משנה כתובות ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ו · משנה ג | >>
פסקה להכניס לו אלף דינר, הוא פוסק כנגדן חמישה עשר מנה.
וכנגד השום, הוא פוסק פחות חמש.
שום במנה ושוה מנה, אין לו אלא מנה.
שום במנה, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר.
ובארבע מאות, היא נותנת חמש מאות.
מה שחתן פוסק, הוא פוסק פחות חמש.
משנה מנוקדת
פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר,
- הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה.
- וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם, הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ.
- שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה,
- אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.
- שׁוּם בְּמָנֶה,
- הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר;
- וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת,
- הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת.
- מַה שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק, הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ:
- שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה,
נוסח הרמב"ם
פסקה - להכניס לו אלף דינר,
- והוא פוסק כנגדן - חמישה עשר מנה.
- כנגד השום - הוא פוסק פחות חמיש.
- שום במנה - שוה מנה,
- אין לו - אלא מנה.
- שום -
- במנה - נותנת לו שלשים ואחת ודינר.
- ארבע מאות - נותנת חמש מאות.
- כשהחתן פוסק - הוא פוסק פחות חמיש.
פירוש הרמב"ם
( ראו משנה ד' )
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה - אלף דינר הן עשרה מנה, וכשבא החתן לקבל עליו ולכתוב בכתובה, כותב שליש יותר, שהן ט"ו מנה, אם הכניסה לו הכלה דינרין בעין, מפני שהוא משתכר בהן ו:
וכנגד השום - ואם הכניסה לו בגדים ותכשיטים שצריכין שומא, הוא פוסק פחות חומש, שאם הכניסה שום של אלף זוז אינו מקבל עליו אלא ח' מאות, שדרך הבאים לשום הבגדים ונכסים של הכלה לשומם יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:
שום במנה ושוה במנה - כלומר אם לא שמו נכסי הכלה ותכשיטיה אלא כמו שהם שוים בשוק ז:
אין לו אלא מנה - לא יכתבו בשטר הכתובה אלא מנה כמו ששמו:
שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר - שום שהוא מקבלה במנה, שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה, צריך שישומו אותו בבית החתונה שלשים ואחד סלע, ודינר שהוא מנה וחומשו:
ובארבע מאות - שום, כשיקבל עליו החתן לכתוב ד' מאות. היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים:
וכשחתן פוסק וכו' - ואם שמו הם תחלה והכניסה לו, בין שום קטן בין שום גדול, הוא כותב בשטר פחות חומש:
פירוש תוספות יום טוב
והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה. פירש הר"ב מפני שהוא משתכר בהן. וז"ל הר"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע"כ ואהא דאמרן דישתמש וירויח ויוסיף שליש כתב המרדכי בשם הר"ר שמואל בר ברוך ומיהו לא הוה ריבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל. ולי היה נראה דמעיקרא לאו קושיא היא דכיון שאם מתה היא בחייו יורש אותה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זו הלואה והתורה לא אסרה אלא בהלואה כדפירש הר"ב ברפ"ה דב"מ מאי אמרת מדרבנן ליתסר הא ודאי לאו קושיא דהם אמרו לאסור מה שאמרו והם אמרו דגבי כתובת אשה לא ליתסר משום תקנת נשואין. כך נראה לי. [*ומה"ט ניחא דהרמב"ם פי"ו מהלכות אישות ופ"ד מהלכות מלוה ולוה פסק דלענין הוספה על המטבע דין כתובה שוה לדין מלוה ואסור משום ריבית והמרדכי ג"כ כתב כך והיינו טעמייהו דמה שמצינו להדיא שאמרו להתירא אמרינן הם אמרו כו' אבל מה שלא מצינו שהתירו להדיא דהיינו הוספת מטבע מנלן להתיר שהרי י"ל דדוקא הוספת שליש דרגילי אינשי לסלוקי אריא דאיסור ריבית דרביע עליה זה התירו משום תקנת נשואין אבל הוספת מטבע דלא רגילי ביה אינשי לסלוקי כו' משום דלא מסקי אדעתייהו במלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לומר בו היתר והיה די להם לענין תקנת נישואין כשהתירו להוסיף שליש דשכיחא ונתקנו בנשואין בכך]:
