מלאכת שלמה על כתובות ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

נערה שנתפתתה וכו':    פ' שני דהלכו' נערה בתולה סי' י"ד ט"ו ובטו' א"ה סי' קע"ז. ירוש' מאן תנא נערה ר"מ ברם כרבנן אפי' קטנה:

והצער בתפוסה:    פי' רש"י ז"ל לאביה כמו שהעתיק ר"ע ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם פ' שני אבל בהשגות סובר הראב"ד ז"ל שהצער לעצמה דלא כפשטא דמתני'. ומתני' דלא כר"ש דר"ש פוטר את האונס מן הצער ע"כ. ובגמ' פריך מאי קמ"ל כו' ומשני עמדה בדין אצטריכא לי' לאשמועי' פלוגתא דר"ש ורבנן ונלע"ד דה"פ דמתני' לפי זה נערה שנתפתתה דבושתה ופגמה וכו' אם עמדה בדין וכו' ואם לא הספיקה וכו' פלוגתא דר"ש ורבנן. ועוד נלע"ד דמשום דתנן בסוף פירקין דלעיל דמודה בקנס פטור לכ"ע מטעם קרא דכתי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו תנא השתא ג"כ דלר"ש לא הוי האי קנס ממונא להורישו לבניו אפי' אחר שעמד בדין ובברייתא קאמ' בגמ' ר"ש דכן נמי לא חשיב ממונא להתחייב עליו קרבן שבועה אפי' בכפירתו אחר שהעמידו בדין כפי דעת רבה בגמ' עוד אפשר לומר דמשום דקתני עמדה בדין וכו' סמכה למתני' דלעיל דמודה בקנס למילף מהא מתני' לדעת ת"ק שאם הודה בקנס עד שלא מת האב הרי בשת ופגם של אב ואם מת האב הרי הן של אחין ואם לא הודה עד שמת האב הרי בושת ופגם לעצמה וכן נמי הודה עד שלא בגרה הרי הן של אב ואם מת האב הרי הן של אחין אם לא הודה עד שבגרה הרי בושת ופגם לעצמה כך נלע"ד דו"ק. וקנסה לאביה כצ"ל:

והצער בתפוסה:    באנוסה ולישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה ותימה לע"ד מ"ש דנקט הכא לישנא דקרא:

עמדה בדין:    ירוש' פ' אלו נערות:

לא הספיקה לעמוד וכו':    תוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ח) וגם בפ' הזהב דף ע"ב כתבו אע"ג דקתני הרי הן דמשמע דאבושת ופגם נמי קאי דכמו שאין יכול להוריש קנס לבניו כך אינו יכול להוריש בושת ופגם דאתקוש אהדדי מקרא דונתן האיש השוכב עמה דדרשינן הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם או מקרא דתחת אשר ענה על כרחך לא איתקש אלא דלמי שזה ניתן זה ניתן אבל למילי אחריני לא איתקוש דהא בושת ופגם משלם ע"פ עצמו וקנס אינו משלם על פי עצמו וא"כ אפשר להיות ג"כ דבושת ופגם יכולה להוריש לבנה או לאחיה משום דהוו ממונא ולא מיפטר המאנס או המפתה במיתתה כמו שנפטר מן הקנס שלא זכתה בו מעולם במיתתה ע"כ אבל כאן כתבו הם ז"ל הרי הן של עצמה:

מעשה ידיה וכו' מת האב הרי הן של אחין:    דמשבא לעולם זכה בו האב ול"ד לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר הר"ן ז"ל וכן פי' ג"כ האי סיפא רש"י ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל דכתי' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה ע"כ אמר המלקט מפ' בגמ' דמדכתי' ונתן ולא כתב ויתן משמע דבר הנתון כבר אבל יתן משמע לשון צווי ולעולם. עוד מפ' בגמ' דר"ש פליג נמי בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דקאמ' ת"ק הרי הן של אב ולר"ש הרי הן של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית לה אביה מכח דידה והוי ממון גמור אע"ג דלא מטא לידיה:

משנה ב עריכה

ר' יהודה אומר וכו':    ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה.

אמרו לו משהשיאה וכו':    כצ"ל. וק"ק אמאי לא מקשי בגמ' הכא אמרו לו היינו ת"ק כמו שמקשה בכמה דוכתי וכמו שהרגישו תוס' שכתבתי רפט"ו דיבמות. וביד פ"ג דהלכו' אישות סי' י"ב ובפ"י סי' י"א ובטור א"ה סי' ל"ז וסי' נ"ה:

בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל וזנתה צריך לכתוב סי' הגימל ולמחוק אותו מאחריו:

משנה ג עריכה

הגיורת שנתגיירה בתה עמה:    פ"ג דהלכות איסורי ביאה סי' ז'. ובכל מקום גרסי' גיורת אמנם תמהתי שבבראשית רבה סוף פרשת וישב גרסי' מי מחכה לרות שהיתה גרה שחזרה למלכות ישראל. ונלע"ד לומר בקשר משנה זו הנה דכיון דסיים התנא כל דיני הקנס ואונס ופתוי אם הוא שלה או של אביה או אם הוא פטור לגמרי ואגב אורחיה תנא המארס במתני' דלעיל לאשמועינן אם הכתובה לאב או לעצמה משום דכתובה ילפי' מכסף ישקול דכתי' גבי מפתה כדאיתא בגמ' בפ"ק דף י' תנא השתא דין מוציא שם רע שהוא שוה אליהן בדיניו שכל נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומין ועודף עליהן מוציא שם רע שאם הוציא שם רע על הגיורת או השפחה שנפדו או שנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד אפי' שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה המוציא עליה שם רע פטור מן הקנס של מאה סלע כדתנן הכא וה"ה מן המלקות וילפי' לה בגמ' מקרא דכתי' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל עד שתהא הורתה ולידתה בקדושה אבל בתולת גרים אע"פ שלידתם בקדושה כיון שהורתם שלא בקדושה אינו משלם ולא לוקה רק אם אמת הדבר הויא בסקילה ולא בחנק כבת ישראל מרבויא דקרא דומתה:

היתה הורתה שלא בקדושה וכו':    פ"ג דהלכו' נערה בתולה סי' ח' ובפ"ג דהלכו' א"ב סי' י"א:

משנה ד עריכה

האב זכאי וכו':    פ"ג דהלכו' אישות סי' י"א: ואיתה ר"פ מציאת האשה ובפ"ק דקדושין דף ג' ודף י'. ובטור א"ה ראש סי' ל"ז. ומפ' בירוש' בביאה פי' אם נתנו לו שכר לקדש בביאה ע"כ. ודוקא מבת שלש שנים ולמעלה שכבר היא ראויה לביאה. ונלע"ד דהא דלא קתני האב זכאי בקדושי בתו בכסף וכו' דליכא למימר משום שהוא זכאי ג"כ במציאתה ובמעשי ידיה וכו' קתני זכאי בבתו דהא הדר קתני וזכאי במציאתה וכו' אלא נראה משו' דאי הוה תני האב זכאי בקדושי בתו הוה משמע בכל מין קדושי' יש לו הנאה והא ליתא דבקדושי ביאה אין לו שום הנאה לפי' רש"י ז"ל דודאי דפי' רש"י ז"ל אפי' הירוש' מודה בעיקר דינו אלא שרצה הירוש' לפרש בגוונא שבשלשתן ג"כ אפשר דתשכח דאית ליה הנאה לאב בקדושין דאפי' בקדושי שטר איכא הנאה פורתא לצור אותו על פי צלוחותו א"נ אפשר עוד לומר דמשום דקתני לעיל דהמארס את בתו וגרשה כתובתה של אב קתני נמי השתא בשנוי לשון האב זכאי בבתו כלומר כמו שאמרנו שהאב זכאי בכתובת בתו מן האירוסין כן לעולם זכאי בקדושיה ואפשר עוד לומר שבא לרמוז לנו מה שכתבו התוס' ז"ל דסברא היא דאביה מקבל הקדושין דהשתא אביה זוכה בכסף קדושיה ואיהי תקדש נפשה כך נלע"ד:

וזכאי וכו':    ירוש' פ' שני דייני ודפ' מי שאחזו. ומלת וזכאי דהדר תנא פשוט שהוא משום דהוו מילי אחריני דלא שייכי בהדי קדושין:

