משנה כתובות ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ד · משנה ט | >>
נשבית, חייב לפדותה.
ואם אמר: הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה, אינו רשאי.
לקתה, חייב לרפאותה.
אמר: הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה, רשאי.
נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ;
- וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ,
- אֵינוֹ רַשַּׁאי.
- וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ,
- לָקְתָה, חַיָּב לְרַפְּאוֹתָהּ;
- אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ,
- רַשַּׁאי:
- אָמַר: הֲרֵי גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ,
נשבת - חייב לפדותה.
- אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה" - אינו רשאי.
- לקת - חייב לרפותה.
- אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה" - רשאי.
( ראו משנה ח )
אינו רשאי - שכבר נתחייב בפרקונה משנשבית:
חייב לרפאותה - שהרפואה כמזונות:
רשאי - שאין חייב לזון גרושתו כח:
רשאי. כתב הר"ב שאין אדם חייב לזון גרושתו וכן לשון רש"י וקשיא לי א"כ פדיונה נמי יהא רשאי שאין אדם חייב לפדות גרושתו והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבים לפדותה כדמסיק בגמרא. וי"ל דהתם כדמפרש טעמא בברייתא שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו אבל הכא אע"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. והתוספות [נב:] כתבו דטעמא דרשאי ברפואה לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו. אבל אינו רשאי לומר תקבל את גטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו:
(כח) (על הברטנורא) וקשה לי, אם כן פדיונה נמי כו', והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבין לפדותה כדמסיק בגמרא. ויש לומר דהתם כדמפרש בברייתא, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו, אבל הכא אע"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. ועתוי"ט:
נשבית חייב לפדותה: לכאורה נראה שהוא לשון יתר במשנה דכיון דתנא לא כתב לה אם תשתבאי וכו' ובכהנת וכו' ודאי אי הוה תני ואם נשבית ואמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי שפיר הוה שמעינן מינה דמשום דחייב לפדותה הוא ובין בכהנת ובין בישראלית אינו רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה ואפשר דסתם לן תנא במתני' כרבי דפליג בברייתא אאבוה דס"ל דאם נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה ופסקו הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל כרבי וז"ל הרמב"ם ז"ל אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה הרשות בידו לגרשה וליתן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה ודלא כאבוה דאמר דאם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה אפי' פעם ראשונה וכן פסק ג"כ הרא"ש ז"ל וכתב ג"כ דסתם מתני' דקתני נשבית חייב לפדותה דייקא כרבי ע"ש ואפשר לומר ג"כ דסתם לן תנא כתנא דבברייתא בגמ' דפעם ראשונה שנשבית פודה אפי' עד עשרה בדמיה ופסקו רבינו מאיר הלוי והרא"ש ז"ל כותיה דכמו שאדם יכול לפדות את עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כגופו דמי וכמו שיש לה ממון הרבה דמי ולא הויא בכלל אין פודין את השבויין יותר על דמיהן מפני תקון העולם אלא שלא פסקו כן הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
נשבית חייב וכו': תוס' פ' יש מותרות דף פ"ח ובטור א"ה סי' ע"ח וע"ט:
לקתה חייב לרפאותה: בתשובות הרשב"א ז"ל סי' אל"ף ורנ"ד. ופי' הר"ן ז"ל דמדקתני מתני' סתמא חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה משמע דאפי' רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ומה שחלקו בברייתא בגמ' בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה הוא דוקא באלמנה הנזונת מן היתומים וכן דעת הרמב"ם ז"ל ודלא בבעל העטור ע"כ בקצור: וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וקל וחומר לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ וגם הקל וחומר הוא לשון ספרי אבל הרמב"ם ז"ל שם פי"ד דהלכות אישות לא כתב רק שאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ ע"כ: ונלע"ד דהא דנקט תנא לקתה ולא קתני חלתה לאשמועי' אגב אורחיה דאפי' חלתה מחמת מכות ורדויין הרבה שהכו אותה בשביה לא נאמר דכיון דמחמת שביה הוו כי היכי דאינו רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה ה"נ חולי ולקוי דמחמת שביה כשביה דמי ואפי' אחר שפדאה לא יהא רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה קמ"ל דבכל גוונא רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה ואפי' בחולי שבא לה מחמת שביה כך נלע"ד:
ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי: משמע אבל אם אין לו מהיכן לפרוע לה כתובתה אינו רשאי כן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה הביאה בית יוסף בא"ה סי' קי"ט בשם תשובות הרשב"א ז"ל משם רב אלפס ז"ל:
יכין
אינו רשאי: כלומר מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, וכשירצה יגרשנה אח"כ. ואף דבדעתו לגרשה אסור לבא אליה [כיבמות ל"ז ב']. נ"ל דהכא שאסור לגרשה מקודם מותר:
רשאי: דרפואה היא בכלל מזונות שחייב לה, ומזונות הוא תחת מעשה ידיה של עכשיו, משא"כ פרקונה הוא תחת פירות שקבל עד עכשיו, שלא נתן לה עדיין תמורתן שום דבר. מיהו קיי"ל דאפילו ברפואה אינו מן הראוי לגרשה [ע"ח]. ולדידן דאיכא חדר"ג, אפילו בחולי ארוך אינו יכול לגרשה [ב"ש שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת