חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד ב

מתני': והצער בתפוסה:    ואף על גב דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב), הכא שאני, הואיל ובידו לצערה בצער זה, דמוסרה למנוול ומוכה שחין דעל כרחה נבעלת, דהא אסיקנא בפרקין דלעיל (לט, א) דצער היינו צער של פיסוק רגלים, והרי האב יכול לצערה בצער זה בעל כרחה, שהרי יכול למוסרה לכל אדם לחופה בעל והכי איתא בירושלמי (כאן ה"א) עד כדון דברים שהם באים מחמת הביאה, אבל חבל בה סימא את עיניה וכו' למי משלם לה או לאביה.

ומתניתין דלא כר' שמעון דהא לר' שמעון אין אונס משלם את הצער, כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם), ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם את הצער הואיל וסופה להצטער תחת בעלה. ואף על גב דפליג ר' שמעון בסיפא דמתניתין, ולא פליג ברישא, יש לנו כיוצא בה בפרק האשה שנתארמלה (כג, ב), גבי שתי נשים שנשבו, דלא פליג בה ר' יהודה, אף על גב דסבירא ליה דשבויה שנשבית בקדושתה היא עומדת, כדאיתא בפרק אלו נערות (לו, ב), ולא פליג התם במתניתין, אף על גב דפליג בסיפא דההיא מתניתין גבי שני אנשים זה אומר אני כהן וחברי כהן. ובירושלמי (ה"א) נמי גרסינן: והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לפרש: דרישא אפילו לר' שמעון, וההיא ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון ותרי תנאי נינהו אליבא דר' שמעון.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה:    יש לפרש (עי' רמב"ן): דוקא באנוסה, אבל במפותה אינה גובה כלל, שהרי כיון שמת האב אי נמי בגרה עד שלא עמדה בדין נתרוקן הזכות לעצמה, וכאלו לא זכה בהן אביה כלל, ומחמת עצמה זוכה ולא מחמת אב, כדמוכח בגמרא בריש פרקין (מב, ב) אמר רבא כי איצטריך קרא וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית, אלמא מכי בגרה פקע ליה זכות האב לגמרי, ואדרבה כי מתה היא, איהו מכח ברתה אתי אם כן הרי זו כיתומה מפותה שאין לה קנס דאחולי אחלתיה.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל, אינן מודים בדין זה בקדושין פרק האיש מקדש (מו, א ד"ה קרא) גבי אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין וכו', שכך פירשו: ונפקא מינה שאם מת האב או שבגרה קודם שעמדה בדין היא יכולה לעכב ומשלם קנס במפותה. ושמא הם ז"ל סבורים לומר, דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב, ולא ניתן למחילה בשעתו, אפילו לאחר מכאן אינו נפטר, דמעתה מיפטרו. ואינו דומה לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל בחייה מיכרה קיים כמ"ש בירושלמי (פ"ט ה"א). דהתם גוף הנכסים לאשה הן, ואין לבעל בהן בחייה אלא אכילת פירות בלבד, וכשמכרה שלה מכרה, אבל כאן דבר תורה כסף קנסה של אב הוא ואין לה בו כלום עד שתבגר, או עד שימות האב.

וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפרקין דלעיל (פ"ג ה"ז) גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה תני דבי ר' היתומה האונס חייב והמפתה פטור, ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו נשמעינה מן הדא דאמר רב בון בר חייא ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, אם אומר את כן קנס כאן משעה ראשונה הרי הן של אחים משעה ראשונה, ר' בוא בשם רב חסדי בבושת ופגם היא מתניתא מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ר' אבון אמר ר' שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס, והא ר' עקיבא אמר האונס פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והמפתה פטורין מן הכל והיא דר' יוסי הגלילי, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שנראה שיש בה קצת שבוש בגירסא, מכל מקום למדנו ממנה שנחלקו שם אפילו בקנס יתומה ומפותה אם יכולה למחול, כיון שאינו ברשותה, והטענה לפי שאינו ממון עד שעת העמדה בדין ושיתחייב על פי עדים, הא קודם לכן לא, משום דאי בעי מודה ומפטר, הלכך קודם העמדה בדין ממון שאינו ברשותו הוא ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, והוה ליה כאומר לחבירו הריני מוחל לך לכשאלוה לך ותתחייב לי שלא אמר כלום, ואף על פי שאין נראה כן מתוך סוגיות שבגמרא לגבי יתומה ומפותה , התם הוא דכיון שבשעת פתוי כבר היא ברשות עצמה הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתה והרי היא ברשות עצמה למחול לו, שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. אבל מכל מקום שמעינן מינה למפותה בחיי האב דכיון דאב קיים, ואם יתחייב בדין דאב הוי ולא דידה אין מחילתה מחילה דממון שאינו ברשותו הוא, כן נראה לי.

והא דקתני הרי הן של עצמה:    דוקא עיקר קנס, אבל בושת ופגם דממונא הוא, דאחין הוי. וכן פירש רש"י אף על גב, דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, איכא למימר אקנסות דעלמא קאי. ואם תאמר, אם כן, אדמיפלגי ואמרי מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומתה אב הרי הן של אחין, ליפלוג וליתני בדידה בושת ופגמה הרי הן של אחין. יש לומר, דמציאתה איצטריכא ליה לאקושי מעשה ידיה למציאתה בגמרא.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' גם לעיל לח, ב ד"ה יש) אמרו: דאף בושת ופגם דידה הוו דכל שהקנס שלו אף בשת ופגם שלו דכי הדדי נינהו ובהדדי כתיבי, דכתיב (דברים כב, כט) תחת אשר ענה דמיניה ילפינן (לעיל לג, א; מ, ב) בשת ופגם. ואינו מחוור, דתחת אשר ענה לאו מיניה ילינן בושת ופגם אלא דהוי תחת אשר ענה מכלל דאיכא דבר אחר דאינו בכלל חמשים, ומיהו בשת ופגם גופייהו מחובל נפקא ואי לאו חובל בחבירו מתחת אשר ענה לא שמעינן בושת ופגם באנוסה ומפותה, ותדע לך, דהא אמרינן באלו נערות (לט, א) גבי בשת ופגם ואימא לדידה אלמא לאו בהדדי נינהו, והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' נערה הי"ד) כתב כדברי התוספות שאף בושתה ופגמה שלה.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה:    וכן הדין בנשאת, וכדתניא בא עליה ונשאת דנשואין מוציאין מרשות אב כבגר, וכדאיתא לעיל בפרק אלו נערות (לט א).

דף מב עמוד א

גמרא: לאביה, נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה:    דתנן בפרק אלו נערות (שם) מפתה נותן שלשה דברים, והלכך על כרחין דאבוה הוי דאי לעצמה אמאי יהיב מדעתה עבד, וכיון דמפתה לאביה אונס נמי לאביה, דהא עיקר בושת ופגם מתחת אשר ענה נפקא לן, דליתיה בכלל אי נמי, מונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים (דברים כב, כט), אי הוי משום הנאת שכיבה מכלל דאיכא בשת ופגם לאביי כדאית ליה והנהו באונס הוא דכתיב ואם איתא בבשת ופגם דאונס לעצמה, מפותה דנותן בושת ופגם דינא תיתי כיון דלעצמה הוה ליה למיהביה מעבד מדעתה ליפקע.

בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לרבי שמעון מהו:    איכא למידק, מאי שנא לרבי שמעון תיבעי נמי לרבנן דאי משום דלרבנן אפילו בשלא העמידו בדין חייב, וכדתנן אנסת ופתית את בתי וכו', משביע אני ואמר אמן, חייב, הא טעמא דרבנן משום דכי תבע איניש קרנא תבע ברישא דהיינו בשת ופגם, דלא שביק איניש ממונא ותבע קנסא, והכא על כרחין בתובע קנס בפירוש קא מיירי, או שפרע לו את הבשת ואת הפגם כבר, דאי לאו הכי כיון שעמד בדין אפילו לרבי שמעון בושת ופגם תבע ברישא דכיון דעמד בדין בושת ופגם נמי מיקץ קייצי, וטעמיה דרבי שמעון בעלמא דפטר, היינו משום דלא שביק מידי דקייץ דהיינו קנס ותבע מידי דלא קייץ דהיינו בושת ופגם, אלמא היכא דקיץ כי הכא לכולי עלמא בושת ופגם תבע ברישא דממונא ודקייץ. אלא על כרחין הכא בתובע בפירוש קנס, ואם כן תיבעי נמי לרבנן. ועוד דהא בעיא דהכא משום קנס הוא בשעמד בדין אם חזר להיותו ממון, או כיון דעיקרו קנס לעולם הכי כממקום שבא, והאי בעיא אפילו לרבנן מיבעי לן.

ויש לומר דלרבנן פשיט ליה לאביי דמידע הוה ידע ברייתא דמתניא בסיפרא דמייתי בסמוך דקתני (תו"כ ויקרא פכ"ב פיס' ט) אין לי אלא דברים שמשלמין עליהן את הקרן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והמפתה ומוציא שם רע מנין, תלמוד לומר (ויקרא ה, טו) ומעלה מעל ריבה, אלא לרבי שמעון מיבעיא ליה, דלדידיה איכא או בשעמד בדין מיירי או לא, כדאיתא בסמוך.

הכי גרס ר"ח ז"ל, וכן היא ברוב הספרים: כיון שעמד בדין ממונא הוי, ומתחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף על גב דעמד בדין קנס הוי ומודה בקנס פטור. פירוש: דאף על גב דהעמדה בדין קנסא הוי, ואילו מודה ביה מיפטר, הילכך כשכפר ונשבע אישתכח דלא כפר ממונא דהא לאחר הודאתיה מחייב לשלם.

והא דאמרינן בשמעתין (בע"ב) איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. דאלמא משמע דכיון דעמד בדין דמשלם על פי עצמו לא היא, דהתם לטעמיה דרבה קא מקשה כלום לדידך דאמרת דממונא הוי להורישו לבניו ואי מודה ביה לא מיפטר, דלענין שבועה הוא דפטור מדגלי ביה רחמנא (ויקרא ה, ?) וכחש בעמיתו, אם כן תיקשי דהא משמע דלרבי שמעון כל שמשלם על פי עצמו מחייב בשבועה, ותדע לך, דהא על כרחין אית לך למימר הכין, דאי לא תימא הכי לאביי גופיה מי ניחא, דהא לדידיה דלא מפליג בין שבועה לשאר מילי, אם איתא דמשלם על פי עצמו תיקשי ליה דרבי שמעון אדרבי שמעון, דהא ברייתא דיכול האומר אנסת ופתית את בתי דפטר רבי שמעון, לאביי כשעמד בדין היא, אלמא אף על גב דעמד בדין ומחייב על פי עצמו, אפילו הכי פטר מקרבן שבועה והכא מחייב, אלא ודאי לאביי אפילו עמד בדין לרבי שמעון קנס הוי לכל מילי בין לשבועה בין לשלם על פי עצמו.

ועוד דכי קאמר רבא לקמן כי איצטריך וכחש, כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית אקשינן עלה אי הכי יבאו אלו שהן קנס, ממון הוא, כלומר, אי הכי דבשעמדה בדין ממונא דידה הוי להורישו, אמאי קרי ליה קנס דהא ממון גמור הוא לכל מילי, אלמא לאביי אף על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, אלא קנס גמור הוא אי מודה ביה מיפטר, ומיהו ניחא ליה דקתני יבואו אלו שהן קנס.

ומיהו רש"י ז"ל נשמר במקומה מן הקושיא הזאת, ופירש: אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקמא אינן קנס אלא ממון, ואינו מחוור, דאטו רבא מוקי לה כשעמד בדין ולא אביי, והא אביי הוא דמכרח ליה לרבא דכשעמד בדין הוא כדמקשי ליה, והא אביי הוא דמוכרח מדרישא כשעומד בדין סיפא נמי כשעמד בדין, אלא על כרחין כדאמרן, ועוד, דאם איתא דלאביי פשיטא ליה לשאר מילי דממונא הוי מאי קא מקשה ליה לרבה ממתניתין דאם לא הספיק לגבות עד שמת האב דלדידיה נמי לא ניחא, דהא לשאר מילי ממונא הוי לדידיה נמי אלא ודאי לאביי בין לשבועה בין לשאר מילי מספק ליה דכולהו מילי כי הדדי נינהו לדידיה, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל דמיהו לא גריס ומודה בקנס פטור לכולי עלמא אי מודה ביה לא מיפטר, אלא דלענין שבועה בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא דעיקרו קנס.

דף מב עמוד ב

מאי לאו כשעמד בדין:    וקא משמע לן קרא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי, וכדאיצטריך קרא לכולהו קנסות איצטריך. לא כשלא עמד בדין, וכי איצטריך קרא לאונס ומפתה, דאף על גב דאית בהו ממונא, כיון דעיקר קנס הוא תובע משום דלא שביק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ רחמנא פטריה, כך כתב הראב"ד ז"ל.