שום במנה ושוה מנה. פירש הר"ב אם לא שמו כו' אלא כמו שהם שוים בשוק. וקשה דמלתא דפשיטא היא ורש"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא משום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר מיד. וכתבו התוספות ופירושו מגומגם ונראה כפירש ר"ח דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד וא"צ שישוה ל"א [סלע ו]דינר אבל שום במנה סתם היא נותנת ל"א [סלע ו]דינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה הלכך צריכה להוסיף חומש:
שום במנה היא נותנת כו'. פירש הר"ב במשנה דלקמן ואשמעינן בין במרובים בין במועטים פירש"י דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שויו א"נ שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:
ובארבע מאות כו'. פירש הר"ב כשיקבל עליו החתן לכתוב כו'. ומפרש במתניתין דלקמן דהיינו שהוא כתב תחלה והא דבתרה וכשחתן פוסק כו' מיירי שהם שמו תחלה. והני תרתי בבי אתו לאשמעינן דל"ש לן בין שהוא כתב תחלה כו' בין שהם שמו תחלה וכו' וכספים מרובים וכספים מועטים דרישא וכן שומא מרובה ושומא מועט. מיירי בהוא כתב תחלה וכ"פ בהדיא שום מנה היא נותנת כו' שא"ל כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך כו'. ועלייהו שונה התנא דל"ש שהוא כתב תחלה כו' דהיינו ארבע מאות וכו' שהוא כותב בתחלה ד' מאות דל"ש לן בהו בין מרובה למועט בין בכספים בין בשומא כדתנינן להו בהדיא ברישא וה"נ כשהחתן פוסק דהיינו שהם שמו תחילה ואח"כ פוסק הוא בהא נמי ל"ש לן בין מרובה למועט ומשום דרישא פירשה כשהוא כתב תחלה ולא נשנו בהדיא מרובה ומועט בכשהם שמו תחלה לפיכך הוצרך הר"ב לפרש בבבא וכשהחתן וכו' בין שום קטן בין שום גדול וה"נ ה"ל לכתוב ולפרש בין בשומא בין בכספים. אלא דממילא משמע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על הברטנורא) טעמא דמתניתין בירושלמי, מה ראו לומר בכספים כר, דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין חבעל רשאי להשתמש בהם אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה, אלא עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש. הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש, וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנישומין, שמו ו. עתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין. ועיין תוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) ור"ח פירש דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון. דכשאמרה שום במנה שוה מנה, משמע שא ש,. ע"פ שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה, ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד סלע ודינר, אבל שום במנה סתם, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר, דהכי קאמרה ליה, שתכניס לו שום, במנה שיכתוב לה בכתובתה, הלכך צריכה להוסיף חומש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
פסקה להבניס לו אלף דינר וכו': ובירושלמי. מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א"ר יוסי ב"ר חנינא שמו דעת אשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשם אחת ומחצה א"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שהרי הוא פוחת חומש בכתובתה כדי שתשתמש בכליה: ועיין במ"ש לעיל ריש פ' אע"פ בשם מהרי"ק ז"ל שרש פ"א. וקשה לענ"ד שנכנס התנא בדינרין דקתני אלף דינר ויצא במנים דקתני ט"ו מנה דה"ל למיתני פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן אלף וחמש מאות דינרין או ליתני פסקה לו עשרה מנים היא פוסק כנגדן ט"ו מנה וצ"ע לע"ד ודומה ליה דקדקו תוספות בפ' שלישי דיומא כמו שכתבתי שם סי' ז' ואפשר שבא להשמיענו שאע"פ שהיא מכנסת דינרין הוא אינו חייב לפסוק דינרין כנגדן בתוספת שליש אלא הוא פוסק מנים אע"פ שברוב הדינרין הם שוין מועט יותר מפני שהן חריפין יותר להוציאה הקלו עליו שלא יצטרך לבקש לה מעות כמעותיה אלא יכול לפסוק מנים תחת דינרין. וכגנד השום הוא פוסק פחות חומש. פי' בקונטרס שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא דקאמר וכו' ובירושלמי נמי כדכתיבנא וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הפלה כדי לחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועי' שומא רבא ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבא כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבא לזוטא כדפי' רש"י ז"ל בגמרא תוספות ז"ל: ועוד כתבו גבי סיפא דקתני וכשהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' ר"ח ז"ל כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב שוויין בכתובה כותב פחות חומש ששמין אותן יותר משוויין לכבוד החתן ולטעם האחר דפחתי לפי שהיא משתמשת באותן כלים עכ"ל ז"ל:
