משנה כתובות ד רמבם

נוסח הרמב"םעריכה

(א) נערה - שנתפתתה,

בושתה, ופגמה, וקנסה - של אביה,
והצער - בתפוסה.
עמדה בדין - עד שלא מת האב,
הרי הן - של אב.
מת האב - הרי הן של אחים.
לא הספיקה לעמוד בדין - עד שמת האב,
הרי הן - של עצמה.
עמדה בדין - עד שלא בגרה,
הרי הן - של אב.
מת האב - הרי הן של אחים.
לא הספיקה לעמוד בדין - עד שבגרה,
הרי הן - של עצמה.
רבי שמעון אומר:
אם לא הספיקה לגבות - עד שמת האב,
הרי הן - של עצמה.
מעשה ידיה, ומציאתה,
אף על פי - שלא גבת,
ומת האב - הרי הן של אחים.


(ב) המארס את בתו - וגירשה,

אירסה ונתאלמנה - כתובתה שלו.
השיאה - וגירשה,
השיאה ונתאלמנה - כתובתה שלה.
רבי יהודה אומר:
הראשונה - של אב.
אמרו לו:
אם משהשיאה - אין לאביה בה רשות.


(ג) הגיורת - שנתגיירה בתה עימה,

וזנת - הרי זו בחנק,
אין לה פתח בית אב - ולא מאה סלע.
היתה הורתה שלא בקדושה - ולידתה בקדושה,
הרי זו בסקילה,
אין לה פתח בית אב - ולא מאה סלע.
היתה הורתה ולידתה - בקדושה,
הרי זו כבת ישראל - לכל דבר.
יש לה אב - ואין לה פתח בית אב,
יש לה פתח בית אב - ואין לה אב,
הרי זו בסקילה,
לא נאמר: "פתח בית אביה" (דברים כב כא) - אלא מצוה.


(ד) האב -

זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, ובשטר, ובביאה,
וזכאי - במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה,
ומקבל - את גיטה,
ואינו אוכל פירות - בחייה.
נישאת - יתר עליו הבעל,
שהוא אוכל פירות - בחייה,
וחייב - במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה.
רבי יהודה אומר:
אפילו עני שבישראל - לא יפחות משני חלילים, ומקוננת.


(ה) לעולם, היא ברשות האב - עד שתיכנס לחופה.

מסרה האב - לשלוחי הבעל,
הרי היא - ברשות הבעל.
הלכו שלוחי האב - עם שלוחי הבעל,
הרי היא - ברשות האב.
מסרו שלוחי האב - לשלוחי הבעל,
הרי היא - ברשות הבעל.


(ו) האב - אינו חייב במזונות בתו.

זה המדרש,
דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים - בכרם ביבנה,
הבנים יירשו - והבנות ייזונו,
מה הבנים, אינם יורשין - אלא לאחר מיתת אביהם,
אף הבנות, לא ייזונו - אלא לאחר מיתת אביהן.


(ז) לא כתב לה כתובה -

בתולה גובה מאתיים - ואלמנה מנה,
שהוא תנאי בית דין.
כתב לה שדה שוה מנה - תחת מאתיים זוז,
ולא כתב לה - "כל נכסים דאית לי, אחראין לכתובתיך",
חייב - שהוא תנאי בית דין.


(ח) לא כתב לה -

"דאם תשתביין - אפרוקניך ואתבניך לי לאנתו",
ובכוהנת - "אהדרניך למדינתיך",
חייב - שהוא תנאי בית דין.


(ט) נשבת - חייב לפדותה.

אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה" - אינו רשאי.
לקת - חייב לרפותה.
אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה" - רשאי.


(י) לא כתב לה -

"בנין דכרין - דיהון ליכי מני,
אינון ירתון - ית כסף כתובתיך,
יתר על חולקהון - דעם אחיהון",
חייב - שהוא תנאי בית דין.


(יא) "בנן נוקבן - דיהויין ליכי מני,

יהויין יתבן בביתי, ומתזנן מנכסי - עד דיתנסבן לגוברין",
חייב - שהוא תנאי בית דין.


(יב) "ואת תהא יתבא בביתי - ומתזנא מנכסי,

כל יומי - מגד ארמלותיך בביתי"
חייב - שהוא תנאי בית דין.
כך - היו אנשי ירושלים כותבין.
ואנשי הגליל - היו כותבין כאנשי ירושלים.
וביהודה היו כותבין -
"עד שירצו היורשים - ליתן לה כתובתה",
לפי כך - אם רצו היורשים,
נותנין לה כתובתה - ופוטרין אותה.


הדף הראשי של משנה כתובות ד