ותמיה לי, דהא אסיקנא בשילהי פרק שבועת הפקדון (שבועות לח, ב) כשתמצא לומר לדברי רבי שמעון קנס הוא תובע ולא בשת ופגם, אם כן לרבי שמעון בשלא עמד בדין אפילו אונס ומפתה למאי איצטריך קרא למעוטינהו, ודוחק הוא לומר דהא סברא אתא קרא לאשמועינן דכי קא תבע איניש קנס לחודיה קא תבע ולא בשת ופגם. ויש לומר, דאדרבה להפיל את שני וסימת את עיני והמית שורך את עבדי איצטריך, דאף כשתמצא לומר דכולהו קנס מכל מקום הא מיפטר מממון בקנס זה, דהא אכולהו מילי משלם שלשים או משלחו לחירות, אף על גב, (דכיתי כי) בשלשים דמי העבד, ובהפלת את שני וסמית את עיני נזק וצער וריפוי, וסלקא דעתך אמינא דכיון דפתיך ממונא בהאי קנסא לחייב שבועה, קא משמע לן, בפקדון בעא, וכל שכן דאיצטריך אי סבירא לן כל שלשים של עבד אין כולן קנס, ובעיא היא בירושלמי בשילהי אלו נערות (ה"י) כן נראה לי.

ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא:    והוא הדין דהוה מצי למימר מוציא שם רע מי מחייב, דהא אינו חייב מלקות ומאה סלע אלא בבית דין ועדים והזמה כדאיתא בפירקין דלקמן (מו, א) אלא דניחא ליה למידק מרישא.

רישא רבנן וסיפא רבי שמעון ומודינא לך לענין קרבן שבועה מדרחמנא פטריה מוכחש בעמיתו, וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו:    תמיה לי, דהא עיקר בעיא דאביי לענין שבועה היתה, כדקאמרינן כיון דעמד בדין ממונא הוי ומיחייב קרבן שבועה, וכיון שכן היכי שביק רבה עיקר דבעיא ומהדר ליה למאי דלא הוי עיקר בעיא, וכיון שכן לפי דברי רש"י ז"ל, דכל בעיא דאביי אינה אלא לענין שבועה בלחוד. ויש לומר, לפי גירסת ר"ח דאביי תרתי בעא אי ממונא הוי בין לשבועה בין לשאר מילי, אי קנסא הוי לכל מילי ואפילו מודה ביה מיפטר, ואהדר ליה איהו דממונא הוי לכל מילי, אלא היכא דגלי ביה קרא דהיינו לשבועה, דגלי ביה מוכחש ולאו משום דלא הוי ממונא כדקא סלקא דעתך, אלא משום גזירת הכתוב. אי נמי, דפתוי הבת משום דגלי ביה נמי קרא ונתן כדקא משני רב יוסף בסמוך, מתניתין דלא הספיקה לגבות עד שמת. ואף לפי דברי רש"י יש לומר כן, דאביי אכולהו קא מיבעי ליה לבר ממודה ומיפטר נפשיה לא מיפטר, משום דהא טעמא דמודה בקנס משום דכתיב (ב"ק עה, א) אשר ירשיעון אלקים (שמות כב, ח) פרט למרשיע את עצמו, יצא זה שכבר הרשיעוהו אלהים, כן נראה לי.

וכי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות:    תמוה לי, והא בעיא דאביי בקנס הבת היתה, ולא הזכיר אביי שאר קנסות כלל. ויש לי לומר דעיקר בעיא דאביי לא על קנס הבת היתה בלבד, אלא העמדה בדין מה לי לגבי קנס להחזירו ממון, ועל זה השיבו רבה דמשעת העמדה בדין הוי ממון להורישו לבניו, ולא חשש להוציאו קנס הבת מכלל זה, שאף הוא ממון הוי לגבי דידה להורישו לבניה, אם לאביה עם העמדה בדין ובגרה ולא הספיק לגבות עד שמתה וכדאיתא בסמוך (לקמן ע"ב), אלא דלגבי האב הוא דמעטיה רחמנא מונתן.

עוד קשיא לי דמדקאמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות, משמע דרבה גופיה הוא דסבירא ליה הכי, ואם כן אקשי ליה אביי ממתניתין אמאי לא פריק ליה הכי, ועוד דאדרבה הא קאמרינן דכולהו שניה דרבה קשי בה בי רב יוסף ולא איפריק עד דיתיב רב יוסף בראש ופרקיה. ויש לומר, דרבה ודאי הכין סבירא ליה, דהפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות, דלגבי קנס הבת מתניתין היא, אלא דאביי טעמא קא בעא מיניה מה הפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות. והיא היא דקשי בה רבה כוליה שני עד דיתיב רב יוסף ואשכח טעמא דגזרת הכתוב הוא בקנס הבת לגבי אב, דכתיב ונתן לאבי הנערה. כן נראה לי.

אמר ליה אביי אלא מעתה גבי עבד דכתיב (שמות כא, לב) כסף שקלים יתן לאדניו הכי נמי דלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה:    ואיכא למידק, דהא לדידיה ודאי בין פיתוי הבת בין קנס העבד קנס הוי ואינו יכול להורישו לבניו עד שעת נתינה, דהעמדה בדין לא עביד בהו ממונא, ומאי קא מקשה אלא מעתה דמשמע דלדידיה פשיטא ליה דשלשים של עבד משעת העמדה בדין הוי ממון. וראיתי לראב"ד ז"ל שפירש: אלא מעתה גבי עבד וכו', ואם כן נפלוג רבי שמעון ורבנן בשל עבד כדפליגי באונס ומפתה, אלא שמע מינה בטעמא אחרינא פליגי הכא, דלא שייך גבי עבד ולא ידענא מאי ניהו. עד כאן. ואינו מחוור.

ויש לי לפרש דלטעמיך דרב יוסף קא מקשה, דמשום דקאמר רב יוסף כי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו, לשאר קנסות דמשמע דלא מפיק מכלהו קנס אלא קנס הבת לבד משום דכתיב ביה ונתן האיש השוכב עמה, ואמר ליה אביי אלא מעתה דטעם דקנס הבת דלא הוי ממון משום דכתיבה ביה נתינה הוא, גבי עבד נמי דכתיבה ביה נתינה הכי נמי דלא הוי ממון והא את הוא דאמרת דכולהו ממונא הוו לבר מקנס הבת, ואמר ליה אין ודאי כולהו ממונא הוי ונתן לחוד, אבל לאביי כולהו קנסי בין דבת בין דעבד, לרבי שמעון לא הוי ממון להורישו לבניו עד שעת נתינה, ולא משום נתינה דכתיבא בהו, אלא משום דכל שעתא קנסוהו כיון דעיקרן קנס, כן נראה לי.

אי הכי תלמוד לומר וכחש, תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה:    פירש רש"י ז"ל: אי הכי דשאנו קנס דאונס ומפתה משאר קנסות, דאפילו עמד בדין לאו ממונא הוא תלמוד לומר וכחש, בתמיה, כלומר, מאי איריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש, כי היכי דיליף שאר קנסות, כלומר, דלא דמי לתשומת יד דהוי עיקר תחלתו ממון, תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמרה ונתן ולא זכתה לו תורה עד שעת נתינה. עד כאן.

וקשיא להדין, חדא דמוכחש עדיף טפי לרבי שמעון משום דנפקי כולהו קנסי מיניה, ואי משום ונתן לא נפיק לן מיניה אלא קנס הבת, והוה ליה למעוטי שאר קנסות מקרא אחרינא, הילכך טפי ניחא למעוטינהו כולהו מוכחש, כיון דסליק מכולהו.

ועוד, דאיכא למימר משום דלרבנן לא משמע להו ונתן משעת נתינה, ניחא ליה למעוטי אף קנס הבת משום וכחש, דיצא לומר דאף כשתמצא לומר דמשעת העמדה בדין זכי בה, מכל מקום איכא למיפטרה משום וכחש דיצאו אלו שאין עיקרן ממון אלא קנס.

ועוד, דאם איתא דאביי נמי משמע ליה דהא דקתני יצאו אלו שהן קנס שעיקרן קנס קאמרינן, אף על גב דהשתא ממונא הוי, כי פריק רבא כי איצטריך קרא וכחש, כגון שעמדה בדין וכו', מאי קא פריך ליה אי הכי יצאו אלו שהן ממון הוא, ואיצטריך רב שהוא ממון ומה שאינו ממון, אחר שהוצרך הכתוב למעט את שניהן, אם כן תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה גבי קנס הבת. ומיהו אכתי לא ידע האי מקשה שאר קנסות לדידן מאי טעמא מיעטינהו קרא, דאי הוה ידע דטעמא משום דעיקרן קנס, לא הוה קשיא ליה מידי, דכולהו ודאי שפיר ממעט להו מוכחש ואפילו קנס הבת, וכל שכן, דהשתא שאר קנסות אף על גב דהשתא הוי ממון להורישו לבניו, משום דעיקרן קנס מיעטינהו רחמנא מוכחש לענין שבועה, קנס הבת דאכתי ממון גמור להורישו לבניו, ואי מודה ביה לא מיפטר, אלא דגזירת הכתוב הוא בשבועה דליפטר, וקנס הבת לא הוי ממון כלל עד שעת נתינה, ומדינא לא מיחייב ביה קרבן שבועה דככפירת דברים בעלמא הוא, אם כן היכי קא נסיב רבי שמעון לכולהו משום וכחש, דהא על כרחין כולהו לא נפקא מחד קרא דבשאר קנסות לא הוי טעמא אלא משום גזירת הכתוב, ובקנס הבת הוי מדינא. ואם כן כיון דלא משום אחר מיעטינהו רחמנא, אי אפשר דוכחש פורט מה נחמן לשנויי ליה יצאו אלו שעיקרן קנס, דהא איהו נמי הכי משמע ליה,ומסתבר לי דהכי קאמר, אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה דבשלמא אי אמרת דכולהו קנסי לרבי שמעון אף על גב דעמד בדין לא הוי ממון לא להורישו לבניו ולא לשבועה, היינו דקא נסיב לכולהו קרא דוכחש בעמיתו בפקדון, לומר דוקא במכחש בממון גמור כעין פקדון יצאו כולהו קנסות, דאף דהא אי מודה בה מיפטר אלא אי אמרת דשאר קנסות משעת העמדה בדין הוי על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, ואי מודה בהו מיפטר ולא כפירת ממון הוא קנס לא כל שכן. אלא דאכתי לא הוי ידע טעמא, ומה קא מקשה לבסוף אי הכי יצאו אלו שהן קנס, ממון הוא ולא לפירוקיה דרבא קא מקשה, אלא אעיקרא דמילתא קא הדר לאקשויי, אי הכי דמשעת העמדה הוי ממון להורישו לבניו, אם כן ממון הוא ומאי יצאו אלו שהן קנס דקתני, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דיצאו אלו שעיקרן קנס קאמר. כן נראה לי

ולעיקר שמעתיה דאמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו כשלא עמד בדין, איכא למידק, דהא משמע בהדיא בפרק מרובה (ב"ק עא, א), גנב משל חבירו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו דאדם מוריש קנס לבניו ואפילו לא עמד בדין, דגרסינן התם, בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, אמר לו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה דבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והאי כיון דמית ליה אב זכה ליה במנאתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, אמר ליה מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי, אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה ליפלוג וליתני בדידה וכו', אלמא לכולהו אדם מוריש קנס לבניו, דהא רבא מתניתין דטבח ומכר ואחר כך מת אביו בשלא עמד בדין משמע ליה, ואפילו הכי משלם ארבעה וחמשה לאחין, ורב נחמן לא אוקמה בשעמד בדין, אלא דקסבר דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, דאי לא תימא הכי, כי לימא ליה ולטעמיך כשלא עמד בדין מי משלם ד' וה', והא אין אדם מוריש קנס לבניו, ולבסוף חזר ואמר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כולה מתניתן בשלא עמד בדין מיתוקמי להו.

ור' שמעון נמי מודה בה בההיא, דהא קתני עלה ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ולא פליג ברישא, אלמא בדינא דרישא מודה. ויש לומר דאמוראי נינהו, רבה דהכא סבר דאין אדם מוריש שום קנס לבניו, ורבא ורב נחמן סבירא להו בשאר קנסות דאדם מוריש אותן לבניו, ובקנס הבת בלחוד הוא דאין אדם מורישו לבניו, וטעמא דמילתא משום דכיון דאין הבת עצמה של אב להורישה לבניו, אף קנסיה כל שלא זכה בהן האב בחייו ואינו מורישו לבנים והבנים עצמן אינן זוכין בהן שהרי אין הבת שלהן, ואפילו אב עצמו, פעמים שאינן שלו, כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, אבל שאר קנסות כיון שגוף השאר של יורשין הוא, והן יורשין אותו אף קנסא שלהן, ובמקום אב קיימי, מאי שנא האב ומאי שנא הבן דהא אינהו נמי מכוחו הן באין דנתרוקן זכות הנכסים וזכות האב להן.

והא דאמר רבא בפירקין דלעיל (לח, ב): יש בגר בקבר ופקע אב, דאלמא משמע דאף בשאר קנסות אין אדם מוריש ליורשיו, דהא לגבי דידה קנסי הרי הן כשאר קנסות, ואפילו הרי פקע אב ולא ירית לה מחמתה, לא קשיא דהתם לא זכתה בהן היא מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן לפי שלא בגרה מחיים, ואף על פי שבגרה בקבר אין בגר ממש לזכות בהן, שאין המתים קונים ממש, ללישנא קמא דהתם דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי, הוה סלקא דעתין דאין חילוק בין קנסות דעלמא לזה, וכמו ששאר קנסות מורישן לבניו אף זו תוריש קנסיה לבניה. אי נמי יש לומר, דלישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, דכולהו קנסות ואפילו קנס זה אדם מורישו לבניו, כלומר, האשה עצמה מורישה אותו לבניה, אבל אב לכולי עלמא אינו מורישו לבניו מן הטעם שכתבנו, וללישנא בתרא סבירא ליה. וזה עולה לו יפה, משום כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, דאילו לפירוש קמא לא הוה ליה למימר אלא כגון שבגרה ומתה, דאף על גב דלא עמדה בדין הא מכי בגרה זכתה בקנסיה להורישו לאביה, ומיהו איכא למימר, דרבא הכא לטעמיה דרבה קאמר, וכשתמצא לומר דאדם מוריש קנס לבניו הכא נמי אף על גב דלא עמדה בדין אלא שבגרה ומתה.

וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה דפלוגתא היא דאמוראי בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה, ר' יוסה אמר בסוף, פירוש: מאי זה זמן, אנו רואין שנתחייב זה שיהא ממון להורישו לבניו. ואותיב ר' יוסה לר' יונה על דעתיך דתימא משעה ראשונה, והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, אמר ליה מטית בה לההיא דתנא רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, והך סברא דר' יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן, ואותיב נמי ר' יונה לר' יוסה על דעתיך דתימא בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, משבגרה הרי הן של עצמה, ובוגרת יש לה קנס, אמר ליה מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ואתיין אילין פלוגייתא כהינין פלוגייתא דתניא תמן, גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם ארבעה וחמשה, אתיב ר' חגאי לר' יוסה על דעתך דתימא בעמידת בית דין הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אבא ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ותייה כר' יונה ור' חגאי ור' יוסה כדעתיה, אלמא שמעי מינה דפלוגתא דאמוראי נינהו, ורבה ורב נחמן ור' יונה בירושלמי כולהו סבירא להו דשאר קנסות אף על גב דלא עמד בדין אדם מוריש אותן לבניו, ודה"ה לארוסה שבגרה ומתה אף על פי שלא הספיק לעמוד בדין עד שמתה שהיא מורישה אותו לאביה או למורישיה, דלגבי דידה הרי הוא כשאר קנסות בעלמא כמו שכתבנו.

ומתניתין דפרק מרובה (ב"ק, שם) בשלא עמד בדין, ולרבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו עד שעת העמדה בדין, לרבנן ולרבי שמעון בקנס הבת עד שעת נתינה ממש, משום דנתינה דכתיב ביה, ולדידיה מתניתין דמרובה כשעמד בדין אתשלומי כפל ארבעה וחמשה, וסיפא נמי כשעמד בדין על הכפל ולא עמד בדין על תשלומי ארבעה וחמשה.

דף מג עמוד א

בעיא מיניה ר' אבינא מרב ששת, בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה למי וכו', אמר ליה תנינא, אלמנה ניזונת מן היתומים מעשה ידיה שלהן:    פירוש: אלמנה אף על גב דמחמת האב קא אכלה, כיון דמינייהו שקלא מעשה ידיה שלהן. רב ששת לאו דבר תורה קאמר ושתהא הבת חייבת לעשות להן כדרך שהיא חייבת לאב, דלכולי עלמא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו.

ותדע לך, חדא דהא דייק מאלמנה הניזונית מנכסי וכי היכי דאלמנה אינה עושה דבר תורה אלא בתקנת חכמים, אף בת מתקנת חכמים קאמר, ולומר דלא תקינו לה חכמים מזונות אלא בעושה. ועוד, דאם כן אמאי קאמר בת הניזונת ולא אמר ליה אלא מעשה ידי הבת לאחין או לא כלישנא דרב הונא אמר רב דאמר (מז, ב) מנין שמעשה ידי הבת לאב, ולא קאמר מנין שמעשה ידי הבת הניזונית לאב, כן נראה לי. ועוד מביאין ראיה על מדאמרינן בסמוך לא נצרכה אלא להעדפה דבאינה ניזונית אין העדפת הבת לאחין, אף על פי שהיא לאב, דאי רב ששת מדאורייתא קאמר ומשום דאדם מוריש זכות בתו לבנו, העדפה נמי תיהוי דאחין דהא מכח האב קא אתו, והא מוריש שבבתו לבנו, אלא על כרחין מן התקנה קאמר.

ואם תאמר מאי האי דאמר רב כהנא לקמן מאי טעמא דרב דאמר מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם, וגומר, אותם לבניכם ולא בנותיכם, דהא רב ששת נמי הכי אית ליה דבר תורה ובדרבנן הוא דפליג. ויש מפרש (הרמב"ן) דהכי קאמר רב כהנא מאי טעמא דרב, בשלמא דכי פשטת לן דלא זכו אחין במעשה ידיה מדאורייתא באב, איכא למימר דמדרבנן נמי לא זכו בהן, ואמאי אין הבנים במקום אביהן, ואפילו לכוף אותה שתהא ניזונית ועושה, דילפינן לה מדכתיב והתנחלתם אותם. וקרובים שני הפירושים האלה לטעם אחד.

הכי גריס רש"י ז"ל: אי בשאינה ניזונת מאי למימרא:    כלומר, כשאינה ניזונת מן האחין מאי למימרא, דלגופיה לא איצטריכא ליה לתנא, דהא פשיטא דמעשה ידיה אף על פי שלא גבתה בחיי האב דאחין הוי, דממון גמור וכבר זכה ביה האב בחייו אלא כי איצטריך לאשמעינן דלאחר מיתת האב לא הוי דאחין, וכיון שאינה ניזונית מהם הא נמי פשיטא, ואוקי להעדפה וקא משמע לן דאין האב מוריש זכות בתו לבנו ואינה דאחין כלל, אבל בניזונית מן האחין לעולם אימא לך דדידהו הוי מדרבנן כמו שפירשנו.

ואיכא מאן דלא גריס מאי אלא אי בשאינה ניזונית אפילו למאן דאמר וכו', ופירוש: בשאינה ניזונית מן האב ומשום הכי פריך אי כי אינה ניזונת היכי הוו אפילו דאב, דאפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה וכו', בעבד עברי לא, וכל שכן בתו, וגרסת הספרים כגירסתו של רש"י ז"ל. ואין צריך לשנות ואינה ניזונית מן האחין קאמר.

דף מג עמוד ב

הכי גרסינן: טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי:    ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וכן גרס רש"י ז"ל, ופירושו: דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקיט חדא בגירושין וחדא באלמנות, משום דלא בעי למינקט לישנא דקלקולא, משום דלא חזיא לאינסובי כרבי. ומיהו בגירושין הוה מצי למינקט תרווייהו דהא לא מיקלקלא, ואפילו בתלתא זימני, דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש. אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני, משום דלא הוה שמעינן מינה דהילכתא כרבי, דהוה אמינא דהוא הדין לנתארמלה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי, אבל השתא אשמעינן דהלכתא כרבי.

ואיכא מאן דאמר (עי' רא"ה) דנתגרשה תרי זימני לא מצי למינקט, דאף היא אסורה להנשא, ולישנא דקלקולא הוא, מדאמרינן בשילהי כיצד אשת אחיו ביבמות (סה, א), מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כרבי, לא, מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, אלמא נתגרשה תרי זימני לרבי תו לא חזיא לאינסובי. ואף רש"י ז"ל פירש כן שם. ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרים בהו מידי, אלא בעל דמדעתיה מגרש, וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ועוד נראה לי לדקדק, ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם (שם סד, ב) ולית ליה מזל גורם, דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל, וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מיתסרא, אף למאן דאמר מעין גורם לא מיתסרא, דבטעמה דנתארמלה פליגי, בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתארמלה בין נתגרשה, ולהאי אידך נתארמלה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם איכא בינייהו שעלה לדקל ונפל ומת, לימא נתגרשה איכא בינייהו. ועוד, דאם כן הוי ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי.

וההיא דפרק כיצד (שם) אינה ראיה של כלום, דהתם משום מיתה אמיתה נקט לה, דמשום דקתני במתניתין מת או נתגרשה ובעי למידק דגירושין אגירושין ומיתה אמיתה ודלא כרבי במיתה אמיתה, אמר איהו נמי בגירושין אמיתה ומיתה אגירושין, והוא הדין דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא, וזו אינה צריכה לפנים. והר"מב"ר יוסף ז"ל גריס: אבל נתארמלה תרי זימני דתו לא חזיא לאינסובי, לית לה כתובה משני, ואגב אורחיה קא סתים לן דינא כרבי. ופירושו: דלרבי כיון דאינה יכולה להנשא לשלישי, אף משני אין לה כתובה, שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והוא הדין לרבן שמעון בן גמליאל דמשלישי ואילך לית לה כתובה מהאי טעמא.

והראב"ד ז"ל הקשה, מהא דאמרו לקמן בשילהי פרק אף על פי (סה, א) דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי אף על גב דאביי שלישי היה, כדאיתא התם (שם) וביבמות (סד, ב) אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה, וזו אינה ראיה, דהתם משום דהכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו, ואף על גב דאביי טעה וסמך על רב יצחק דאמר ליה משמיה דרב יוחנן דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל כדאיתא ביבמות, דאמר ליה חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלאו קטלנית היא אלא משלשה ואילך, מכל מקם הכיר בה הוה ולא הטעהו כלל והוה ליה למיחש לרבי. ותדע לך דעל כרחין אית לך למימר הכי, דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה, ואף לדידן דקיימא לן כרבי. והא ליתא.

ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (פה, א), אלמנה לכהן גדול, יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו, ומדאית ליה כתובה אית להו מזוני, וההיא דאוקימנא לה התם בלאחר מיתה. ואף זו אינה ראיה, דההיא נמי איכא לאוקמי בשהכיר בה, וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהן יש לה כתובה, כדאיתא לקמן במכילתין (ק, ב). אי נמי, אפילו לא הכיר בה, אלא לאחר שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא, וכמאן דאמר מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר.

והראב"ד ז"ל הביא ראיה, מהא דתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים, לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, ואם נשאת תצא בלא כתובה, משלישי אין, משני לא. איבעיא להו, נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה, והתם לרבי קאמר, מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי, ובהכיר בה לא מצי לאוקמיה, דאם כן, משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו, דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דהא יכולה לינשא לשלישי שיש לו בנים, ואי משום מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי. אבל בנתארמלה תרי זימני אימא לך דלית לה אפילו משני דמספר כתובתה נלמוד.

מיהו, עיקרא דמילתא הכי הוא: דמשני ודאי אפילו לרבי אית לה כתובה, ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר, דהא מחמת זיקתן לא אסיר לאינסובי, ואילו בעיא למעבד קיימא ומינסבא ויכולה לינשא, ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה, כההיא דאמרינן בשלהי פירקין (נג, א), מת הוא גובה כתובתה, טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשנתנשאי לאחר, ואי נמי, בדלא מציא לאינסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשילהי האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פא, א) והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא, אמר רב אשי יבם כאחר דמי, דעיקר תנאה הכין הוא כשתהא נפרדת ממנו שלא תהא אגודא בי ותירצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו, אינה יכולה לגבות כתובתה, אבל זו שיכולה לינשא ונפרדה מן הבעל אף על פי שדבר אחר גרם לה ליפסל, כשתנשאי לאחר קרינן בה, אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה, אלא אם כן הכיר בה, ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות, אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן. ועוד, דיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעיין, ומתחלה ראוייה היתה ונסתחפה שדהו. וכן כתב הראב"ד ז"ל, והביא ראיה מההיא דאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סה, א) גבי ברייתא דכתיבנא לעיל, דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי, והכא נמי מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאיתרע מזלה. ותו, דאיבעיא לן התם, נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי, משלישי אין משני לא, אלמא כבר שקלה כתובה משני, והנך כולהו (ר') אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתמרן דאתיא כרבי. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל, גבי ההיא דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים, לשני ולא היו לו בנים, דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא, אית לה כתובה משני (עי' רשב"א יבמות סה, א).

מיגביא מאימת גביא:    כלומר, כיון דלכולי עלמא לענין אב אזלינן בתר כתובה, לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפי ממשעבדי, רב הונא אמר, מנה מאתים משעת אירוסין. פירש רש"י ז"ל: דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן, תוספת משעת נישואין דהיא שעת כתובה. ורב אסי אמר, אחד זה ואחד זה מן הנשואין, דהיא גופיא אית לה לשעבודה קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות. ומדבריו אתה למד, דארוסה אית לה כתובה ואפילו לא כתב, והיינו דרבה ורבי יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל דתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב, והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבין, דלא אזלינן לגבי אביה לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתובה.

וכן דעת רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה. והביא ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין סה, א) היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו, ואמרינן עלה, אמר רב כופין ומבקשין, ואקשינן תרתי ופרקינן הכי קאמר, מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה. וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי, דאי בשכתב, היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. ועוד, דהא אסיקנא לקמן (בסוגיין) דאחד זה ואחד זה מן הנישואין, ואי בדכתב, מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה, והכא נמי הא אוסיף לה. אלא ההיא דרב נחמן בדכתב, והואיל והשטר הראשון בידו, אמרינן שלא לבטלו כתבו ראשון לשני אלא לתוספת שבו, אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון, אמרינן ודאי בטל תנאו הראשון על ידי שטר כתובה שכתב בשעת נישואין ודרבי אליעזר בן שמוע נמי דאמר מנה ומאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין, בדלא כתב הוא.

והקשו הם ז"ל, אם כן, האי דאיבעיא לן בשילהי הכותב (לקמן פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (יז, ב) ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא, תפשוט מהכא דאית לה לכולהו, ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות. ואי נמי מההיא דבפרק האומר (קידושין סה, א) דכופין ומבקשין, וניחא להו דלענין הילכתא מיפשט פשיט להו דאית לה, אלא דבעי למיפשט התם ממשנה או מברייתא. ויש להם כיוצא בזה בפרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דמיבעיא לן הני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון, ולא איפשיט התם, ואף על גב דמצי למיפשטיה ממימרא דרב הונא דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) גבי עבד כנעני קונה את עצמו בכסף, דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטה אלא ממשנה או מברייתא.

ואם תאמר (עוד) תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דתנא הוא, איכא למימר, ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן לה בברייתא בהדיא, וממתניתין דהמארס נמי לא מצי למיפשטה דאיכא לאוקמה בדכתב.

ואם תאמר, תפשוט מדתניא מודה רבי יהודה במארס כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, וההיא על כרחין בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו, שאם בדכתב דאב הויא, הואיל וברשותו נכתבין, ואי ארוסה לית לה כתובה, מאי מודה, פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום. ויש לומר, דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי, ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר, דסלקא דעתך אמינא דכיון דמנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו, קא משמע לן.

ורבותינו הגאונים דארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מביאין ראיה לדבריהם, מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב (לקמן פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (מז, ב), מנא לן דאית לה כתובה ואתינן למיפשטה ממתניתין דפרק אף על פי לקמן (נד, ב) ומדתני ר' חייא ולא קמו, וכיון דלא איפשטא לית ליה. ובשילהי פירקין (לקמן נד, א) נמי הכי משמע לכאורה, מדאמרינן בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני, או דילמא כין דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נישואין לית לה, דאלמא דארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנושאין ואילך, אבל משעת אירוסין לית לה אלא אם כן כתב. ורש"י ז"ל כתב שם: כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרינן תקנו נמי לארוסה, או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין, תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי. עד כאן.

ושמעתי' דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל: כגון שכתב לה מנה מאתים מן האירוסין, ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפת לך אמנה מאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך, ולפירושו אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין, ואף על גב דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין, לא אחלה לשעבודה דמנה מאתים מזמן ראשון. ורב אסי סבר, כיון דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון. לפי פירושו, משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין, אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוספת, וזהו הואיל וברשותו נכתבין, כלומר, שחוזרין וכותבין בנישואין, והילכך שאלו, כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנישואין. אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו. ואף על גב, דתימא לן (לקמן פט, ב) כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה, וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנישואין, שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש לה או נתארמלה מן האירוסין דלא תיפוק בלא כלום, והשתא דהדר וכתב לה מן הנישואין עם התוספת, אחולי אחליה לשעבודא קמא, והיינו נמי דלגבי דאב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה, כיון דליתה עיקר ונמחל שעבודא בשעת נישואין. וההיא דפרק האיש מקדש (שם) נמי בדכתב לה, ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי, ויש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתתא דסבלונות. אי נמי, בשלא מצאו לקיימה, וכמו שכתבתי שם במקומה בסיעתא דשמיא.

והא דתנן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש, שנותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק. איכא מאן דאמר (הרמב"ן שם) בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין. וזה דבר רחוק, דאלו שטר כתובה יוצא מתחת יד אחת מהן, מההיא דנפיק מתותי ידה משמע, כדאיתא בפרק גט פשוט (ב"ב קסט, ב), ואי מתחת ידי עדים ניחזי סהדי מאי קאמרי, ואין לך אלא בכולן אדוקות בו, וזה רחוק. אלא יש לי לומר, במודה שכתב ונשרף או ועוד יש לומר: בשקנו מידו והלכו להם עדים למדינת הים.

ולא ירדתי לדעת רבותי ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו, וזה מפרשה בשכתב מן האירוסין, משום דסבירא להו דארוסה אין לה כתובה, והוצרכו לדחוק עצמן בזה, וזה מפרשה אפילו בשלא כתב, ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתובה, והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשילהי הכותב (שם) ודפרק קמא דמציעא (שם) מהא, וכן בההיא דפרק האיש מקדש (שם) ונהראה לי, דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה, אפשר היה לומר דסוגייתנו אפילו בדלא כתב לה, משום דרב ורב אסי ודאי סבירא להו יש לה כתובה, כדאיתא בפרק הכותב (לקמן פט, ב), בפרק קמא דמציעא (יז, ב) דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה, ועלה קא מיבעיא ליה למר קשישא התם מנלן, אלמא רב ורב אסי כולהו סבירא להו דארוסה יש לה כתובה, ורב הונא נמי דתלמידיה דרב הוא מסתמא כרביה סבירא ליה. וכן רבה ורב יוסף מתלמידי רב הונא הוו וסבירא להו כותיה. וכיון שכן, בעיין דהתם היכי פשטינן לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו.

וההיא נמי דבפרק האומר (קדושין סה, ב) רב הוא דאמר לה, והלכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא, מסתבר דאית לה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא, אלמא מילתא דפשיטותא היא דאית לה. ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אשי מנא ליה דאית לה, לאו לאיפלוגי עלייהו אתא אלא מנלן הוא דקאמר, ונפק ודק ולא אשכח בה ראיה מכרעת, דדילמא איכא לדחויינהו בדכתב. ואף על גב דלא אשכחו בה ראיה. מכל מקום קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה, ואפילו מספקא ליה למר קשישא, לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא. ועוד, דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני ר' חייא בר אמי ואוקמא בדכתב, לאו מיפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר, ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי, דדילמא הכי קבילו לה, דאפילו בדלא כתב לה, ולא שבקינן קבלה אמתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה, ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי, אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי היאך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם דאין לה. ושמא, הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי. וכן מצאתי שם לבעל הלכות ז"ל.

ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה דסתם ארוסות היא, מדלא פירשו בהדיא בדכתב, ואף בגמרין לא איתפרש עלייהו כלל, וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב, לא הוה שתיק גמרא מיניה. והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן, ודחקינן ופרקינן דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין זכה לה. ועוד, דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן, וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין, הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין. ועוד, דאמרינן בשילהי פירקין (לקמן נג, א), יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא ויתיב ר' חייא ב"ר אמי גבייהו, אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה, ואם איתא דבלא כתב לית לה, והכא בדכתב לה, הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה, אמרי ליה וכו'.

והא דבעי רבא בשילהי פירקין (לקמן נד, א) בת ארוסה יש לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות, לכאורה הכי נמי מכרעא, מדקאמרינן סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה, דאלמא כל ארוסה אית לה, דאי דקא כתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות, והכי פירושו, כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה, מעתה נתקיימו תנאי הכתובה וכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה, או דילמא כיון דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן, והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה, וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן אירוסין אלא מן הנישואין ואילך דהוא עיקרו של דבר, אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תיפוק בכדי, הילכך תנאי כתובה לית לה אלא מן הנישואין ואילך, דלא חששו לוולדות שהולידו דרך זנות, שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נישואין ועיקר בעיא דרבא, היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין, אף על פי שעיקרן מנישואין ואילך, או דילמא אין תנאי כתובה אלא אלא בדרך נישואין.

והכי איתא בירושלמי (כאן הי"ב) גבי את תהא יתבה בביתי, דגרסינן התם, רבין בר חייא בעא קומי ר' זעירא, בא עליה ועודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו אלא דרך נישואין, עד כאן בירושלמי. וכל שכן לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל, בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואחר כך נשאה, דעכשיו אינו קשה כלל, דהכי קאמר, כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נישואין, כלומר, דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נישואין, דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגית השמועה בסיעתא דשמיא, כן נראה לי לענין הדין.

אבל לענין פירוש שמועתינו קשה לי בין לפירושו של רש"י ז"ל, בין לפירושו של ר"ח ז"ל, דאי לא כתב לה תוספת עד שעת נישואין, למה הזכירו בכאן כלל תוספות מן הנשואין, פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב, ואי משום דרב הונא ולומר דאף על פי שחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין וכלל מנה ומאתים עמו, אפילו הכי גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתיבה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נישואין, מכל מקום היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאלו מאימת גביה, ולימא דכולי עלמא מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו'.

ומסתבר לי דהכי פירושו: רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן בתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה, ואקשינן דמתניא רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, דאלמא לגבי אב לא אזלינן בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתיבה דנישואין, ופרקינן, אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא, ומיגבא מאימת גביא מן הלקוחות, מי אזלינן בתר חיוב אירוסין, דמכל מקום, הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תיפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש, או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינו גובה אלא מן הנישואין ואילך, דהוא עיקר.

רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב בין לא כתב, דמאותו זמן נתחייב לה, ותנאי בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב ובין לא כתב, דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה, וכדתנן בפרק אף על פי (נד, ב). ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר, מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי, ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי.

ורב אסי אמר אפילו מנה מאתים מן הנשואין:    דאין כתובת ארוסה, ואפילו כתב לה אלא בכדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנישואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין, שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגירושין קודם נישואין, הא אילו היו בטוחים שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל, והילכך כשבאתה לכלל נישואין, כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין, דאומדן דעת שניהן הוא, וכל שכן בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה, ואסיקנא כוותיה. ומכל מקום אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכרבי אליעזר בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה, כלומר, תוספת אלא על מנת לכונסה, וגובה מן המשועבדים משמע. כן נראה לי.

והרמב"ם ז"ל שכתב (פ"י מהל' אישות הי"א): המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל, הוא ז"ל פירש ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חורין, לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באמדן הדעת, רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה, ובין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו, ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד דעת כי היכי דלא תיפוק בכדי, אבל תוספת כלל כלל לא, ומכל מקום, בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא, דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל.

דף מד עמוד א

הכא נמי כיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפית מאה ומאתים אחולי אחלתיה לשעבודא קמא:    אבל תוספת דקאמר רב הונא מזמן הנישואין, היינו תוספת המוסף בכל הכתובות על מנה ומאתים, משום דבכולהו כותבין כן ואיספית לך אמאי דתקון רבנן, הילכך לא אחלתיה לשעבודא קמא וכדקאי קאי כמו שפירש רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל שני את הראשון:    פירוש: שני שטרי מכר או שטרי מתנה אבל בשטרי הלואה שניהן קיימים, וכן כתב ריא"ף ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל, והראיה מההיא דאמרינן (ב"ב קעב, ב) האי מאן דנקיט בתרי שטרי בר חמשין חמשין, ושתי כתובות הרי הן כשטרי מכר, לפי שאדם עשוי ללוות ולחזור וללוות אבל אין דרך לכתוב כתובה ולהוסיף כתובה אחרת אלא אם כן כתב בפירוש, ולימא ואוסיפית לך כך וכך אמנה מאתים וכו'.

אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דיקלא לתוספת כתביה:    פירש רש"י ז"ל: דאי מזמן ראשון נימא ליה לא ליקני תוספת, ואי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת כמו שאמרו בשתי והרב בעל הערוך פירש: דלעולם עיקר קרקע גבי מזמן ראשון ודקלא מזמן ומסתברא כדברי בעל הערוך ז"ל, דהא לא קיימא לן כרב הונא במנה מאתים מזמן ראשון ותוספת מזמן שני, היינו משום דכיון דכולהו הדרו וכתבי מזמן הנישואין ומן זמן האירוסין, ושעבודא אחולי אחליה דדעת הכל בכך, אבל במכר למה מחל שעבודו. ובשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות שאינה גובה מאתים מזמן ראשון, היינו טעמא משום דאורחא דמילתא דפעמים שאומרת לבעלה אבד שטר כתובתי, ומפני שהוא אסור לקיימה שעה אחת בלא כתובה הוא כותב לה כתובה אחרת, ופעמים שהוא מוסיף לה בשנייה על דעת שהראשונה נאבדה, כמו שאמרו בירושלמי בפרק הכותב (ה"א). אבל במכר או במתנה אני אומר לא נכתב להשני אלא לתוספת לבד וליפוי כח של מקבל ולא לגרע כחו של ראשון.

ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דמצרא:    כלומר, הוא כתב ליפות כחו, שאם יערער עליו בעל המצר, המוכר יטמין שטר המכר ויאמר במתנה נתנה לי, אבל אם נודע שכתב לו שטר אחר של מכר ישיבו לו משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה שכתב לה אחריות שיש בו משום דינא דבר (ב"מ קח, ב). וראיתי תשובה לרב נטרונאי גאון דאף על פי שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר דכיון שכתב לו שטר מתנה אין בה משום דינא דבר מצרא, ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה שיש בו אחריות נכסים שאני לפי ששטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל, אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט להכי כתב ליה, שאם יערער עליו בן המצרא שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו, וצריך עיון.

שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אימא אודוי אודי ליה:    כלומר, שהשטר הראשון שקר.

רב אחא אמר אימא אחלי אחלוה לשעבודא דקמא:    ואיכא נוסחי דאית בהו בהדיא אחולי אחליה לשעבודיה ורפרם ורב אחא אימא קאמרי, ולאו למימרא דמאן דאמר אודויי אודי ליה דוקא קאמר ונפקא מינה היכא דליכא למימר טעמא דאודויי, כגון דסהדי קמא אינהו סהדי דחתימי בתניינא לא בטיל שני את הראשון. ומאן דאמר אחולי אחליה לשעבודיה דוקא קאמר, ונפקא מינה למתנה דליכא משום שעבודא, אלא ודאי שניהם מודין דתרווייהו איתנהו. ולא דמר אמר דטפי איכא למיתלי בהאי טעמא ומר אמר בהאי טעמא, ומיהו היכא דליכא האי טעמא תלינן באידך, ותדע לך דהא אמרי שניהם במתנה בטל שני את הראשון, ולרב אחא דאמר טעמא משום דאחליה לשעבודיה קמא, במתנה דלית בה אחריות הא ליכא למימר הכין, ומאי בטל שני את הראשון, וטעמא דאחולי אחליה טפי עדיף. ומסתבר לפסק הלכה דלא מרעי סהדי בלא ראיה ולא מבטלי שטרי, כיון דאיכא למיתלי הא בטעמא אחרינא.

מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי:    כלומר, מרעין להו לגבי האי, ונפקא מינה להיכא דמפיק האי שטרא אחרינא דחתימין בה הני סהדי פסלי לה, אבל לגבי טעמא לא פסלינן להו דלאו כל כמיניה, למיפסל סהדי אכולי עלמא. ואיכא למימר דדוקא נמי היכא דמסהדי סהדי גופייהו דחתימת ידייהו הוא, הא לאו הכין לא מרעינן להו אפילו לגבי דידיה, דאימר דסהדי לא ריעי אלא איהו הוא דציירינהו. ואיכא למימר דמסתמא נמי פסלינן להו לגביה, דאימא האי שטרא אחרינא נמי איהו ציירי עד דאתו עדים גופייהו וקאמרי דחתימת ידייהו הוא.

דף מד עמוד ב

מנא הני מילי דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נידונה בסקילה. אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. ואף על גב דכתיב בישראל, הא איכא הורתם בישראל.

מיתיבי ר' אוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא, ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס. פירוש: ואם אינו ענין למפותה, דיתומה מפותה אין לה קנס, תנהו ענין לאנוסה. ואם תאמר, ואכתי דילמא באונס הוא משום דגלי ביה קרא, אבל מוציא שם רע פטור מדכתיב ביה לאבי הנערה וכי תימא נילף מיניה, קנסא מקנסא לא ילפינן. יש לומר, דהא דתניא לרבות יתומה לקנס, במוציא שם רע קאמר, דאונס נמי לא נפיק מהאי קרא, דבסיפרי (דברים פיס' רלח) דריש לה מתחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס, ואם מאן ימאן אם אינו ענין לאונס תנהו ענין למוציא שם רע, והרי זה כאילו הקשה ממוציא שם רע עצמו, ותדע לך, דאי לאו הכי, לותביה מדתנן בפרק אלו נערות (לעיל מ, א) יתומה שנתארסה ושנתגרשה האונס חייב אף על גב דכתיב ביה לאבי הנערה. אי נמי, מדתנן (לעיל כט, א) אלו נערות שיש בהן קנס הבא על הגיורת ועל השבויה שנפדו ושנשתחררו פחותות מבת שלש שנים ויום אחד, אף על גב דכיתומות נינהו, אלא משום דקנסה מקנסא לא ילפינן. והכא ממוציא שם רע קפריך, הראב"ד ז"ל.

ומיהו לאו ראיה היא, דאינהו מתניתין דאלו נערות אליבא דרבי עקיבא תני להו, ולרבי עקיבא ודאי לאבי הנערה, כי היכי דאשר לא אורשה לאו דוקא אלא לא אורסה לאביה הא אורשה לעצמה, הוא הדין נמי במוציא שם רע בין איתיה לאב בין ליתיה לאב חייב, דכי קאמרינן הכא פטור אליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר אשר לא אורשה דכתיב בפרשה דוקא, הכא נמי לאבי הנערה דוקא, ומשום הכי פריך ליה מהא ברייתא דאם מאן ימאן אביה, דרבי יוסי הגלילי והכי אית בכולהו נוסחא דוקני, ובפירושי ר"ח ז"ל.

ואפילו למקצת ספרים דגרסי בה רבי יוסי ב"ר יהודה, איכא למימר רבי יוסי ב"ר יהודה בשיטת רבי יוסי הגלילי אמרה, כך תירצו בתוספות, והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק אלו נערות דגרסינן התם (פ"ג ה"ז) רבי יוסי בר' יהודה חנינא אמר האונס והמפתה את היתומה פטור אמר ר' אבא בר ממל מחלוקת ברבי יוסי הגלילי ברם ברבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, אמר רבי יוסי מתניתין אמרה כן, פחותות מבת שלש שנים ויום אחד ולא כיתומה היא, והא תני רבי חייא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי, אמר ר' אחאי תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כבר נראה ליתן לאביה, עד כאן. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

רבא אמר חייב מדתני רבי אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים:    תמיה לי, למה לא דייק לה ממתניתין דקתני גיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה וכו' אין לה פתח בית אביה ואינו נותן מאה סלע, הא דכוותה גבי ישראל נותן מאה סלע, וזו ביתומה היא. ויש לומר, דאדרבה, הייתי אומר דטעמא דגיורת שהיא כיתומה והוא הדין לכל יתומה.

ובירושלמי (בפירקין ה"ד) דייק מינה הכי, דגרסינן התם, מתניתין אמרה כן אין לה פתח בית אביה אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא כיתומה היא, כלומר, ומשום הכי פטור וכן ליתומת ישראל, אבל מהא דתני ר' אמי שמעינן לה בהדיא, אי נמי יש לומר, דהא דתני רב אמי עדיפא ליה, דקרא קא דריש, דמדאיצטריך קרא למעוטי בתולת גרים מכלל דבתולת ישראל דכותה משלם. כן נראה לי.

תני שילא שלש מדות בנערה, באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה:    דהיינו מוציא שם רע, סוקלין אותה על פתח בית אביה, כדכתיב (דברים כב, כ) ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו הנערה אל פתח בית אביה.

דף מה עמוד א

באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה:    ולאו דוקא, אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל פתח שער העיר ההיא.

סרחה ולבסוף בגרה. ועודה בבית אביה, תידון בחנק. דבתר שעת העמדה בדין אזלינן, אף על פי שבשעה שזינתה נערה היתה דכיון דאישתני גופה אישתני קטלה.

ורמינהו נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו':    אבל מדידיה לדידיה לא קשיא, דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כדמעיקרא, השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא, אלא שינוי הגוף לבד.

ואמר ליה רבא מוציא שם רע קא רמית:    עליה דשילא. לשילא כל מוציא שם רע חידוש הוא, דמדינא כל מוציא שם רע אפילו לא בעל הוה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק, דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי. ומשני קטלא, דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואלו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה השתא בחנק, אף על גב דלא אישתני גופה כלל, דמעיקרא בתולה נערה והשתא נמי אכתי נערה היא, אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות, ומשני קטלא, ואפילו הכי על ידי הוצאת שם תדון בסקילה כדמעיקרא, אלמא חידוש הוא, ואי לאו חידוש הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפא. ומיהו, לתני שילא הוי חידוש, אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל, דלעולם בתר מעיקרא אזלינן.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא דילמא כי חדית רחמנא:    כלומר, אף כשתימצי לומר דמוציא שם רע חדוש הוא, אכתי לא חדית לן אלא בדלא אישתני, אבל היכא דאישתני גופא לא חדית, ומחידוש לא גמרינן, והילכך כשזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע, אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא, הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כהשתא.

אלא אמר רב נחמן אישתני ולא אישתני:    אי משני קטלא, תנאי היא דתנן (הוריות י, א) חטאו עד שלא נתמנו, ומנויין כאישתני גופא היא.

דף מו עמוד א

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו ופרשו השמלה:    הקשה הראב"ד ז"ל. והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים, ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא, אטו בפרישת השמלה מכחישים את העדים. ותירץ, דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה, ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדות הבעל.

דף מו עמוד ב

בכסף ובשטר ובביאה:    ירושלמי (בפירקין ה"ו) ניחא בכסף, בשטר ובביאה מאי תפתר, שאמר שאמר לו לכשתקנה בתך לי בביאה יהא לך כסף זה בידי.

ונילף מבושת ופגם:    פירוש: דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין בעודה קטנה, ובשתה ופגמה נמשך עמה בנערותה. ומיהו, בבוגרת לית ליה מהאי טעמא, דהא נפקא לה מרשותיה לגמרי. וכבר כתבתי שמועה זו בפרק קמא דקידושין (ג, ב) בסיעתא דשמיא.

דף מז עמוד א

מציאתה, משום איבה:    כלומר, משום דמתזנא מיניה, ושלא תהא לה איבה ולא יהיב לה מזוני, אבל מדינא לית ליה, דלא דמי למעשה ידיה שכן באין מחמת גופה ושבחא דגופא זכי ליה רחמנא, ולקידושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת גופה שבח הן, אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן, דידה הוו, אלא דרבנן תקון ליה משום איבה.

אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה:    פירש רש"י ז"ל: דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה כל נתינות במשמע, ויש מפרשים משום דכסף קידושיה דאב, ואי סלקא דעתך לא מצי מסר לה לחופה, כסף קדושיה היכי זכי בהו, הרי על מנת לכנסה נתן לו.

ומקבל את גיטה:    פירוש: בנתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנישואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה.

כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו:    פירש רש"י ז"ל: בארוסה, ומשום הכי לא זכה בהן הבעל בדברים שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה. משום רבי נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו. דמשום איחתוני היא והא איחתני להו, פירוש: שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר, והא קיימא לן (לקמן נג, א) דאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה, אם כן קשיא אפילו לתנא קמא דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא על מנת לכונסה, והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה, וכל שכן דקשיא לרב נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו.

ויש לומר, דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו, אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו, הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה, ואם מתה יורשה לדעת רבי נתן ורבנן לא משום אומדן הדעת, וקיימא לן כתנא קמא דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו, דפשטיה קאי כרבי אליעזר בן עזריה דאיפסיקא הילכתא כותיה לקמן בדוכתא (מח, ב), ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, והיינו ברייתא דקתני לקמן (מח, ב) הלך האב עם שלוחי הבעל, אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה. ואתיא כתנא קמא ודלא כרבי נתן, והיינו דלא חש הרי"ף ז"ל להביא פלוגתא דתנא קמא ורבי נתן בהלכות כלל, לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב. ולתנא קמא נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאות האשה (לקמן סו, א) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת אך אי אפשי לתת. ומקשי בירושלמי (פ"ו ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן, ומשני, פוסק על מנת לכנוס, ומיהו לרבי נתן לא מצו לאקשויי מינה, דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה, אבל משעה שכתב גמר האב והקנן לו. ורבנו תם ז"ל פירשה: בנשואה אלא שכתובתה עדיין בבית אביה, ומשום הכי אמר רבי נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה, ותנא קמא סבר שלא כתב לה אב אלא על מנת שתתקיים עד שיבואו נכסים הללו לידו. והביא ראיה משום דמייתינן לה בפסקא דנשאת יתר עליו הבעל.

ועוד, מדאמרינן משום איחתוני הוא והא איחתני ליה, ואי בארוסה לא מיקרי חיתון אלא קירובי דעתא. ועוד, דאפילו תימצי לומר דלקרובי דעתא קרי הכא חיתון היכי אמרינן אפילו לרבי אליעזר בן עזריה, מודה רבי אלעזר דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו, דהא אמרינן לקמן בריש אף על פי (נו, א), דרבי אלעזר בן עזריה לית ליה כי האי סברא אלא עד דאוחתני לגמרי. ולפי פירושו, הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה העמידוה בתוספות כשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה, וזה אינו מחוור, דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן. ואפשר, דלפי דבריו אתיא כרבי נתן.

ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור, דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא על מנת שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה, הגע עצמך, זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה, וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה, אומדן הדעת כזה לא שמענו.

ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר לא זכה הבעל כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה הבעל דלא כרבי אלעזר בן עזריה, אדרבה, מאן דאמר זכה הבעל כרבי אליעזר בן עזריה, דהא לרבי אלעזר הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד, למאי איצטריך ליה לפלוגי בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה, לימא ולמאן דאמר דזכה, אמר לך, הכל הולך אחר כניסה לחופה, וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהו בדידיה, ובהכי ניחא טפי. ותו, דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפרק מציאת האשה (לקמן סו, א), הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת ולך אי אפשי לתת, ומקשי בירושלמי (פ"ו, ה"ב), ולאו דברים הנקנין באמירה הן, ומשני פוסק על מנת לכנוס דמשמע דהיכא דכנס מיהא זכה ונותן הוא לאחיו, ואמאי, והא לתנא קמא דרבי נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת, ואנן קיימא לן כתנא קמא דרבי נתן וקשיא הילכתא אהילכתא. ובזה יש לומר, דהכא שאני שהבת קיימת ואומדן דעתא הוא שכל שנכנסה לחופה והיא יכולה ליהנות מכתובתה בשעת גוביינא שיהא הוא חייב לתת מה שפסק בין לבעל בין ליבם.

ומה שאמר הרב ז"ל, אם בארוסה למה הביאוה בפסקת נשאת יתר עליו הבעל, יש לומר, שטעמו של דבר, משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל, משמע שאין הבעל זוכה בכתובתה כלל ואפילו במה שכתב לה מן האירוסין וקבל על עצמו, ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה, קא משמע לן הכא דפלוגתא דתנאי היא, ומתניתין כתנא קמא דרבי נתן.

ומיהו לא נתחוור לי, דאם כן הוה ליה למימר מתניתין דלא כרבי נתן. אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמעינן, ולומר, דמתניתין בפירות ואליבא דכולי עלמא, אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא, והא דקאמר משום איחתוני ולא קאמר משום איקרובי דעתא לא קשיא, דמדידיה לדידה שייך למימר איקרובי ואיחתוני, אבל במה שפסק האב להכניס לו, איקרובי דעתא היינו איחתוני דידהו, לומר, שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין. ורבי אלעזר בן עזריה נמי כי לית ליה איקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה, דעל מנת לכנסה ושתהא לו אשה לשמשו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד, אבל מדידה לדידיה משום איקרובי דעתא ואיחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה, כמו שאמרנו, ולקמן נמי בפרק הנושא (קב, ב), גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרו ומקנו אהדדי, הרי שקראו חיתון משעת האירוסין.

דף מז עמוד ב

תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות:    ולקמן בפרק אף על פי (נח, ב) מפקי' דהכי קאמר, תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דמזונות עיקר, ויכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והכי קיימא לן. וכי היכי דמפכינן הא הכי נמי מפכינן פרקונה תחת פירות, דפרקונה עיקר ולא פירות. ותדע לך מדאמרינן הכא מהו דתימא מיכללא ניכלינהו אנוחי אינחינהו, ואם איתא דפירות עיקר תיסוק אדעתיה דלא ליכלינהו, ועוד דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאף מימנע ולא פריק אלמא פירקונה עיקר. ותנן נמי לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב שהוא תנאי בית דין, ומשמע דכל שהוא תנאי בית דין העיקר. ומיהו אפילו הכי אינה יכולה שתאמר איני נותנת פירות ואיני נפדית, חדא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל הנשים שיהו להן פירות יהו אומרות כן, וכשלא יהא להן פירות נחייב את הבעל לפדותה על כרחה ולקתה מדת הדין בכך, מה שאין כן במזונות, דכולן צריכות מזונות וחוששות לה וכולן עושות מלאכות. ועוד דאיהי מחייבא למיקם קמיה ולשימושיה דקנין כספו הוא. והרי היא כשפחה דבעיא לשימושיה, והילכך צריך הוא שיהו בידו פירותיה, כי היכי דלפרקה, ותקנת שניהם היתה כן וכן דעת רבותי בעלי התוספות ז"ל.

וקבורתה תחת כתובתה וכן פירש רש"י ז"ל, וכן מוכיח לקמן (נג, א) גבי ההיא דשכיבא ארוסתו.

דף מח עמוד א

אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה:    ואסיקנא דאף לפי כבודו קאמר ולאשמעינן דעולה עמו, וכל שכן דקוברין אותה לפי כבודה, דלכולי עלמא אינה יורדת עמו, ודוקא בית דין אבל אם עמד אחד וקבר אותה הניח מעותיו על קרן הצבי, וכענין שאמרו במכלתין (לקמן קז, ב) גבי עמד אחד ופרנס את אשתו. ומיהו אם עמד אביה וקבר חייב לשלם לו דלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מבית דין, וכן מצאתי בירושלמי בפירקין (ה"ו) ובפרק שני דייני גזירות (פי"ג ה"ג) דגרסינן התם תני לא רצה בעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין, אמר רב חגי לא אמרן אלא האב הא אחר אינו גובה, רבי יוסה אמר בין הבעל בין אחר גובה, ותרי אילין פלוגתא כהינין פלוגתא, דתניא תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו אמר רב חגאי לא אמרן אלא האב הא אחר לא, אבל אם גובה, ר' יוסה אומר בין אב בין אחר אינו גובה, על דעתיה דרב חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה, דעל דעתיה דרב יוסה לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים בין אב בין אחר גובה, מכל מקום, שמעינן מיניה דלכולי עלמא האב קובר שלא על פי בית דין וחוזר וגובה מן הבעל, אלא אחר כיון דפלוגתא דאמוראי היא התם ולא ידעינן כמאן נקטינן כמאן דאמר אינו גובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

אבל מצאתי להרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' אישות הכ"ד) שפסק כרבי יוסה דירושלמי דאמר לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת, שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולא נתבררו לי דבריו, דכיון דרב חגאי פליג עליה המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דבגמרין משמע, דדוקא בית דין יורדין לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי.

ירושלמי (כאן) תני מקום שנהגו שלא להספיד אין מספידין.

דף מח עמוד ב

ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה:    דאית ליה דעולא. ונכון הוא. ואף על פי דמשנה אחרונה היא מדקתני לעולם, ולקמן בפרק אף על פי (נז, ב) לכאורה אפילו עולה כמשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון. ליתא, אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס, ובמקומה אאריך בסיעתא דשמיא, ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל.

אמר רבינא, לומר כתובתה מאחר מנה:    פירוש: דאף על גב דעדיין בתולה היא שהרי לא נכנסה לחופה, מכל מקום משעת מסירתה בטל חינה.

הכי גרסינן: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון:    ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא, דגנאי הוא לו לישאנה בחצרה, וכל שכן בחצר של אחרים אלא בחצרו. והאי או דקתני, הכי קאמר הלך האב עם שלוחי בעל אף על פי שנכנסה עמו בחצרה, ולומר, דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו, אלא אפילו נכנסה עמו ללון, אם היתה חצר שלה, כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון בלבד, אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה.

מסר האב לשלוחי בעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך:    כלומר, אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה, כיון שנכנסה עמו לחצרו, סתמא כניסה לשם נשואין היא, ואף על פי שכתובתה בבית אביה, בעלה יורשה.

במה דברים אמורים לירושתה, אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. תיובתא דכולהו:    פירש רש"י ז"ל: חוץ מדשמואל, דשמואל נמי לירושתה דוקא קאמר, וכיוצא ביש נוחלין (ב"ב קכט, ב), המחלק נכסין על פיו וכו', תיובתא דכלהו תיובתא, לימא תהוי תיובתא דריש לקיש נמי, ואסיקנא דלא, ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש, והרבה כיוצא באלו. ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הויא תיובתא, דהא בברייתא פורט יורשה דוקא, ואף על פי דמפיק תרומה, לאו למימרא דלא מפיק אלא תרומה בלחוד, אלא לרבותא נקט לה, דלא תימה לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קא משמע לן. ואיכא למימר דריש לקיש נמי לא הויא תיובתא, דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל, אבל במילי דעלמא לא מיירי, ושמואל נמי אפשר דסבירא ליה כריש לקיש, אבל ריש לקיש לית ליה דשמואל, דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל, אלא להא בלחוד, אבל לא בדברים שבינה לבין הבעל כלל.

וכן פירש ר"ח ז"ל, אבל הוא ז"ל פירש: דאפילו דשמואל הויא תיובתא, דאיהו ז"ל גריס בברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר וכו', בסיפא נמי גריס מסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו, לומר דמסירתה בלחוד לא מהניא כלום בלא כניסה לחצרו. והלכך הויא תיובתא אפילו לשמואל, דאלו לשמואל במסירתה לבד ירית לה וברייתא קתני מסירתה וכניסה לחצרו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דמאי קושיא לשמואל, איהו במסירה דמתניתין איירי, אי מסירה דהתם מסירה וכניסה לרשות הבעל איהו נמי בהכי קאמר. ובהלכות רבנו אלפסי ז"ל כגרסת הספרים.

הא גופא קשיא, אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין וכו' אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון. ואסיקנא: אמר רב אשי סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה, סתם חצר דידיה:    כלומר, שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו, דכלהו חצר שלו מקרי, סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין. ואם תאמר, ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין, היכי קתני לירושתה אבל לא לתרומה, דהא אין אחר חופה כלום. יש לומר, דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סימפון, דבדרך אינו יכול לבדקה היטב.

ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה, מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים, כדתנא דבי ר' ישמעאל בסמוך (מט, א). ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה (במדבר ל, י), ואף על גב דקתני במתניתין (מו, ב) האב זכאי בבתו בקדושיה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין ממש, דהא קתני בסיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, אלא מתניתין כללי ופרטי קתני, והכי פירושו, לעולם היא ברשות האב, כלומר לעולם לא יצאת מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי, ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים, כיצד, הלך האב עם שלוחי הבעל וכו' הרי היא ברשות האב לגמרי, כאלו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה, ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה, ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה, עד כאן לשונו.

דף מט עמוד א

הכי גרס רש"י ז"ל: ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא:    ופירש: דבעיא היא ולאו קושיא. ור"ח ז"ל גרס: ואימה הני מילי היכא דלא הדרא לבי נשא אבל היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא, וקושיא היא, והכי קאמר: ודילמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה לנכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך, ואי משום מאורסה ולא נשואה, ההיא לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה, אבל הדרא לבי נשא אימא הדרא למילתא קמייתא אתא, דלזנות בית אביה פרט לשנכנסה שעה אחת בבית בעלה, ואכתי אימא לך דמסר האב לשלוחי הבעל ולא נכנסה לחופה תדון בסקילה כמאורסה. ואהדר ליה ההיא לא איצטריך דמונדר אלמנה וגרושה נפקא דאף על גב דאהדרה לבי נשא לא אהדרה למילתא קמייתא כדתנא דבי ר' ישמעאל, אלא כי איצטריך לזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל אף על פי שלא נכנסה עדיין לחופה.

והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל:    הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל: ומנלן דמוצאת מכלל אב אי לאו ונדר אלמנה וגרושה. וניחא ליה, דנפקא לן מבנעוריה בית אביה דהיכא דנפקא לן מבית אביה ותו לא הדרא ליה ואף על גב דנתאלמנה.

דף מט עמוד ב

כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר להו ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בעל כרחו:    כלומר, מדין צדקה, מיהו לא נחתי לנכסיה. והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למיכפיה לא זנינן להו לבניה מנכסיה, כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו. וכדתניא לעיל (מח,א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו, ודבר אחר, ואמר רב יוסף זו צדקה. וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה (שע"ד סי' ל עמ' נ) דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר (עי' ר"ה ו, א), אבל אין בית דין יכולים לכופו ולעשות לו כלום (ועי' ר"ן). והני מילי קטנים אבל קטני קטנים זן ומפרנס בעל כרחיה. וכדאמרינן בשילהי פרק אף על פי (לקמן סה, ב) דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן ומפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן הוא קטני קטנים, ופרישנא עד כמה עד בן שש.

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם:    ירושלמי (בפרקין ה"ח), בניו קטנים מהו, ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם ר' יהודא בר חנינא, הוא ואשתו ובניו קטנים נזונין מהם. עוד גרסינן התם, מהו מסבתיה אשה, אמר רבי חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת, אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא, פירוש בתמיה, ומנסבין ליה אתת כמאן היא שמשא. עד כאן. ומכאן ראיה, דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא, שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו, ולא התקינו ממש קאמר, אלא התקינו מפני שירדו לסוף דעת הבריות.

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו:    פירוש כולן. הוא ואשתו נזונים מהן, פירוש: אף על פי שכתבו להן מעכשיו, דאומדן דעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב, והוה ליה כמי שכתבן לו מעכשיו אם לא יצטרך הוא להם, ולא עוד אלא אפילו אשתו ניזונית מהם אף על פי שלא שייר בהן לאשתו כלום, לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב, ואין מתנה זו אלא כירושה, ולמה כתבן לו עכשיו, שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן, ודוקא לבניו אבל לאחרים לא, משום דמתנת אחרים כמכר הוא, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפירש רש"י ז"ל. ואקשינן: גדולה מזו אמרו, אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו, ואפילו מתה הבת, דבעל כלוקח הוי, ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (גיטין מח, ב) אפילו הכי אלמנתו נזונת מנכסיו, דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מיבעיא דשויוה כיורש, ואם תאמר אם כן, מאי גדולה מזו, הכא חד טעמא והכא חד טעמא.

נראה לי, דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויוה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא, משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו, וכל זמן שהנכסים ביד יורשיו או ביד יורשי יורשיו שתהא אשתו נזונת מהם. ותדע לך, דאלו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה ניזונת מהן, שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך נכסיו לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאלו מכרתן לבעל, ואפילו הכי אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שרצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה. והיינו דקרינן לה גדולה מזו, דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלינן בתר אומדן דעתו, לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כל שכן.

ותדע לך, דאי לא תימא הכי מאי גדולה מזו איכא, אדרבא, התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח, ובמקום אלמנתו משום פסידתא אוקמוה לבעל אדיניה והוה ליה יורש, ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשים, אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר, וטובא קא משמע לן. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דהוא הדין דהוה מצו לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מיניה שני ליה, דאף כשתמצא לומר דבעל לוקח הוי מדינא, התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח, אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור, דמכל מקום רבי זירא היכי הוה סלקא דעתיה דזו גדולה זמו, והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי, אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי. ומשני, אף כשתמצא לומר דטעמא משום אומדן הדעת הוא, צריכא למימר, דהוה סלקא דעתך אמינא התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה, אבל הכא דקאי הוא, איהו טורח לדידיה ולדידה, ומהשתא גמר ויהיב. מנ"ל.

ומה שפירש רש"י ז"ל, הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין, אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי, דאם כן מאי גדולה מזו, אדרבא איפכא מסתברא. ואסיקנא: דלית הלכתא כר' שמעון בן לקיש, אלא קנה הבן מעכשיו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש, ואפילו הכי קיימא לן דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו. ואף על גב דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו, הא דחינן דליתא, דהתם הוא דליכא איניש דטרח, אבל הכא דקאי הוא, איהו טרח לדידיה ולדידה, ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן, ואי נמי, דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקא סלקא דעתיה דרבי זירא, אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו, אבל הכא דמדינא קי מהשתא לגמרי, משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן.

דף נ עמוד ב

אלא אי אמרת דינא, עשיתינהו בעי:    בתמיה, דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו, ועשוי משמע לפנים מן השורה. ואיכא דמפרש בניחותא, כלומר, כך היה לו לעשות, ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו.

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות:    פירוש: מוציא מהם זכותן דעד שמתה היא זכותן תלוי ועומד בידן בדין, שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה, וכן מצאתי בירושלמי בריש פ' הכותב (פ"ט ה"א) דגרסינן התם רבי הלל בר פזי בעא קמיה ר' יוסה מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו, מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרו קים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו, עד כאן. אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל הבעל מוציא מיד הלקוחות זכות זה שהיה תלוי ועומד בידו, ולא מוציא ממש קאמר, דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי, וכיוצא בזה יש בשילהי מי שמת (ב"ב קנט, א) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר, מסלק ובעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים קאמר, ואי איתנהי להנהו דמי דשקלת איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה. כך כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, וטעמא דמילתא דאין הבעל נותן דמים ללקוחות כיורש דעלמא, משום דבעל שוויה רבנן כלוקח ולא חשו לפסידא דלקוחות דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא, כדאיתא בשילהי יש נוחלין (ב"ב קלט, ב). והוא הדין ללותה דאינו משלם כלום דמכי נשאת הוה ליה לוקח, ומלשון הרי"ף ז"ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת, איכא למשמע אף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקלה מלוקח, אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו, והוו להו כעין פקדון דאילגאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו, אבל אי אחלפינהו אף על פי דחילופיהן בידה, מסתבר דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות, דמכי שלחה בהו יד ואנפקינהו קמי עלה זוזי בהלואה, דאיהו לאנפוקינהו יהבינהו ניהליה ואדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דליהוי הנהו זוזי או חלופיהן בידה, והילכך מלוה היא ואינו חייב ללשלם מלותה, ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וחזי דידכו קמי עלה בהלואה ואינו משלם. ויותר מזה כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא, ועוד, דהוה ליה למימר בת תריסר ויום א' דאינה גדולה אלא בהכי, והכא מעת לעת קאמר, כתב רבנו אפרים ז"ל דאפילו הודה הבעל שדמי המכר בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום, ואם הבעל מודה דברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל שלא עבד הערמה,ומאי דמכרה לדעתו ולהנאתו, ואי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך, עד כאן.

באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש:    ירושלמי (פירקין ה"ח) עד היכן, ר' ירמיה ור' אבא בר כהנא, חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך, ר' גמליאל בר אניא בעא קומי ר' מונא אמר ליה חמש לכל שנה, לחמש שנים הוי מכלה את הכל, אמר ר' מונא תחלה חומש לקרן, מכאן ואילך לשבח.

בת תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת:    פירש הראב"ד ז"ל: ששלמו לה י"ב שנה מעת לעת, ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותיה בכך, אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד, הלכך השלמה דדבריהם ליכא, כרבי יוחנן דסבירא ליה הכי ביומא (פג, א), עד כאן. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו, דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוקת, כר"י. אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון ואית להו השלמה דרבנן.

והפירוש הנכון, דמעת לעת דהכא אתעניתא קאי, כלומר, תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה, כלומר, תוך שתים עשרה דהיינו מכי מטיא לי"א שנה ויום אחד, והיינו כפסק הרב אלפסי ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה שנה, וכן פירש רש"י ז"ל, והוא עיקר. דאם דאלמא דאין לה אפילו יום אחד משל י"ג. ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית, ועד יום התענית תהיה גדולה ממש, וגדלותה ותעניתא באין לה כאחד, אם כן מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי, דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל. אלא שיש לומר בזו דקא משמע לן דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה, דאינה משלמת מדרבנן. וגם זה אינו מחוור, דאם כן אמאי נקט תינוקת, לימא הכי בפירוש.

ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן. אלא שיש לדקדק עליו ז"ל, שהוא פסק שם דאפילו תינוק משלים מדרבנן מבן י"א שנה כתינוקת, והכא משמע דדוקא תינוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן, אבל תינוק לא. וכן ודאי נראה עיקר, ופשטא דמתניתין דהתם (יומא שם) הכין מכרעא לכאורה, מדקתני והתנוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן, ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות, משמע, דאנן נמי אין מענין אותם כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חינוך בלבד. ואף על גב דדחינן התם דחינוך היינו השלמה, ותרי חנוכי הוו שנויא הוא ולא סמכינן עלה, ואף על גב דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא, היינו משום דמצי לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא, ומכל מקום לישנא הכין מכרעא.

ואי לאו הא דאביי הוה אמינא דאפילו תינוקת לית לה השלמה כלל, כפשטה דמתניתין דתנוקת בין תינוק ובין תינוקת משמע, ואתיא מתניתין לגמרי כר' יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת, אלא מהא דאביי משמע דבתינוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תינוק, ולדבריו מתניתין דהתינוקות אין מענין אותן מייירי דוקא בתינוקות זכרים, אבל נקבות מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן. ואף על גב דאומנתו דאביי אמרה כן, כיון דאביי אמר לה משמה, שמע מינה הכין סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה דבתרא הוא. ואפשר נמי, דרב הונא ורב נחמן לא מיירו אלא בתינוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל.ומקצת ספרים מצאתי שם שכתוב שם מפורש בדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת. ואף הר"ז הלוי כן כתב שם, דרב הונא ורב נחמן מיירי בתינוקת, ור' יוחנן מיירי בתינוק, אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרב אלפסי ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק, אבל מהא דהכא לא משמע לי כן.

ועוד, דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל כיון דאית להו השלמה אפילו בתינוק, אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירו בתינוקת, זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחין הזכרים ומדברים מן הנקבות, אלא אדרבה מניחין את אלו ומזכירין את אלו, ואי משום דזמנייהו קדים, לימא דיני בנקיבות ולימא הני מילי בתינוקת אבל בתינוק וכו', כדאיתא במימריה דר' יוחנן. ומן הנראה, שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו, ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות, משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא. ועוד דלדבריו תיקשי טובא, דאי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה, אדרבא, תינוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה, ואי לדידן דקיימא לן תוך הפרק כלפני הפרק קאמר, הוה ליה למימר תינוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותינוק בן י"א, כדברי הר"ז ז"ל. והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתנו זו שאין השלמה לתינוק כלל, אבל תינוקת ממש משלמת כמו שכתבנו.

אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, אמר ליה דחזייא לבודייא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, דצריכא לדיקלא והא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינים (מג, א), עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו', ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. שאני התם, דלאו למיבצרינהו מסרינהו ניהליה והלכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמי.והא דתנא בפרק המוכר את הבית (ב"ב סח, ב), מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, ופירשו בגמרא (שם סט, א) אף על גב דמטא למיחצד, התם משום אומד הדעת הוא, דכיון דמחוברת לקרקע הוה ליה לשיורה, והא דקיימא לן (ר"מ טו, ב) דבעל חוב גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים, התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל חוב קאי ולא בחזקת לוקח, וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של בעל חוב.

וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק קמא דמציעא (שם), אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא, פירוש: פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכל להו לוקח נינהו. אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנייהו האידנא מיחברי בארעא, גבי להו בעל חוב. והיינו דאמרינן, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליבצר. והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם, לומר דאין בעל חוב גובה את הפירות, ופירוש שבח המגיע לכתפים, הבא מחמת טרחו ועמל ידיו. והוא הפירוש הנכון. וכן פירש רבנו האיי גאון ז"ל, ורבנו תם ז"ל, והכין מוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו.

דף נא עמוד א

והא מר הוא דאמר מקרקעי ולא מטלטלי בין למזונות בין לפרנסה:    כתב רש"י ז"ל: הני מילי היכא דלא אמידניה, הא אמידניה אפילו מטלטלי, ולקמן בפרק מציאת האשה (סט, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא.

ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות:    פירוש: ותנאו בטל וגובה מאתים, דאי ר' יהודה הא אמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ואף על גב דאסיקנא התם דאפילו לר' יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא, הכא קא סלקא דעתיה דגובה, דקתני במתניתין אפילו מחלה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דהוה ליה למיתני הכי בפירוש, דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה.

והרמב"ן נ"ר פירש, דקא סלקא דעתך דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר' יהודה אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת, והלכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים, ואחר כך תכתוב לו היא שנתקבלה ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמגרע גרעא זו ממוחלת בפירוש, והלא מחלה בפירוש כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה.

ועוד, דהא לא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש לבעילת זנות, אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים, והלכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה, אם כן נעשה זו כאלו כתב לה ואחר כך מחלה היא, שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד, כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים, ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי, דהכא הוה סלקא דעתין דלר' יהודה כותבת לו לאו דוקא, והוא הדין למוחלת, הלכך רואים את זו כאלו יש לה כתובה של מאתים, דמסתמא הכי אית לה מתנאי בית דין, וכיון שלא חששה לכתוב הרי זו כאלו מחלה וויתרה מקצת כתובתה, ולא תגבה אלא מנה. ושני ליה, לעולם ר' יהודה, והתם כתבה ליה התקבלתי, כלומר, וכותבת דוקא, אבל מחלה לא, והלכך אפילו כשתמצא לומר בזו שהיא כמוחלת, אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דעל פה, וכל שכן דסתם בטל, כן נראה לי.

אתאן לר' יהודה:    ואם תאמר, אם כן לר' יהודה מאי שנא מפני שהוא תנאי בית דין, תיפוק ליה משום דאחריות טעות סופר, איכא למימר דאעיקר כתובה קאי, דאי לאו דתנאי בית דין הוא, הוה אמינא דאין לזו אלא כמה שכתב לה, דלא דמי לשטריה דעלמא, דכיון דהלוה לו מאתים אנן סהדי דלא מחל לו המנה, אבל הכא עיקר כתובה אינו אלא במה שהוא מתפייס לכתוב לה, קא משמע לן דתנאי בית דין הוא בעיקר כתובה שיהא מאתים, והלכך אף על פי שלא כתב לה אלא שדה שוה מנה גובה מאתים.

דף נא עמוד ב

הא דאמרינן איבעית אימא ר' מאיר היא מאי חייב דקתני מן המחוררין:    קשיא לי, אמאי לא מותיב מיהא לשמואל דאמר בפרק קמא דמציעא (יג, א), אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מן המשועבדים ולא מבני חורין, דהא קתני הכא בהדיא חמשה גובין מן המחוררין, ועל כרחך ר' מאיר היא וכדאמרן, וניחא לי, דטפי ניחא ליה לאותובי מההיא ברייתא דאותיב מינה התם בין לשמואל בין לר' אלעזר כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם, כל ההיא שקלא וטריא דהתם וכל הני תיובתא ואמרי דלישנא דרב יהודאי גאון ז"ל היא, ולהני ספרים קשיא לי, אמאי לא אותביה מהא דקתני בהדיא גט חוב שאין בו אחריות.

והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו:    ודוקא בשלא קנו מידו וקבל עליו אחריות לר' מאיר גובין אפילו מן המשועבדים והיינו דתנן בפרק הנושא (להלן קטו, ב) מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא לה בפרק הנזקין (גיטין נא, א) בשקנו מידו, ולר' מאיר בשקבל עליו נמי אחריות מפורש.

הא דאמרינן הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן-נצר:    פירש רש"י ז"ל: אחשורוש מלך גדול היה ויודעות הן שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא. ואינו מחוור, דאסתר תוכיח, שהושם כתר מלכות בראשה, ואפילו הכי לא נאסרה למרדכי, וכדאמרינן בהגדה (מגילה יג, ב) שהיתה עומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, דאנוסה היא. ויש מתרצים שאף היא יראה שמא ירגיש בה שהיא יהודית ויגרשנה, או שמא ימצא אחרת נאה הימנה. ומיהו עדיין אינו מחוור, דכיון שבתחלתה ראינוה שנאנסה אין חוששין שמא נתרצית לבסוף מפני שהיא רוצה להתכבד בנשואין, שאם אתה אומר כן אשת עני שנתפסה אצל עשיר נאמר כן.

ור"ח ז"ל פירש: שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל, דאף על פי שאינן צווחות, לפי שיודעות שאין מציל מידו. אבל גונבי לסטות כבן נצר וכיוצא בו, אינן כשבויות, דמסתמא כיון דאינן צווחות נתרצו להן, דאי הוו צווחן הוו אתו אינשי ומיהדרי להו. ויש מפרשים, לתרווייהו לישני, דבן נצר אינן כשבויות כדאשכחן בהגדה (איכה רבה פ"ה יא) דבן נצר אכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהן של אלו שונא זמה הוא. אלמא וודאי מדלא אמרה להן שנשאת בידוע שנתרצית להן, דאלו לא נתרצית הרי יכולה לינצל באומרת נשואה אני, אבל השאר כולן בין של מלכות בין של ליסטות מן הסתם אנוסות הן ומותרות, ואלו שאמרנו שהן אסורות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. וכן כתב רב שמואל הנגיד ז"ל, ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן, מכל מקום אין השבייה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון, ותניא נמי בתוספתא (כאן פ"ד ה"ה) נשבית אינו חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה, אם ירצה לקיים יקיים, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה מנה.

דף נב עמוד ב

רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה:    חדא דאינו פודה אפילו פעם ראשונה יתר מכדי דמיה, ואף על פי שהיתה כתובתה מרובה. ועוד אחרת, דאפילו פעם ראשונה אם היתה פרקונה יתר מכדי כתובתה אינו פודה אלא בכנגד כתובה.

ופסק ר"ח ז"ל בהא כרבי, ואף על פי שפרקונה יתר מכתובתה, ובאידך פסק כרבן שמעון בן גמליאל דאין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (בסוגיין). ונראה שפסקו כרבי בפרקונה יתר מכתובתה, משום דסתם מתניתין כוותיה דאמרי חייב לפדותה ולא אמרינן חייב לפדותה עד כדי כתובתה. ועוד, דתנא קמא דברייתא הכין סבירא ליה דמכיון דאמר אפילו עד עשרה בדמיה פודה, הא ודאי משמע דיתר מכתובתה נמי פודה, ואף על גב דלא קיימא לן כתנא קמא, היינו משום תקנת העולם כי היכי דלא ליתו לאגרויי בהו, אבל מכל מקום בכדי דמיה דאין כאן מפני תקנת העולם קיימא לן כתנא קמא. ועוד, דקאי רבי כוותיה ובאידך פסקו כרבן שמעון בן גמליאל משום דסתם מתניתין היא, בפרק השולח (גיטין מה, א). וכשהן שמין שמין אותן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו, דדמיהן אמרו. ועוד שמעינן לה, מהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר שאם היתה כתובתה יתר מכדי דמיה אינו פודה אלא בכדי דמיה, וכן כתבו הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל.

אמר הרי זה גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:    תנינא בספרי (דברים פיס' ריד) ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא. ופירש הראב"ד ז"ל: במוטלת על המטה, וכיון דביפת תואר אמרו וכל שכן בבנות ישראל הקדושות שאם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא, ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה.

תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן:    פירוש: דכיון דתנאי כתובה היא, ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו, די לה אם תהיה ככתובה עצמה.

דף נג עמוד א

אמר ליה השתא נמי אהדר בי:    פירוש: וקודם קדושין הוה ולא קנו מידו.

אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דיכרין, מאי טעמא זוזי אנסיה:    ואיצטריך לטעמא דוזי אנסיה אף על גב דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה. ועוד, דהיא לא מכרה להן כתובתה אלא אם כן ימות בעלה בחייה, אבל אם מתה היא בחייו לא, וכתובת בנין דיכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה, משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה, הוה מפסדא כתובת בנין דיכרין משום דזלזלה בכתובתה, ולפום האי טעמא, נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דיכרין. ואיכא מאן דאמר, דאפילו נתנה אית לה, משום דמתנה כמכר (עי' ב"מ טז, א) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא יהבא ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה, אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה, וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע, ונכון הוא.

בתר דבעיא הדר פשטה, מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי:    דלא מכר לו אלא אם כן ימות הוא בחייה, הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום, ואם תאמר, ממאי פשטה, ויש לומר, דפשטה מהא דתניא בפרק החובל (ב"ק פט, ב) כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו, ופירש רבא התם, כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין, כך המוכרת לבעלה. ומיהא לי, אי מהתם פשטה, אמאי לא אייתי לה הכא, ולימא הדר פשטה מדתניא.

מוכרת כתובתה לבעלה ומוחלת כתובתה לבעלה:    כתב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה (סימן מב), כך דעתנו נוטה שזו המוחלת כתובתה שדברו בה חכמים אינה ביושבת תחתיו, אלא בשמת או לאחר מותו מוחלת ליורשיו, אבל אם מחלה כשהיא תחתיו יש להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה, שהלכה כר' מאיר דאמר (לקמן נו, ב) כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, עד כאן. ומה שכתב שאינה ביושבת תחתיו, לא הבנתי דבריו, דאי באינה יושבת תחתיו אלא בשמת, מאי קאמר אין לה כתובת בנין דכרין פשיטא דכתובת בנין דכרין לית לה אלא בשמתה היא תחתיו וירשתה.

ושמא כך אמר רבנו ז"ל שאינה מוחלת לו כל זמן שהיא תחתיו, שאלו נתגרשה תגבה כתובתה ממנו, אלא שאם ימות הוא בחייה שלא תגבה כתובתה מיורשיו, מפני שזלזלה בכתובתה איבדה כתובת בנין דכרין. ואיכא לאוקמה נמי ביושבת תחתיו, אלא שאם רצה לקיימה צריך הוא לכתוב לה עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, וכר' מאיר דאמר הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, ואפילו בפוחת לאחר נשואין קאמר, כדאיתא בפרק אף על פי (לקמן שם). וכן מצאתי להראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש.

והאי מוחלת נמי דוקא בכתיבה, אבל על פה לא, דכתובה דרבנן ועשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה שלא תמחול בעל פה, כדאיתא בריש פרק אף על פי (נו, א). ומיהו בשמחלה בכתב, מחילתה מחילה, אלא שצריך לכתוב לה כתובה אחרת אלו רצה לקיימה. ואף על גב דקיימא לן כר' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות, מכל מקום אלו לא רצה לקיימה הרי תנאה ומחילתה קיימין כר' יהודה דאמר דתנאו קיים, דעד כאן לא פליג ר' מאיר נמי עליה בהא לומר דתנאו בטל אלא משום דקסבר דכתובה דאורייתא כדאיתא בריש פרק אף על פי (שם), ובהא לא קיימא לן כוותיה, אלא כתובה דרבנן, וכיון שכן תנאו קיים,. ובמקומה בפרק אף על פי נאריך בה יותר בסיעתא דשמיא.

וכתב הראב"ד ז"ל דמוכרת כתובתה לבעלה דאסיקנא דאית לה כתובת בנין דכרין, אם מתה בניה יורשין כתובת אמן הראשונה ואפילו היא של אלף זוז, ועוד יורשין כתובה האחרונה שכתב לה של מנה מאתים, ומוחלת אין יורשין אלא האחרונה, ולעיקר מוחלת ומוכרת כתובתה לבעלה איכא למידק, תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, דהא קיימא לן דכלהו מילי מציא למימר הכי בר מנכסי מלוג כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מט, ב), אי נמי, במקבלת עליה אחריות, כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נה, ב). ותירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דהכא בשקבלה עליה אחריות, ויש מי שאומר (הרמב"ן בשיטה) דבמוחלת עיקר כתובתה לא שייך למימר בה נחת רוח, שהרי כל הנשים יש להן כתובה ואדרבה הוא שנתן עיניו לגרשה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה, וזה נכון. הא דאמרינן מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. פירוש: מן היורשין ובשמחלה הכל, וכן פירש רש"י ז"ל.

אמרינן ליה זיל קבור או הב לה כתובתה:    לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל, דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה, הכא נמי מיירי בידעי דכתב לה. אי נמי, שנהגו שם לכתוב לארוסות. אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה, אתי שפיר, מדלא אמרינן וכתב לה כתובה הוה. וכבר הארכתי בזה בריש פרקין בסיעתא דשמיא.

דף נג עמוד ב

רב תני עד דתלקחן:    פירוש במתניתין, כמו שהיא שנויה עכשיו במשנתינו, ולוי תני במתניתין עד דתיבגרן, וכי אקשינן ולרב אף על גב דבגרה, הוא הדין דקשיא לן למתניתין דקתני הכין, אלא משום דאכתי לא ידעינן דוקא דמתניתין הכי לא מצינו לאקשויי עלה. כן נראה לי. ואיכא מאן דמפרש, דפלוגתא דידהו היא, אבל במתניתין לכולי עלמא עד דתלקחן תניא. והא דלא אקשינן למתניתין מאי דאקשי לרב, משום דאיכא למימר דמתניתין חדא מינייהו נקט ולא דוקא תלקחן, אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, הוה להו לאקשויי ממתניתין ללוי ולישניה הוא הדין לבגר וחדא מינייהו נקט.

כי פליגי בארוסה:    פירוש: בשארסוה בימי נערותה אבל כשהיא קטנה לא, וכן פירש ר"ח ז"ל דקטנה לאו כל כמינייהו לארסה כדי לאפקועה ממזונותיה, ומסתברא דאפילו ארסוה לדעתה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכדתנן בפרק מציאת האשה לקמן (סח, א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמישים זוז יכולה היא משתגדל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על גב דקיימא לן דפעוטות מתנתן מתנה כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נט, א) והוא הדין למחילתן, הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא. וקיימא לן כרבא דאמר (לקמן סט, ב) הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה, כן נראה לי. והראב"ד ז"ל דכתב, אית דמפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא, שאיבדה מזונותיה מן האחין, דהא קדושיה קדושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן, אתי דרבנן ודחי דרבנן, לא נראו דבריהן.

הכי גרס רש"י ז"ל: אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכו', אלא מסתברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, אדרבה מסתברא אית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא נישדי זוזי בכדי:    ופירשה: אם יש לה מזונות מן האחים, ואסיקנא לאיכא דאמרי דמסתברא לית לה, ואתיא כרב דקיימא לן כוותיה.

אבל גירסת הגאונים ז"ל היא בהפך, מסברא לית לה, כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי, מסתברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ופירש ר"ח והרב אלפסי ז"ל, אם יש לה מזונות מיורשי הארוס. וכשמת לאחר שהגיע זמנה לישנא. ונראה, בשכתב לה כתובה היא לפי שיטתן שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, והנגיד רב שמואל הלוי ז"ל השיב, דהא תנן (לקמן צז, א) אלמנה מן הארוסין אינה מוכרת אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות, ומילתא פסיקתא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן, ותו, מאי שייטיה הך בעיא בהך פסקה.

ולדידי נמי קשיא לי, דכיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו בחייו, אף הוא בודקה על ידי קרובות, ואפילו תמצא לומר דכיון דקיימא לן כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לאו שמה בדיקה, הני מילי משום תרומה ומשום חומר תרומה בלבד, אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה. ועוד, דאפילו כשתמצא לומר דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל, כיון דבחייו לא מקפיד בה כלל, כל שכן במותו, דאחר מיתה מאי אכפת ליה בסימפון, הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון, ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר.

ופירש הנגיד ז"ל: דביתומה דנתארסה, דכיון דמשום ארוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחים אית לה מזונות מן הארוס, דלא ניחא ליה דתיתזיל מחמת ארוסין שלו, הלכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה. ומיהו לענין הדין, כתב הרמב"ן נר"ו, דמה שכתב רבנו הנגיד ז"ל דכל אלמנה מן הארוסין אין לה מזונות ואפילו הגיע זמנה לינשא, איכא למימר דאית לה כיון שהגיע זמנה לינשא. דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, פירוש: אוכלות בתרומה במקום יבם, קתני מיהא אוכלות משלו, ומשום יבם ודאי לא מיתזנה משל בעל אלא לבתר שלשה חדשים נזונת משל יבם, והוא שעמד בדין וברח, אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות, ועוד תניא בתוסתפתא (כאן ה"ג) יבמה מה היא למזונות, כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין, וזה לרבות הגיע זמן, ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן, ושמעת מינה דאוכלות משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש, עד כאן.

ואף ר"ח ז"ל כתב תוספתא זו ביבמות פרק החולץ, היבמה לא תחלוץ. ומיהו יש לבעל הדין לחלוק, דיבמה שאני, דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל, ואפילו לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמת הדין ניתן שתהא נזונת כל שלשה חדשים משל בעל, כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם, אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות, משום דאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידן ביה כלל, וצ"ת.

ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות:    יש מפרשים: דאף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב, מאנת שעוקרת הנשואים לגמרי יש לה או אין לה. וזה כפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה. אבל לפי דברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא איבדה מזונותיה מפרשים איפכא, אף על גב דבארוסין גרידא לא אבדה מזונותיה, הא משנשאת ודאי אבדתן אלא אם חזרה ומאנה ועקרה הנשואים לגמרי מעיקרן מי אית לה, או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת.

תניתוה, אלמנה בבית אביה שומרת יבם וכו':    פירש רש"י ז"ל: שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנשואים אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן, ואפילו ללוי בנשואים מודה. ולפי פירושו, האי בעיא אליבא דלוי היא, דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת. ור"ח ז"ל פירשה: בשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, וכיון שבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחים. ודוקא נתאלמנה מן הארוסין, הא מן הנשואין לא, דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכולי עלמא ארוסה קטנה יש לה מזונות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד פירש ר"ח ז"ל, כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, כמו שיש בפרק שני דייני גזירות (לקמן קז, ב), ופשטוה להו מיהא אלמנה בבית אביה וכו', ואסיקנא, ממאנת איכא בינייהו, תנא קמא סבר אית לה, ור' יהודה סבר לית לה, וקיימא לן כר' יהודה, עד כאן.

דף נד עמוד א

הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא:    כבר פירשתיה בריש פירקין (מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.

גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (סח, ב): תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.

תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי:    פירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים.

והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' אישות ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.

ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל:    הכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.

אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין:    ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.

---