שום במנה ושוה מנה: פירש ר"ח ז"ל דכי לישנא הוא דקאמרה ליה ומשום הכי אין לו אלא מנה שאינו יכול לומר לה הכניסו לי שום שאקבלנו במנה דהיינו מנה וחומש משום דהאי לישנא משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ע"כ:
שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלעים ודינר: דהיינו מנה וחומשו שהמנה כ"ה סלעים שהן מאה דינרין תוסיף עליהן כ"ה דינרין אחרים שהן חומש המנה מלבר והכ"ה דינרין הם ששה סלעים ודינר שהסלע ד' דינרין. ובגמרא פריך למה לי למיתני כל הני היינו רישא ומשני תני שומא רבא וקתני שומא זוטא תנא שומא דידיה וקתני שומא דידה ופי' רש"י ז"ל תנא שומא רבא רישא דקתני וכנגד השום דקאי אאלף דינר וקתני שומא זוטא שום במנה היא נותנת שלשים ואחד וסלע ודינר דלא תימא שומא רבא הוא דדרך השמאים להעלותו על שוויו א"נ שומא זוטא איכא דמעלו ליה טפי כדי שלא תתבזה בעיני הנועדים ותנא שומא דידיה פי' היכא דקתני חתן פוסק קרי שומא דידיה היא הכניסה השום והוא שם אותו בחמש מאות כשבא לכתוב יכתוב ד' מאות שאף הוא שם אותו חומש יותר על שוויו וקתני שומא דידה פי' היכא דקתני היא נותנת שהוא כתב הכתובה קודם שבא השום ועכשיו היא מביאתו וקרוביה שמין אותו והחתן פוסק דתנן תרי זימני חד לשומא רבא וחד לשומא זוטא ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא רבא ההיא דכנגד השום הוא פוסק דקאי אלף דינר ושומא זוטיא היינו סיפא דכשהחתן פוסק דמשמע פסיקה כל דהו ובדידה נמי תנא שומא רבא ושמא זוטא זוטא היא נותנת שלשים ואחד ודינר רבא היא נותנת ת"ק ולר"י נראה כפי' רבינו חננאל דלא קאי כנגד השום אלף דינר אלא כולל כל מה שאומר אתר כך והא דפריך בגמרא היינו רישא קאי אשום במנה היא נותנת שלשים ואחד ודינר ובד' מאות היא נותנת ת"ק מאות דתרווייהו אמאי איצטריך למיתני וגריס הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה וכשהחתן פוסק היינו שומא דידיה ולא איצטריך שומא רבא ושומא זוטא בשומא דידיה דאתרוייהו קאי וכשהחתן פוסק ע"כ. וזה לשון הר"ן ז"ל שום במנה נותנת שלשים ואחד סלע ודינר ובד' מאות נותנת ת"ק מפרשינן בגמ' דתנא ליה לאשמועינן דבין בשומא זוטא שהוא מנה בין בשומא רבא דהיינו ד' מאות צריכה להוסיף חומש ומה שהחתן פוסק אמרי' בגמרא דתנא שומא דידה וקתני שומא דידיה כלומר שאף הבגדים שהחתן נותן לה שמקבלן עליו אח"כ אף בהן תקנו שיפחות חומש ושישתמשו בהן ע"כ:
מה שהחתן פוסק: נ"א כשהחתן פוסק והיא עיקר:
תפארת ישראל
יכין
הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה: מדמרויח בנדוניא. ואינו כרבית, דהרי גם במגרשה מיד נמי יוסף שליש, ותו דלא קבלה בתורת הלואה, רק בתנאי שכשתמות ירשנה:
וכנגד השום: ר"ל בהכניסה לו מטלטלין שצריך לשום אותן:
הוא פוסק פחות חומש: חומש מלגיו שהוא ששית מלבר מדדרך לשום כך טפי משווין מפני הכבוד:
שום במנה ושוה מנה: ר"ל אם פסק לכתוב לה שהכניסה לו שום במנה, ועתה מכנסת לו שום ששוה מנה בשוק:
אין לו אלא מנה: ואינו יכול לומר תנו לי עוד חמישיתו, שהרי אמרו לפחות חומש, דהיינו רק באינו שוה כמו ששמו [והיינו שומא דידה דקאמר בש"ס] אבל א"צ להוסיף שליש מדלא קבל מעות בעין:
שום במנה: רצה לומר ואם תרצה שיכתבו בכתובתה שהכניסה לו שום במנה:
היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר: שהן קכ"ה דנרין, דהיינו מנה וחומשו:
ובארבע מאות: ר"ל ואם תרצה שיכתוב בכתובתה ת'. ונ"ל דקמ"ל בין בהיותר קטנה שבכתובות שהיא ק', ובין בהיותר גדולה שבכתובות, שהיה מורגל להיות ת' [כפ"ק מ"ה], בכולן פוחת חומש:
היא נותנת חמש מאות: ולתוס' ה"פ דבפסקו לו בזה"ל, שתכניס לו "שום במנה ושוה מנה", אז א"צ שתכניס לו מטלטלין שיהיו נשומין חומש יותר, אבל כשפסקה "להכניס לו שום במנה", אז צריכה להכניס הנישום קכ"ה דינר, וכ"כ בהתחייבה "בשום בת", צריכה שתכניס שום בת"ק:
הוא פוסק פחות חומש: ר"ל וכ"כ מה שהחתן מתחייב לייחד לה כלים לכתובתה, שרגילין ג"כ לשומן יותר משוויין, כותב בכתובה שקבלתן בפחות חומש מהשומא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת