עיקר תוי"ט על כתובות ו

(א)

(א) (על המשנה) מציאת כו'. מאי קמשמע לן, תנינא כו'. בושתה ופגמה אצטריכא. ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן. גמרא:

(ב) (על המשנה) ופגמה. ושבת מלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל, שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופא. לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי, שפגמה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר, שביישה בינו לבינה. שבגלוי, שביישה בפני כל אדם. תוס':

(ד) (על המשנה) קרקע. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש"י:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) רש"י. והוא תימא, דהא קיימא לן כאדמון במשנה ה' פרק י"ג יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא הכי פירושו, שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנים באמירה הן. אבל יבם לא, שלא פסק אלא על מנת שיכניס האח. הר"נ:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) טעמא דמתניתין בירושלמי, מה ראו לומר בכספים כר, דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין חבעל רשאי להשתמש בהם אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה, אלא עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש. הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש, וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנישומין, שמו ו. עתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין. ועיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ור"ח פירש דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון. דכשאמרה שום במנה שוה מנה, משמע שא ש,. ע"פ שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה, ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד סלע ודינר, אבל שום במנה סתם, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר, דהכי קאמרה ליה, שתכניס לו שום, במנה שיכתוב לה בכתובתה, הלכך צריכה להוסיף חומש:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש, אי נמי במועטים משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא:

(ט) (על הברטנורא) פירש רש"י, דלא תימא שומא רבה הוא דרך השמאים להעלותו על שויו, אי נמי שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:

(י) (על הברטנורא) אבעיא בגמרא, ופירשו התוס', דודאי נראה דעשרה דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם. דאי לא תימא הכי במהרה יכלה הממון. והכי מבעיא להו, אם יתן בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכלה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה, או לא יתן בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום:

(ה)

(יא) (על המשנה) מחמשים זוז. מפרש בגמרא כסף מדינה. כדתנן אם יש בכיס כו', ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. ועיין תוי"ט:

(יב) (על המשנה) לפי כבודה. ואפשר שחמשים זוז נותנין לה אפילו אינם בכיס, שמחייבין את הגבאים ללוות. דאי בישנן בכיס דוקא, מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה. הר"נ. ועיין תוי"ט:

(ו)

(יג) (על המשנה) מדעתה. רבותא קמשמע לן דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש"י:

(יד) (על המשנה) במאה או בחמשים. אצטריך למתני במאה, דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואצטריך נמי בחמשים, למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אע"פ שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשיעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. נראה לי:

(טו) (על הברטנורא) ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו', משום דלא תליא מידי בהשיא ולא השיא, אלא באומדנא אי ותרן או קמצן אע"ג דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא, להודיעך כוחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא. כדאיתא בגמרא. והכי מפרש לשון הר"ב:

(טז) (על הברטנורא) כל זה איירי בגדולה הנישאת, רוצה לומר כשהיא נערה. אבל קטנה לאו בת מחילה היא ואפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ועיין תוי"ט:

(יז) (על המשנה) פעמים כו'. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים. דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא, ובעשיר והעני הא לית ליה, אלא, עני בדעת, שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני. וכן עשיר [עשיר] בדעת:

(יח) (על המשנה) שמין. כלומר רואין שכנגדו האיך מתפרנסות מנכסים כאלו. הר"נ:

(ז)

(יט) (על המשנה) נאמן כו'. שלא יעכב לעצמו. תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה. רש"י. ולרבותא לר' מאיר מפרש כך. ועתי"ט:

(כ) (על הברטנורא) ואפילו צוה כשהוא בריא. דאי לא תימא הכי, מה מצוה דקאמר, הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולא שייך מצוה כו' אלא דבריו שרירין וקיימין. ונפקא מינה דלא אמרינן מצוה כו' אלא כשהושלש מתחלה לכך. אי נמי, דוקא במת נותן בחיי מקבל. ועיין תוי"ט:

(כא) (על המשנה) מכורה. ור"מ סבר דאינה יכולה למוכרה. תוס'. כלומר ובהא הוא דפליגי. אבל במצוה לקיים, אף ר' יוסי מודה, אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה. הר"נ:

(כב) (על הברטנורא) גמרא. ופירש רש"י, שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא, דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות: