע אה"ע, עד)]:

מפני שנועל בפניה:    פתח של שמחה ונחמה שלא ישמח גם עמה שום אדם, ולא ישתתף בצערה:

ואם היה טוען משום דבר אחר:    ששכיחים שם פריצים:

מה שאמרת לי:    דברי קלות:

או שתהא ממלא ומערה לאשפה:    י"א שתמלא מים ותחזור ותשפוך, דנראה כשוטה. וי"א שתנער השכבת זרע מרחמה אחר תשמיש:

משנה ו

ואלו יוצאות שלא בכתובה:    דמצוה לגרשה, וי"א דרק רשות בידו לגרשה. מ"מ בעשתה תשובה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת על ק' [(שו"ע אה"ע, קטו) בח"מ סקי"ח]:

מאכילתו שאינו מעושר:    אפילו מעשר דרבנן, ואף שיוכל להשמר לבלי לסמוך על הפרשתה, ומכ"ש בהאכילתו שאר איסור:

ומשמשתו נדה:    אפילו מודית מעצמה שהכשילתו, דאף דאין אדם משים עצמו רשע, לענין ממון נאמן [ר"ן]. מיהו בנגעה בו בנדתה, לא קנסוה:

ולא קוצה לה חלה:    אע"ג דכבר תנא מעשר, וכ"ש חלה דטבל שלה במיתה. ותו דהול"ל ולא קוצה חלה. ונ"ל ל"מ, דבחלה אפילו לא האכילתו עדיין, ולא דמי למעשר, דבחלה דעלה רמיא להפריש בשעת לישה, א"א שיזהר, דישכח להפריש אח"כ, משא"כ במעשר, אף שחשודה, והחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו [כ(שו"ע יו"ד, קיט)], עכ"פ יזהר להפריש הוא:

ונודרת ואינה מקיימת:    שמפסיד עי"ז, שבניו מתים בעון זה:

יוצאה:    לשוק:

וראשה פרוע:    בפרוע לגמרי, הוא דת משה, דהיינו דאורייתא, והכא מיירי בפרוע קצת:

וטווה בשוק:    בזרועות מגולות:

ומדברת עם כל אדם:    מרבה שיחה עמהן:

אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו:    אבי בעלה או זקנו, בפניהן או בפני בעלה, ומכ"ש המקללת בעלה בפניו. אבל המקללת אם בעלה, לא החמירו עליה, מדשונאות זו את זו:

ושכניה שומעין קולה:    כשתובעת תשמיש בקול, או כשתבעה הוא לתשמיש, מריבה עמו בקול ומתבייש עי"ז. ובכולן צריכה התראה שתפסיד כתובתה, וי"א דבדת משה א"צ התראה [ב"ש קט"ו סקי"ז]:

משנה ז

אינה מקודשת:    וא"צ גט, וי"א שצריכה גט. ודוקא בפירש איזה נדר לא יהיה בה שהקפיד, או שהתנה סתם, והיא נדרה מבשר ויין או מלהתקשט, אי שנדרה נטולה אני מהיהודים דבאלו אדם מקפיד [ל"ט]:

כנסה סתם:    אפילו קדשה ג"כ סתם, וכשנודע לו או ראה, מיד צווח, נמי דינא הכי [כך מסקנת הש"ס, ודלא כרתוי"ט ועי' רא"ש כאן]:

ונמצאו עליה נדרים:    הנ"ל:

תצא שלא בכתובה:    דרק שמא מחל, והמע"ה, מיהו גט צריכה מספק:

כנסה סתם ונמצאו בה מומין:    אפילו קדשה ג"כ סתם:

כל המומין הפוסלין בכהנים:    מפורשין פ"ז דבכורות:

פוסלין בנשים:    והוסיפו עליהן ריח רע שמגופה, וזיע מסרחת וריח הפה [ויש אומרים אף מחוטם] וקול עבה, ודדים גסים מאד, וצלקת שמנשיכת כלב, ושומא שעל המצח שנראה לפעמים, דבנראה תמיד הרי ראה ונתפייס. ובמשתנת במטה תמיד, אף דבדידיה לא הוה מום, בדידה כופה להתגרש, אבל יש לה כתובה, וה"ה במצורעת, וי"א דאין לה כתובה [ב"ש שם ט']. ונ"ל דלהכי לא כלל התנא מומין ונדרים בחד בבא, משום דבנדרים בהתיר לה החכם קודם שנודעו לבעל מקודשת, משא"כ במומין אף שנתרפאת בכה"ג נמאסת בעיניו כשיזכור שהיה בה מום כזה [שם] וכל המשנה כפולה במס' קידושין [פ"ב מ"ה]:

משנה ח

היו בה מומין ועודה בבית אביה:    ורוצה לגרשה, והאב תובע הכתובה:

ונסתחפה שדהו:    אף דיש לה חזקת הגוף שנולדה בלי מומין, והרי קיי"ל כר"ג [פ"א מ"ו] דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. שאני הכא, דברשות האב נמצאו, משא"כ התם מיירי באפשר שנאנסה תחתיו. ולר"ן הכא מיירי בטוענת שמא נולדו ברשות הבעל, ולעיל טוענת ברי. ולרא"ש הכא מיירי בנערה, דברשות אביה היא, אבל בבוגרת משנתארסה היא ברשות הבעל:

נכנסה לרשות הבעל:    שנשאת ומצא בה אז מומין ובא להוציאה בלי כתובה:

והיה מקחו מקח טעות:    אבל במייתי ראיה שמשנתארסה היו בה, לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו, מדיש לה ב' חזקות, חזקת הגוף וחזקת שבדקה קודם שכנסה, והוא אין לו רק חזקה א' שאין אדם מתפייס במומין, דחזקת ממון לא נחשב כלל נגד חזקת הגוף, משא"כ *) (ברישא, מדנמצאו בבית אביה), ליכא חזקת הגוף, והו"ל לדידיה ב' חזקות, חזקת ממון וחזקה שאין אדם מתפייס במומין, ולה רק חזקה א':

במה דברים אמורים:    ר"ל במה אמרת דבריך, במומין וכו':

אינו יכול לטעון:    דבכה"ג גם אתה מודה דראה ונתפייס, א"כ גם אם יש מרחץ וכו', ובהא פליגי:

מפני שהוא בודקה בקרובותיו:    ולא התכוון כשהתנה, רק על מומין שאין נבדקין ע"י מרחץ, כריח הפה, אבל באינך אפילו הביא הבעל ראיה אינו כלום [קי"ז]:

משנה ט

האיש שנולדו בו מומין:    משנשאה, וכ"ש מקודם, אבל בנמצאו משנתארסה, אין כופין אותו להוציא ולא אותה שתכנס:

אין כופין אותו להוציא:    ודינה כמורדת:

אבל במומין הגדולים:    כנשברה ידו או רגלו או נסמית עינו:

כופין אותו להוציא:    ולא קיי"ל כן. מיהו בב' ידיו או רגליו או עיניו, י"א דכופין [קנ"ד]:

משנה י

ואלו שכופין אותו להוציא:    וליתן כתובה:

מוכה שחין:    שחין רע, כצרפתים וכדומה שמסריח:

ובעל פוליפוס:    ריח החוטם. ול"מ היה נ"ל שהוא החולי הנקרא בל"ר עפילעפסיא דהיינו חולי נופל:

והמקמץ:    מקבץ צואת כלבים:

והמצרף נחושת:    מקום מחצבו מסריח:

והבורסי:    [גערבער]:

בין שהיו בם עד שלא נישאו:    ולא ידעה, אבל בידעה אין כופין שיגרשה:

מפני שממקתו:    בשרו נמס ע"י תשמיש, וסכנה היא לו [שם]. וה"ה חולי נופל וכדומה שהתשמיש קשה להן, אף שהיא רוצה כופין שיגרשה [רמ"ט ח"ב רי"ב]:

ולך איני יכולה לקבל:    עי' כדומה לזה לעיל [פ"ו מ"ב]: