פתיחת התפריט הראשי

עיקר תוי"ט על כתובות ז

(א)

(א) (על הברטנורא) כיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה ליהנות משלו כו', דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה, אלא באומר הנאת תשמישך עלי, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. הר"נ:

(ב) (על הברטנורא) ותימא, דאפילו אם מספיקים איך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד', ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין [כח] בנדר להפקיע אע"פ שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה כו'. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שהיה לו להר"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל כו'. ומיירי ששתקה (דאם לא כן אינו מיפטר בכך, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן) דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הוה לה לתובעו, או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:

(ג) (על המשנה) שלשים יום כו'. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו, או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם כו':

(ד) (על הברטנורא) כיון שאינו אומר כל השומע יזון לא עביד שליח. מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמ'. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס, דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד, הוי שלוחו, כדמוכח בסוף פרק ד' דנדרים. תוס'. ועיין מה שכתבתי שם. ושרי נמי על ידי חנוני:

(ה) (על הברטנורא) והא דהמשרה במשנה ח' פרק ה', שלא על ידי נדר הוא. הר"מ. ובירושלמי, דלעיל דוקא כשקיבלה עליה:

(ו) (על המשנה) חודש. אביי אמר, בכהנת לחוד פליג. וחודש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא. ורבא אמר, דזודש מלא וחודש חסר [נמי] איכא בינייהו. גמרא:

(ז) (על המשנה) ובכהנת. רוצה לומר אשת כהן. הר"מ:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) גמרא. דאי לא תימא הכי, מאי שנא לעיל דתנן עד שלשים יום ומיירי אפילו בסתם כמו שכתבתי שם וטעמא דשאני היכא דנדר איהו דסברה מרתת רתת עלי והשתא מותיב דעתיה. אבל הכא דנדרה איהי ושתק לה סברה מסנא הוא דסני לי הואיל ואשתיק ולא הפר ואינה יכולה לגור אצלו כלל כו':

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ט) (על המשנה) שלא תלך כו'. שאמרה קונם [תשמישך] עלי. דאם לא כן אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר. טור:

(י) (על המשנה) חודש. על כרחך במפרשת [בהדיא] חודש איירי. דאי בסתם, הא קיימא לן לעיל נדרה איהי וקיים איהו יוציא מיד. ב"י:

(יא) (על המשנה) אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מציא מוקמת אנפשה, [שלשה לא מציא מוקמת]. רש"י:

(ה)

(יב) (על המשנה) האבל. שנדרה היא ותלתה בתשמיש המטה, וקיים לה הוא. טור:

(יג) (על המשנה) על מנת. שנדרה היא נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר, ואמר לה אני מיפר לך על מנת כו', וזה אינה יכולה לעשות ואין נדרה מופר, והרי דנדרה היא וקיים לה הוא. טור:

(ו)

(יד) (על המשנה) ויהודית. שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) דאי רצתה להאכילו ולא אכל, מציא אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך. תוס' והרא"ש. והוא הדין באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא:

(טז) (על הברטנורא) וכן הוא בגמרא. ויש לגמגם למה [נקט] כהן. וברא"ש ליתא כהן. וכן בירושלמי:

(יז) (על הברטנורא) וכגון דאתו סהדי ואמרו עמנו היה במקום פלוני באותה שעה שאמרת שתיקן לך. או, לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תקנו. אבל על פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה, דעד אחד הוא. פוסקים. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) שאינו מעושר. וכל שכן שקצים ורמשים. הר"מ. ועיין תוי"ט:

(יט) (על המשנה) ואינה כו'. דבעון נדרים בנים מתים. גמרא. ומזה דקדק הרא"ש דכשהיא בעצמה אוכ. לת דבר איסור "לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא וחשד זנות היא:

(כ) (על המשנה) פרוע. דמדאורייתא כשמכוסה במטפתת שפיר דמי ואפי. לו ברשות הרבים ובמבוי המפו "לש וכו', ומדת יהודית ש. לא תצא לכל אלו אלא אם כן שיש על ראשה רדיד [ככל הנשים]:

(ז)

(כא) (על הברטנורא) דמידי דקפדי ביה אינשי הוי קפידיה קפידא, מידי ד, לא קפדי אינשי, לא הוי קפידיה קפידא. גמרא. ואי פירש, אפילו לא קפדי. תוס'. וכתב הר"ן והוא הדין בדברים שבינו, לבינה אע"ג דלא פירש:

(כב) (על המשנה) סתם. ארישא קאי, דקידשה על תנאי וכנסה סתם דדי, למא אחולי אחליה לתנאה כיון שכנסה בסתם. כדרב בגמרא:

(כג) (על המשנה) שלא כו'. וגט מיהא בעיא, דמספקא לן אי אחולי אחליה לתנאה, ולאיסורא לחומרא, ולממונא המוציא מתנ:ירו עליו הראיה. הר"נ:

(כד) (על המשנה) על מנת כו'. אפילו בסתם נמי. דהא בפרק ה' משנה ג' גזרינן דארוסה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה שמא ימצא בה מום כו'. ומשום סיפא דכנסה סתם, נקט קידשה על מנת, לאשמעינן דאע"ג דקידשה על מנת בעיא גט. תוספות:

(כה) (על הברטנורא) דאף דלגבי כהנים אפשר דנקט פלפלא בפומיה ועביד עבודה. אבל לגבי אשה שהוא מדבר עמה בכל שעה לא אפשר:

(כו) (על הברטנורא) רש"י פירש שומא וורוא"ה בלע"ז. ושמעתי שהוא בלשון אשכנז וואר"ץ. ועתוי"ט:

(ח)

(כז) (על הברטנורא) כלומר והא קיימא לן כרבן גמליאל במשנה ו' פרק קמא, דהעמד אשה על חזקתה, והכא נמי יש לה חזקה שבלא מומין נולדה. הכא שאני הואיל כו'. ובפ"ק [נמי] פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל הוא, ובה אמר רבן גמליאל דלא הורע חזקת אביה בכך. רש"י. וכתבו התוס', ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה כו'. ועיין תוי"ט בשם הר"נ:

(כח) (על המשנה) שלא כו'. אבל אם הביא ראיה שמשנתארסה לא סגי, ולא אמרינן כאן נמצאו בבית אביה כאן היו, משום דאיכא תרתי, העמד הגוף כו' וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונתפייס. גמ'. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) שבגלוי כו'. שאע"פ שהתנה. דאמתניתין דלעיל קאי, לא על מומין שבגלוי נתכוין, דאותן ראה ונתפייס, אלא על מומין שלא ראה נתכוין, וכשיש נמי מרחץ נמי לא נתכוין אלא על מומין שאי אפשר לבודקן על ידי מרחץ כגון ריח הפה. תוס':

(ט)

(ל) (על המשנה) שנולדו. וכל שכן היו. גמ':

(לא) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ, אחר שנשאה. ונראה דרוצה לומר דאי לאחר שאירסה אע"ג דאין כופין להוציא, הכי נמי אין כופין אותה שתכנס. מה שאין כן משנשאה, דאם אינה רו, צה שתשב עמו היו דנין אותה דין מורדת כמו שכתב הר"מ שם:

(לב) (על המשנה) כופין כו'. דגבי איש ליכא למימר נסתחפה שדה של אשה, דאיש אינו שדה של אשתו. תוס':

(י)

(לג) (על המשנה) סבורה כו'. מקשים התוס', דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה. ושמא, כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ולי לא קשה כלל, דכיון שהוא יודע מומו איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון כו':

(לד) (על המשנה) שממקתו. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו:

(לה) (על המשנה) איני יכולה כו'. ויחלוץ ויתן כתובה. הר"מ: