ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף כח עמוד ב

מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה [ל"א] ואם מתה בחייו יורשה:

[ופגמה]:    נזק חבלה אם יחבלו בה:

בזמן שבגלוי:    שהבשת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל:

ילקח בו קרקע:    כשאר נכסים הנופלים לה שהם תלויים:

ואוכל פירות:    בחייה והקרן (ופגמה) שלה אם ימות או יגרשנה ואם תמות היא יורשה והאי דלא קתני צער משום דפשיטא ליה דצערא דידה לא זכי ליה רחמנא וכדאיתא בפרק החובל (דף פז ב) ורפוי נמי לא תנא דלדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ושבת נמי לא איצטריך למתני דפשיטא דבעל הוי שהרי מעשה ידיה שלו:

גמ' תנן התם קונם שאני עושה לפיך פירשתי בפרק אף על פי [בסי' רעג] בס"ד:

מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דר"י בן בתירא וכו' דאמר בגמרא מתקיף לה רבא בר רב חנן אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו וכו' וא"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובים כו' והני הוויין אליבא דר"י בן בתירא נינהו ותמהני נהי דס"ל לר"י שהבעל מתבייש בבשתה למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בשתו ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה והכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים דוק ותשכח וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות חובל ומזיק בד"א בשחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת וכזה הורו הגאונים וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל שיש נותנין טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסיגן בירושלמי ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא [הואיל] דלא מחסר בה בסתר מפני מה נוטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא צער את עצמו ע"כ ותמהני אכתי למה אין הבעל אוכל פירות ואי אפשר לומר לת"ק בשתה ופגמה שלה לגמרי קאמר ור"י בן בתירא בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבשתה משא"כ בחבל בה הוא דליתא דכיון דר"י פוסק לו חלק מפני בשתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה ועוד דבגמרא אמרינן בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן אלמא פשיטא לן דבשתה ופגמה אפי' לתנא קמא כירושתה והוא אוכל פירות דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריך לומר שאינן כירושתה ואין לו בהן אכילת

דף כט עמוד א

פירות אלא ודאי לת"ק נמי יש לו בהן אכילת פירות ולפיכך אינו מתחוור בדבריו ז"ל וכן מפורש בתוספתא בפ"ט דבבא קמא החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר"י אומר בשת בזמן שבסתר לה ב' חלקים כו' וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב תימה למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבהכי לא תקון רבנן והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר ע"כ:

מתני' ומת חתנו:    ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו:

יכול הוא שיאמר כו':    או חלוץ או יבם אבל לאחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה כך כתב רש"י ז"ל והוא תימה דהא קי"ל כאדמון דאמר לקמן בפרק דייני גזירות (דף קט א) יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי כו' עכשיו אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אלא ה"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנין באמירה הן אבל יבם לא כמו שנפרש בסמוך:

פסקה להכניס לו אלף דינר כו':    טעמא דמתני' מפורש בירושלמי שכתב הרי"ף ז"ל בסמוך מה ראו לומר בכספים וכו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהו אלא שיהו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכלי' אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהם ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנשומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין:

שום מנה ושוה מנה:    פירש ר"ח ז"ל דכי האי לישנא הוא דקא א"ל ומש"ה אין לו אלא מנה שאינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה דהיינו מנה וחומש משום דהאי לישנא משמע שאע"פ שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה אבל אם פסקה לו שום במנה סתם יש לה להוסיף על המנה חומש דהיינו ל"א סלעים ודינר:

ובארבע מאות נותנת חמש מאות:    ומפרשינן בגמרא דתנא ליה לאשמועינן דבין בשומא זוטא שהוא מנה בין בשומא רבה דהיינו ארבע מאות צריכה להוסיף חומש:

ומה שחתן פוסק:    אמרינן בגמרא דתנא שומא דידה וקתני שומא דידיה. כלומר שאף הבגדים שהחתן נותן לה שמקבל עליו אחר כך אף בהן תקנו שיפחות חומש ושישתמשו בהן:

גמ' ירושלמי ואלו דברים הנקנים באמירה הן:    כלומר וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא יבם מוציא אותם מיד ומשני פוסק הוא ע"מ לכנוס. פירש הרי"ף ז"ל שמן הסתם ע"ד כן הוא פוסק ואמרו בשם רב האי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך וכשמת חתנו אע"פ שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קידושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע"פ שמת חתנו אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא אפשר שהיה מפרש כשפוסק בפירוש על מנת לכנוס:

הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו:    שהרי הוא פוחת חומש מכתובתה כדי שתשתמש בכליה:

מתני' פסקה להכניס לו כספים:    שהם מוכנים לשכר מיד:

סלעים נעשה:    ליכתב בשטר הכתובה בששה דינרים דהיינו יתר שליש כדתנן לעיל ואמרו בגמרא דתנא הכי לאשמועינן דבין בסך גדול דהיינו אלף דינר בין בסך קטן מוסיף בכספים שליש:

לקופה:    מפרש בגמרא לקופה של בשמים כלומר שיתן לה עשר זוז לכל מנה ומנה שהיא מביאה ויקנו לה מהם בשמים לרחוץ בהם בתמרוקי נשים שכך שיערו שהאשה המביאה מנה לבעלה ראויה היא לבשמים של עשר זוז:

רשב"ג אומר הכל כפי מנהג המדינה:    אשום ואכספים קאי והכי איתא בתוספתא א"ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנים ממנהג המדינה ופירוש מקום שנהגו שלא לפחות לאו דוקא שנהגו שלא לפחות דא"ה פשיטא ות"ק נמי היכי פליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל אלא שלא נהגו לפחות קאמר ואפשר דת"ק ורשב"ג לא פליגי אלא דרבנן איירו בעיר חדשה דליכא מנהג ואתו לאשמועינן דהכי דינא ורשב"ג אתא למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו וכיוצא בה במסכת שבת (דף קו ב) רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין דלא פליג את"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג:

גמ' לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים:    שהיו נוהגות להתקשט בבשמים:

גרסינן בגמרא [דף סז א] גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם הני תותבי דבי מכסי אשה גובה פורנה מהם הני שקי דארודי' ואשלי דקמחוניא אשה גובה פורנה מהם:    כלומר מנכסי יתומים ולא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבעל חוב לפי שהם להם במקום קרקעות שבעלי סחורה היו וכתב הרשב"א ז"ל שאפשר להוכיח מכאן דעכשיו שהרוב מתעסקין במטלטלין ומוכרין קרקע לישא וליתן בכספים אף אשה גובה כתובה מהן מדינא דגמרא וכבר תקנו הגאונים שתהא כתובה נגבית מן המטלטלין:

מתני' לא יפחות לה:    מפרשים בגמ' חמשין זוזי פשיטי שהם שמינית של כסף צורי:

וכן גבאי צדקה המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מכשיעור הזה ואפשר דחמשים זוז נותנין לה אפילו אינם בכיס שמחייבין את הגבאין ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי [כאן הלכה ה] דגרסינן התם וכן הפרנסים המשיאים את היתומים א"ר חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסין ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף א"ר יוסא זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות דפתר לה בשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת ומשמע דר' יוסא מפרש לה הכי אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסין אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס:

גמ' להתפרנס:    מזונות משל צדקה:

שבאו לינשא:    משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה כדכתיב (בראשית ב)

דף כט עמוד ב

אעשה לו עזר כנגדו:

אין לו ואינו רוצה להתפרנס:    אין לו משלו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה ושוב אין מבקשין ממנו אם יפרע מעצמו יפרע ואם לאו אין חוששין לו:

יש לו ואינו רוצה להתפרנס:    משלו אלא משל צדקה נותנין לו לשם מתנה כדי שלא יסכן בעצמו מחמת קמצנותו וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל מחיים לא דא"כ שוב לא ירצה ללוות ויסגף עצמו ברעב:

אין נזקקין לו:    ואם ימות ימות:

המסמא את עינו:    מראה את עינו כאילו היא סמויה:

מקפח את שוקו:    כאילו שוקו נכווצה:

מצבה את כריסו:    כאילו כריסו נפוחה מלשון ואת בטנך צבה [במדבר ה]:

תנן התם:    בסוף פאה:

אין מחייבין אותו [כו']:    רישא דמתני' מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה כו'. אין מחייבין אותו למכור וכו'. להשלים ר' זוז כדי שלא יטול:

במחרישא דכספא:    כלי שהוא עשוי להתגרד בו כדאשכחן בסוף חבית (דף קמז ב) רב שמואל בר יהודה עבדה ליה אמיה מגרדא דכספא:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי:    פירש הרי"ף ז"ל והוא הנכון ורש"י ז"ל פירשה בענין אחר ואינו מחוור:

ירושלמי [פרק ח דפאה ה"ז] היה משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף כלי כסף נותנין לו כלי נחושת כלי נחושת נותנין לו כלי זכוכית והא תניא היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת כאן בגופו כאן בשאינו גופו:

מתני' לדעתה:    רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה:

מה שראוי להנתן לה:    כתב רש"י ז"ל עישור נכסים ואפשר דת"ק ה"ק מה שראוי לינתן לה לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים:

אם השיא האב את הבת הראשונה ינתן:    בין שהוא עשיר [בין שהוא עני] בין שהוא פחות בין הוא יותר כך כתב רש"י ז"ל:

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה:    כלומר רואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כאלו והכי איתא בתוספתא כיצד הבנות כולן ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להן אלא רואין שכנגדן היאך ניזונות ומתפרנסות ונותנין להן ר' אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע"כ ונמצאו ג' מחלוקות בדבר ואפשר דת"ק דמתני' כרבי ס"ל וכדברי רש"י ז"ל [ואני אומר] אנן לא נעייל נפשין בהכי כלל ואין במשנתינו אלא שני מחלוקות ומיהו בגמ' מייתי לה דעתא דרבי דנוטלת עישור נכסים:

גמ' לפרנסה שמין באב:    בת יתומה שבאת לינשא נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאים באביה ותרן או קמצן:

עני בדעת:    אין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נדונית עני נוטלת עישור נכסים ולא שמין באב:

הא דאמידניה הא דלא אמידניה:    הא דאמרי' עישור נכסים בדלא אמידני' לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם ותרן אם קמצן:

חזינן לגאון דכתב וכו':    זהו דעת ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא דאב אלא לפחות מעשור נכסים אבל לא להוסיף והביא ראיה מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נב ב) מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים וכיון שכן אין לנו כח להוציא מן היתומין אלא בראיה ברורה ואנן לא אשכחן דאזלינן בתר אומדנא אלא לפחות וכמעשה דרבי דנתן לה אחד משנים עשר בנכסים ועוד הביאו לו ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק הניזקין (דף נא א) והא פרנסה דמקיץ קיצא ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף הא לא קיצא כלל אבל אי אמרינן דאין שמין כלל באב אלא לפחות קרינן לה קיצא למי שאי אפשר להוסיף יותר מעישור נכסים ודחו ראיות אלו דההיא דנערה שנתפתתה אינה אלא לומר שמי שבא לימלך כמה יתן לבתו אין מזקיקין אותו לתת יותר מעישור נכסים דהתם בחייו קאמרינן ועובדא דרבי

דף ל עמוד א

שפיחת מן העישור מעשה שהיה כך היה ואה"נ ששמין באב אפילו להוסיף וההיא דפרק הניזקין נמי לאו ראיה היא דכיון דהיכא דלא אמדיניה יהבינן ליה עשור נכסים הא קיצא ואי אמדיניה ג"כ הא קיצא במאי אמדיניה ויכולין הלקוחות לעמוד על אומד דעתו וכיון שדחינו ראיות הללו מסתברא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף כפשטא דמימרא דשמואל הכי משמע וזהו דעת הגאון האחר שהביא הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ' מהלכות אישות ורש"י ז"ל והראב"ד והרמב"ן ז"ל ואני תמה היאך נלך אחרי דעתו של אב להוסיף דהא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (דף נב ב) אמרי' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן עלייהו מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומהדרינן הא נמי דאורייתא היא ועלה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי [ומשמע] ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא משום עבורי אחסנתא ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא וכעובדא דרב פפא דאיעסק ליה לבריה בי אבא סוראה דמשמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בבת ראשונה היאך נכוף את היתומים בכך באחרות וכי זיכה אותן האב מחיים או בשעת מיתה אבל לר"ח ז"ל אתי שפיר דכיון שאמדוהו מסך מועט עד עישור ראוי לילך אחר דעתו של אב ולפיכך נראה לי דברי ר"ח ז"ל והיכא דאמדיניה לאב משמע דבין מקרקעי בין מטלטלי יהבינן לה וראיה לדבר מדאמרינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ ב) רב זן מחטי דעליה ואמרינן פרנסה הואי וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב. כלומר דכיון דבתר אומד דעתו אזלינן מטלטלי ומקרקעי שוין בכך ואמרי' נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ואמרינן דשמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב אלמא דלשמואל דאזל בתר שומא דאב אפילו ממטלטלי אית לה ומה שלא כתב הרי"ף בהלכות ההיא דרב זן מחטי דעליה מפני שסמך לו אהא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב וזה שלא כדברי הרב בעל הלכות ורב אחא ז"ל שכתבו לפרנסה שמין באב ה"מ ממקרקעי ולא ממטלטלי כדרבא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה כדאיתא לקמן בסמוך [דף סט ב] ואין דבריהם מחוורין דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא אההיא דשמואל ואיכא לשווינהו בסברא תריצא לא מפלגינן בינייהו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. ויש לי לדקדק אם איתא דלשמואל אין שמין באב אלא לפחות היכי מוכחינן מינה דאזלינן בתר אומדנא להגבות אפילו מן המטלטלין ובשלמא אי אמרינן דאפילו להוסיף שפיר ולאו קושיא היא דבתר אומדנא דאב אזלינן בכל מה שהוא עושה כהוגן ואין בין קרקעות למטלטלין [לענין כו'] עבורי אחסנתא אדרבה עיקר נחלה בקרקעות היא אבל להוסיף על העישור שאינו רשאי לא אזלינן בתר אומדנא דיליה:

ראשונה נוטלת עישור נכסים:    קא סלקא דעתך הבאה ראשונה לינשא:

כל חדא וחדא דנפשה שקלה:    חכמים תקנו לה נדונית נשואין עישור נכסים והנישאת ראשונה זכתה בעישור שלפניה ולמה יחזרו ויחלקו שוב עישוריהן בשוה:

אם באו כולן לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה:    שאין קודמת לזכות הילכך בשביל הראוי לישאר לפני הבן נוטלת האחת עישור והשניה עישור במה ששיירה וכן כולן והמותר לבן כגון אם היו מאה מנה האחת נוטלת עשר מנה והשניה תשעה והשלישית שמונה מנה ועישור של מנה וכן כולן כדי לברר ירושת הבן והן חוזרות וחולקות עישוריהן בשוה ומכאן שאין הבת נוטלת פרנסתה אלא לזמן נשואיה דהא אמרינן כל חדא וחדא דנפשה שקל' וכתב הרשב"א ז"ל ומסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב אע"פ שאין מוציאין עד שעת נשואין מעכשיו אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה בית דין מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נשואין ותמהני אם הדין כן כי לא אמדיניה נמי למה אין עושים כן כדי לידע עישור נכסים ואפשר שהוא סובר דבדלא אמדיניה אין נותנים לה אלא עישור הקרקעות ולפיכך אין צורך לפסוק לה בשעת מיתה שהקרקעות ידועים ואם מכרו אחין הא קיימא לן [דף סח ב] דמוציאין לפרנסה אבל לפי דעתי אף על פי שאין הפרנסה נגבית אלא מן הקרקעות מכל מקום גובה היא מהן כדי עישור כל נכסיו ואפילו כנגד כל המטלטלין ואכתוב בזה בסמוך בס"ד ולפיכך אם הדין כן אפילו בדלא אמדינן ראוי שיפסקו לה בית דין חלקה אחר מיתת האב:

אבדו מזונותיהן:    שכך כתב לה עד שתבגרן או עד שתלקחן לגוברין:

אף אבדו פרנסתן:    עשור נכסים דהא לא תקין לה נדוניא אלא היכא דמנסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה דאיסתלקה לה מההוא ביתא לגמרי לא וכן נשאת בנערות הואיל וגדולה היא ונתרצית אבדה פרנסתה אלא מה שפסקו לה אבל בנשאת בקטנות לא פלוג:

שוכרות להן:    שישאו אותן עד שלא יבגרו ומוציאין להן פרנסתן:

הא [גדולה]:    כגון [נערה]:

ויתרה:    מחלה על השאר ואבדתו אלמא סתם לן תנא כרשב"א:

הא דמחאי:    הא דאמר רבי לא אבדו ואמר רב הונא הלכתא כוותיה בשמיחתה על מותר עשור נכסיה והא דקתני מתני' גדולה ויתרה בשלא מיחתה ור"ש בן אלעזר דאמר אף אבדו פרנסתן אע"פ שמיחתה היינו טעמא משום דכיון שבגרה או נשאת אין לה בנכסי אביה כלום ולפיכך אין להם תקנה אלא בשכירת בעלים שיוציאו הפרנסה מן האחין קודם שישאו אותן ובלבד שישאו אותן קודם בגר:

ניזונת אין:    אם באת לינשא בעודה ניזונת דהיינו בקטנות או בנערות אין צריכה למחות שאפי' לא מיחתה לא אבדה עישור נכסים:

דף ל עמוד ב

ושני ליה הא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי. אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אע"פ שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות:

הא דקא מתזנא מינייהו:    כי אמרינן דבגרה או נשאת אינה צריכה למחות כדמתזנא מינייהו אחר הבגר או אחר הנשואין דכיון שהם מעלין לה מזונות מדעתם אע"פ שאין חייבים היא בושה מלמחות ואין שתיקתה ראיה שהיא מוחלת וכגון שידעה בשעת נשואין שהם יזונו אותה ואפ"ה בגרה ונשאת צריכה למחות אבל היכא דלא מתזנא מנייהו בין בגרה בין נשאת צריכה למחות:

שמעינן השתא וכו':    ואי בגרן ואינסבן וכו' צריכה למחויי. כתב הרא"ה ז"ל דאם מיחתה בבגרות צריכה למחות אף בנשואין ואם לא מיחתה הפסידה וכתב ג"כ דכי אמרי' דבגרה ונשאת צריכה למחות אפילו במתזנא מינייהו דדוקא בגרה ונשאת אבל נשאת ואח"כ בגרה לא דבגר בתר נשואין לאו כלום הוא ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק [עשרים] מהלכות אישות נשאת הבת ולא מיחתה אבדה פרנסתה ולא חלק בין מתזנא ללא מתזנא:

פרנסה:    נדוניא:

תנאי כתובה:    מזונות של בת:

אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו:    דהא אשתעבד בתנאי כתובה:

אל יתפרנסו שומעין לו:    שהפרנסה אינה חוב בתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא שלא צוה האב שלא לפרנס ואע"ג דאמרי' בסמוך דב"ח דאחי הוי היינו כל שלא צוה האב שלא לפרנס: ואיכא נסחי דאית בהו איפכא והיא גירסת ר"ח ז"ל שגורס האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. וקא יהיב טעמא למילתיה כיון דלא חל חיובא דידהו מחיים כדתנן [דף מט א] האב אינו חייב במזונות בתו יכול הוא להפקיע זכותן לגמרי אבל פרנסה שנתחייב בחייו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אין בידו להפקיע ועוד שכח פרנסה גדול מכח המזונות שהאחים יכולים להפקיע מזון הבנות במכירה ואין יכולין להפקיע פרנסתן כדאיתא בסמוך והאי פירושא לא מחוור כלל שאם בידו להפקיע מזונות הבנות מה הועילו חכמים בתקנתן ורבינו האי גאון ז"ל גורס כן ופירש דה"ק שהמתנה בשעת נשואין שלא יזונו מנכסיו שומעין לו דתנאי ממון הוא וקיים אבל בפרנסה אין תנאו קיים דמצוה הוא דרמיא עליה ואע"פ שגלה דעתו בשעת נישואין שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו אפשר דבשעת מיתה הדר ביה והדין דין אמת בין שתהא הגרסא כך או לא ותמהני מהרי"ף ז"ל שכתב להנהו נסחי דאית בהו איפכא לית הלכתא כרבי ואיזה פירוש שהוא מפרש בה לא ידעתי מהיכן דחאה:

תלא ליה רב לרבי ביני חיטי:    פירש ר"ח ששאלות רבות שאל והאגרות תפורות זו בזו ובין האגרות כתב שאלה זו. מוציאין לפרנסה. לפי שהיא קצובה:

ואין מוציאין למזונות:    כדתנן [גיטין דף מח ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין למזונות קצבה:

עד שמת הבן:    ונפלה הירושה לפני הבנות:

ויתרה:    עישור נכסים ולא אמרינן תטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה:

גדולה מזו:    שאפילו שעבדו אחים את הנכסים יפה כח הפרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה:

דאיכא ריוח ביתא:    שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק [עשרים] מהלכות אישות כר' יוחנן. ונסתפקו בתוספות היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא ריוח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעישור ומ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נדון אותה כיורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד: אבל בירושלמי פסק הלכה כרבי חנינא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

בת יורשת הויא:    עישור נכסין שתקנו לה בתורת ירושה תקנו לה:

למיגבה בינונית ושלא בשבועה:    אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה דקי"ל [גיטין דף מח ב] אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן היא אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים:

דרבינא אגבייה לברתיה דרב אשי:    כשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים:

בינונית שלא בשבועה:    אלמא בעלת חוב דאחי היא:

ומבריה דרב חמא זיבורית:    לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:

אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקיימא קיימא:    כבר כתבתי למעלה דדוקא בדלא אמדיניה אבל בדאמדיניה אפילו ממטלטלי ובדלא אמדיניה נמי משמע לי דשמין כל הנכסים אפילו המטלטלין ומה שגובה עישורין גובה ממקרקעי דודאי כי אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נב ב) באב גופיה ועד כמה עד עישור נכסי מעישור שבכל נכסיו קאמר דאיזה טעם יש שנאמר כדי עישור קרקעותיו והרי הוא פרוע במעות או במטלטלין אלא ודאי עישור שבכל הנכסים קאמרינן דאותו עישור הוא כחוב על היתומים אלא שאינו נגבה אלא מן הקרקע ולפיכך תמהני אהרמב"ם ז"ל שכ' בפרק הנזכר נותנין לה עישור הקרקעות:

הלכך מזוני נמי אפילו ממטלטלין:    מיהו לא אלימא תקנתייהו לומר בנכסים מועטים שיהו הבנות ניזונות והבנים ישאלו

דף לא עמוד א

מעמלא דבתי. הפי' הנכון בזה מיירי בשהשכירן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו דכיון שלא הגיע הזמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ה"ל שכירות שכנגד מה שנשתמשו בו בחייו כפירות המחוברים לקרקע הצריכין לקרקע שדינן כקרקעות. והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאב ובת בעלת חוב דאחין והא דגרסי' בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי [הלכה א] פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דכרין קמיירי משום דשויוה רבנן כירושה [דף נב ב] וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין: והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי ודאי אלמנה קודמת דהא איכא דין קדימה במקרקעי אלא אפי' היכא דליכא אלא מטלטלי שאין בהן דין קדימה וכמ"ש הרי"ף ז"ל לקמן בפ' הכותב [בסי' שמ] אעפ"כ כתובה קודמת שכיון שזו וזו מתקנת האחרונים הוא שיש להן לגבות מן המטלטלין כי תקינו כעין דאורייתא תקינו וכשם שאם באו לגבות מן הקרקעות כתובה קודמת למזון הבנות כך ראוי שתקדים אם באו לגבות מן המטלטלין בתקנת האחרונים ז"ל:

מתני' המשליש מעות לבתו:    מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא:

והיא אומרת:    לאחר שנשאת:

נאמן בעלי עלי:    שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי השדה כשארצה כך כתב רש"י ז"ל. ומה שכתב והיא אומרת לאחר שנשאת לא דייק דבגמרא מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין:

יעשה שליש וכו':    יקנה השדה ואין שומעין לה. ומפרשינן טעמא בגמ' משום דס"ל לר"מ מצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה המעות לפי שהוא לא אמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה שאילו אמר כן אפילו בלא טעמא דמצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה אלא הוא מעכשיו זיכה אותה בהן אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נותנין לה מיד ששלה הם לגמרי ומוכח בסוף פ"ק דגיטין [דף טו א] דאפילו במצוה כשהוא בריא כיון שמת אמרי' מצוה לקיים דברי המת:

אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה:    וכי מה תועלת לו לקנות אפי' אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה היא מכורה הלכך שומעין לה ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת אי נמי אית ליה ושאני הכא משום טעמא דקאמר לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה וא"ת ואע"פ שהיא רוצה למכרה היאך היא מכורה דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קנה א) שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים י"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו אבל שדה זו אע"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ"מ לא היה מאביו אבל הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אלא במה שיורש מאביו אבל במתנה שהאב נותן לבנו לא ובת אינה יורשת אלא מקבלת מתנה היא וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל והרשב"א ז"ל מוסיף עוד לומר שאפילו בת יורשת מוכרת שלא תקנו אלא במצוי וירושת בנים בנכסי האב מצויה אבל ירושת הבת בנכסי האב אינה מצויה ולפ"ז ג"כ אמרו ז"ל דבין בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים מוכר דבנכסי האב דוקא אמרו לפי שירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות:

בד"א:    בגמרא מפרש לה מאן קתני לה בד"א דשומעין לה:

גמ' מן הנשואין הרשות בידה:    שאף האב לא עלה בדעתו למסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זוכה לאכול פירות:

איכא בינייהו גדולה מן האירוסין:    דקאמר ר"מ מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקאמר ליה רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה. וקי"ל כר"נ בדיני הלכך נקיטינן דבקטנה אין מעשה קטנה כלום וכן נמי בגדולה מן האירוסין ולא משכחת לה שיהא הרשות בידה אלא בגדולה מן הנשואין:

וראויין לתת להן סלע:    שאין נזונין בפחות:

נותנין להן סלע:    דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו סלע לא הוה אומר:

אל תתנו:    הרי מיחה בידינו ולא עשאם יורשין אלא בענין זה:

אין נותנין להם אלא שקל:    שהואיל ועשה את אחרים יורשים אחריהם ודאי שקל דוקא קאמר כדי שתפול הירושה אחריהם לאותם אחרים:

והא קיימא לן הלכה כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת:    והיכא דאמר אל תתנו להם אלא שקל אמאי נותנין להם כל צרכן:

מינח ניחא ליה:    שיתנו להם כל צרכן:

לזרוזינהו:    שיחזרו אחר מזונותיהם ולא יהיו רעבתנים:

הפעוטות:    תינוקות בני תשע או שמונה כדמפרש בהניזקין (דף נט א):

במטלטלין:    דוקא אבל במקרקעי לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהא בן עשרים:

אפוטרופוס:    שמינהו אבי יתומים או ב"ד:

וממאי מדקתני:    במתניתין:

בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס:    כלומר דלא אמרינן דדוקא שליש שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהם אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צרכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאפילו האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם:

מדקתני סתמא אין מעשה קטנה כלום משמע דאפילו במקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש אמרינן הכי:    ומיהו משמע דדוקא בקטנים אבל בגדול שיש לו אפוטרופוס כגון שמינהו אביו עד שיהא בן עשרים מקחו מקח וממכרו ממכר ואם קדם הלוקח להוציא הנכסים מיד האפוטרופוס זכה שאע"פ שאין האפוטרופוס רשאי לתתם לו היינו משום מצוה לקיים דברי המת וכיון שא"א לו לקיים מה יש לו לעשות וב"ד ג"כ אין להם לכוף הלוקח להחזיר הנכסים ביד האפוטרופוס כיון שלא צוה ללוקח כלום אין עליו מצוה לקיים דברי המת שאין המצוה אלא למי שנצטווה בכך:

הדרן עלך מציאת האשה