ומקבל את גיטה:    אם נתגרשה מן האירוסין וקודם שבגרה אבל בגרה או נשאת שוב אין לו רשות בה רש"י ז"ל. ונלע"ד דכיון דלא תנא גבי אב כתובה לא תנא נמי תנאי כתובה גבי בעל דמחייב בהו וקתני להו לקמן בפירקין:

ואינו אוכל פירות בחייה:    דלבעל לחוד תקינו ליה רבנן לאכול פירות משום דפריק לה ופירקונה תחת פירות ואי לאו הכי מימנע ולא פריק אבל אב בלאו הכי פריק לה ומתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר בברייתא אב נמי אוכל פירות בחיי בתו דסבר אב נמי מימנע ולא פריק הואיל ויש לה דהואיל ויש לה מעות אומר תפדה היא את עצמה:

נשאת יתר עליו הבעל וכו':    תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ט:) וביד פי"ב דהלכות אישות סי' ג' ובפי"ד סי' כ"ג ובטור א"ה סי' פ"ה. ובירוש' תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי בתו ואוכל:

וחייב במזונותיה וכו':    תני הבעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח אין שומעין לו האב שאמר אני אוכל ומפקח שומעין:

ובקבורתה:    תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין א"ר חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר"י אומר בין אב בין אחר גובה ע"כ: ובטור י"ד סי' שד"מ ובא"ה סי' פ"ט: ובגמ' איתא דתקנו מזונותיה שהוא דבר מצוי תחת מעשי ידיה שהוא דבר מצוי ופרקונה שהוא דבר שאינו מצוי להיות נשבית תחת פירות נכסי מלוג שלה שנכסי מלוג הויא נמי מילתא דלא שכיחא: וכתב הר"ן ז"ל ובגמ' איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו' וראב"י פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה וכו' לכסות אתא וכיון דלכולהו תנאי דבגמ' ס"ל דכסותה כמשמעה היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא אלא דכיון שנינו במשנתנו וחייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתני' תנן בברייתא בגמ' דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע שהכסות ג"כ אינו אלא מן התקנה ואפשר דדרשינן שארה זה קירוב בשר כדדריש רב יוסף בגמ' ועונתה כמשמעה וכסותה דרשי' מיניה שלא ישמש מטתו ע"ג קרקע אלא במטה מוצעת וכוליה קרא לעונתה הוא דאתא וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מהלכות אישות כמ"ד מזונות דאורייתא עכ"ל ז"ל ובתוס' ז"ל איתא בשם רשב"ם ז"ל דאפי' לראב"י מזון ועונה ג"כ מן התורה כדיליף להו מקל וחומר בתוספתא ע"ש ונלע"ד שהר"ן ז"ל יסבור דאותו קל וחומר דבתוספתא מדרבנן קאמר ליה: ועיין במ"ש בשם התוס' לקמן ר"פ ששי:

ר' יהודה אומר אפי' עני שבישראל:    וכו': ועיין בתוס' ז"ל שדקדקו אמאי קתני שני חלילין ומקוננת וה"ל למיתני לא יפחות לה מדרכו ומכח זה נדחק ר"ת ז"ל לפרש דאורחיה דידיה היינו אפי' לעני שבישראל אין פוחתין משני חלילין ומקונות אבל לנקבות יש שפוחתין וקאמר ר' יהודה לא יפחות משני חלילין אע"ג דאם לא נשאת שמא היו פוחתין כיון דנשאת לא יפחות לה כמו שאין פוחתין לו ע"כ: ולשון הרמב"ם ספי"ד דהלכות אישות ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת אחת ע"כ:

משנה ה עריכה

לעולם וכו':    תוס' פ' שתי מדות (מנחות דף צ"ג) וכתבתיו בארך שם סי' ח': ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן אלף ורמ"א:

עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין:    כך נראה שהיא גרסת רש"י ז"ל שפי' לרשות הבעל לנשואין כלומר שתכנס לחופה לשם נשואין ע"כ. וכן הוא במשנה בירוש' אבל בפסקא דבגמ' ירושלמית לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש לו חופה וכן בהרי"ף והרא"ש ז"ל הגרסא עד שתכנס לחופה וגם אין שם בבא דהלך האב עם שלוחי הבעל רק הלכו שלוחי האב וכו' [הגה"ה וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן על פי רוב הספרים] אלא שמפי' הר"ן ז"ל בדף תפ"ה ע"ב משמע קצת דגם ברב אלפס גרסי' לה ע"ש:

בר"ע ז"ל אם לא נפל טעות צ"ע:

הרי היא ברשות האב:    בדין הוא דה"ל למיתני עדיין היא ברשות האב אלא אגב רישא וסיפא תנא הכא נמי במציעתא הרי היא א"נ אפשר לומר שבא לרמוז מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות אישות שאם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיה ומתה בדרך שאין הבעל יורש אותה ע"כ והיינו דקתני הרי היא ברשות האב כלומר היא גרמה בהליכתה לבדה שתהיא ברשות האב ליורש אותה אביה או אחיה וקרוביה כך נלע"ד עוד נלע"ד דהא דלא ערבינהו ותננהו מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל כדי לאשמועי' שאפי' מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שלא מדעת האב אלא שפגעו שלוחי האב בשלוחי הבעל ומסרוה להם אעפ"כ הרי היא ברשות הבעל ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם ע"כ: וביד רפכ"ב דהלכות אישות וסי' ב': ובטור י"ד סי' רל"ד ובטור א"ה סימן נ"ז וס"א:

משנה ו עריכה

האב אינו חייב וכו':    לשון ר"ע ז"ל עד מתנאי כתובה לאו דוקא אמר המלקט צריך להגיה כך בתו דנקט לאו דוקא דה"ה בנו וכו': ובגמ' מיתוקמא מתני' אליבא דר"מ דאמר בברייתא מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דה"ק אינו חייב במזונות הא מצוה בבתו איכא ק"ו לבנים דעסקי בתורה דאיכא מצוה והא דקתני בתו הא קמ"ל דאפי' בתו דלא עסקא באורייתא חובה הוא דליכא הא מצוה מיהא איכא ולר' יהודה דסבר מצוה לזון את הבנים קל וחומר לבנות משום זילותא הכי מיתוקמא מתני' אינו חייב במזונות בתו וה"ה לבנו הא מצוה בבנו איכא וקל וחומר לבנות דאיכא מצוה והא דנקט בתו הא קמ"ל דאפי' בתו נמי חובה ליכא ולריב"ב דאמר בברייתא בגמ' אַמֵת שחובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן מתנאי ב"ד וכדתנן במתני' וכדדריש ר"א בן עזריה מיהו בחיי אביהן אפי' הבנות אינם נזונות והכי מיתוקמא מתני' לדידיה אינו חייב במזונות בתו וה"ה לבנו וה"ה דאפי' מצוה נמי ליכא ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהם חובה תנא נמי אינו חייב וכתב הר"ן ז"ל ומשמע דקיי"ל כר' מאיר ור' יהודה דס"ל דמצוה איכא דהא כי אתו קמי דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כדאיתא בגמ' ע"כ: וביד חי"ב דהלכות אישות סי' י"ד: ובטור א"ה סי' ע"א: ונלע"ד דמשום דתנא במתני' דלעיל נשאת יתר עליו הבעל וכו' וחייב במזונותיה וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב לאכילת תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה אבל מ"מ אם הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משל בעל וקתני השתא האב אינו חייב במזונות בתו לאשמועי' בסמיכות זה תרי דיני חדא דכיון שאינו חייב במזונות בתו וקיימא לן בגמ' דמזלזלין אותו אבל אין כופין אותו כדאיתא בגמ' קמ"ל השתא תנא דאם הגיע זמן אפי' זלזול בעלמא אין מזלזלין שהרי בעלה חייב לזונה ועוד דין אחר אשמועי' דהא דקיימא לן דכשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים היינו דוקא כשהן נגררין אחר אמם שעדיין אמם קיימת וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בס"פ אע"פ בשם הר"ן ז"ל והיינו דקתני בתו אפי' הנגררת אחריו אינו חייב במזונותיה אפי' בעודה פחותה משש מדלא קתני האב אינו חייב במזונות הבת. עוד נלע"ד דה"ה דה"מ תלמודא לשנויי דהא דקתני בתו ולא קתני בנו משום דבעי למיתני מדרש ראב"ע ואפשר לומר דהיינו דקאמר בגמ' וה"ה לבנו כלומר אלא משום ראב"ע נקט בתו:

זה המדרש וכו':    פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א:) ובירוש' פ' תפלת השחר ובפ' בתרא דתענית ובפ' האשה שלום. ומייתי הכא בירוש' כל הנהו תנאי דדרשי לשון הדיוט כגון ההיא דבמציעא פ' המקבל דר' מאיר היה דורש לשון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ודר' יהודה דאדם מביא ע"י אשתו קרבן עשיר דבס"פ בתרא דנגעים ודהלל הזקן ודר' יהושע בן קרחא ודר' יוסי דמייתי בברייתות פ' המקבל גבי ההיא מתני' דאם אוביר וכו' וכתוב שם בנמיקי יוסף בפ' המקבל דף קכ"ו בשם הרנב"ר ז"ל דכל הני מדמי להו ירושלמי למדרשו של ראב"ע שהיה דורש בתנאי כתובה כאלו היה כתב של תורה ועושה היקשא מתנאי בנים לתנאי בנות מדמייתי להו אגביה והעלה שם דכל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי לה כתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאילו נהגו על פי חכמים שכיון שהיה מנהג פשוט וכולן עושין כן כל המקבל על דעת כן מקבל ואע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ע"כ ועיין עוד במה שכתבתי בשמו ז"ל שם בפ' המקבל סימן ג':

הבנים יירשו:    מתנאי כתובה כדתנן בסמוך בנין דכרין וכו' והבנות יזונו כדתנן בסמוך בנן ניקבן וכו' מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינם נזונות אלא לאחר מיתת אביהם ואם אמת הגרסא הלזו אפשר לומר דשינה הלשון לשנות גבי ירושת הבנים לאחר מיתת האב לרמוז לנו דלא מיירי אלא לענין ירושת כתובת אמן אבל גבי מזונות הבנות שהיא מנכסי אביהן קתני לאחר מיתת אביהן כך נלע"ד. והתם פ' יש נוחלין משמע דמסיק דבתרי בי דינא איתקון בחד בי דינא קמא איתקון כתובת בנין דכרין ובבי דינא בתרא איתקון מזון הבנות ומיהו ילפי' תקנתא מתקנתא דבי דינא בתרא מעין בי דינא קמא תקינו דלא תיקשי תקנתא אתקנתא דלא לימרו מ"ש תקנה זו דכתובת בנין דכרין דלאחר מיתה דהכי כתיב בה ירתון ומ"ש תקנה זו דאיתקנא מחיים:

משנה ז עריכה

לא כתב לה כתובה וכו':    עד סוף הפרק פי"ב דהלכות אישות סי' ב' ה' ונלע"ד דמשום דתנא לעיל מה הבנים אינם יורשים וכו' דהיינו משום דתנאי ב"ד של בנין דכרין או יסבון תנן ובעי למיתני' בסיפא דין תנאי ב"ד לכתובת בנין דכרין ודין תנאי ב"ד למזונות הבנות ואינו בדין להתחיל בתנאים הנוגעים לבנים קודם תנאים הנוגעים לאמם משום הכי שרי למיתני ברישא תנאי כתובת האשה שהיא העיקר והיותר מצוי ובתר הכי תני תנאי אם נשבית ואגב תני אם לקתה והדר תני למיתני תנאי בנין דכרין ותנאי מזונות הבנות ועוד משום דפתח דבריך יאיר תני דין כתובת האשה ברישא. ובגמ' פריך מתני' מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' דאי ר' יהודה האמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו וכו' אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה וכו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאילו ר"מ האמר אחריות לאו טעות סופר הוא כדתנן בפ"ק דב"מ אין בהם אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר"מ וא"כ רישא ר"מ וסיפא ר' יהודה ומסיק איבעית אימא ר"מ ומאי חייב דקתני סיפא מן המשוחררין לבד אבל אינו גובה מן המשועבדים הואיל ולא נכתב בשטר ולא אמרינן אחריות טעות סופר הוא ואב"א ר' יהודה התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי ואשמועי' מתני' דאע"פ שלא כתב לה כתובה לא אמרי' מחלה לו עלה אלא אמרי' סמכה על תקנת ב"ד שהכל יודעין שהנושא אשה יש לה כתובה וכתב רש"י ז"ל בפ' אע"פ דף נ"ז ע"א והא דקתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואוקימנא לה כר' מאיר אע"ג דר"מ אית ליה כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות התם במקום שאין כותבין דכולהו אתנאי קא סמכי א"נ במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור היא עכ"ל ז"ל:

שהוא תנאי ב"ד:    שבת פ"ק דף י"ד בברייתא דשמעון בן שטח תקן כתובה לאשה. וקשה לע"ד דמשמע דס"ל לתנא דמתני' דעיקר כתובה דרבנן ולמאי דאוקימנא לה בגמ' כר' מאיר כדכתיבנא קשה דהא ר"מ ס"ל דכתובה דאורייתא כדאסיקנא בפ' אע"פ דף נ"ו וכמו שכתבתי שם בראש הפרק ולע"ד צ"ע אם לא שנאמר דמפני שהוא תנאי ב"ד דקתני במתני' לא קאי רק אאלמנה וליכא לפרושי עיקר כתובה הוא דס"ל שהיא מן התורה אבל סכומה שהוא מאתים לבתולה אה"נ דס"ל שהוא מדרבנן חדא מפני שלא מצאתי שום סמך ורמז לדבר זה ועוד מדמשני התם בגמ' אמאי דקאמר התם ר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ה"ז בעילת זנות דמשמע אפי' בתנאה וכדכתיבנא התם דס"ל דכתובה דאורייתא משמע דאפי' סכומה הוי מן התורה דאל"כ אמאי הויא בעילתו בעילת זנות אם פחת בתנאה בלבד והרי איהו ס"ל תנאו קיים במילתא דרבנן דלא עשו חזוק כלל אפי' כשל תורה אלא ודאי משמע דס"ל דאפי' סכומה הוי מן התורה כדעת ר"ח ז"ל שכתב דכתובת בתולה הויא מן התורה ומשערין אותה בכסף צורי והוא חמשים סלעים שכל סלע ד' דינרין כדין קנס של אונס ושל מפתה דכתיב גבייהו חמשים כסף דהיינו נ' סלעים שהם מאתים זוז כמו שכתוב בטור א"ה סי' ס"ו. וצריך לדחוק לע"ד כמו שכתבתי:

כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים וכו':    נ"ל דה"פ כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז אע"ג דקיימא לן שאין אונאה לקרקעות לא מהני ולא מיבעיא אם אין השדה שוה אלא מנה דלא אלא אפי' כתב לה שדה שוה מאתים תחת מאתים של בתולה או שוה מנה תחת מנה של אלמנה אם לא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ואחרים פירשו דלדיוקא דסיפא איצטריך למתני כי האי לישנא ברישא דקתני סיפא ולא כתב לה כל נכסים שיש לי אחראין חייב טעמא דלא כתב לה הא כתב לה נכסים שיש לי וכו' אע"ג דכתב לה ג"כ שדה שוה מנה תחת מאתים זוז אינו מעכב וחוכך אני בזה הפירוש. אח"כ מצאתי שכתבו תוס' ז"ל בפ' אע"פ דף נ"ו דהיכא דכתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך יכול לייחד מטלטלין לכתובתה ואין לחוש שיאמר לה טלי כתובתיך וצאי כיון שיכול ליהנות מהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהן שום סחורה והיינו טעמא דאמרי' בפ' נערה שיכול לייחד שדה לכתובתה בלא שום אחריות דכיון שיש לו הנאת אכילת פירות ודאי לא יאמר לה עד כאן:

משנה ח עריכה

לא כתב לה אם תשתבאי אפרקניך:    כתוב במהר"י קולון ז"ל שרש צ"ז וז"ל משמע שדרך לכתוב אפרקינך ולא אתחייב למפרקינך ואפ"ה מתחייב בפרקונה וכן נמי תנן במציעא פ' המקבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ולא קאמר אתחייב לשלם במיטבא אע"ג דהתם הוה לן לאלומי לישנא שהרי קרוב הדבר להיות כאסמכתא כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד דפריך גבי אסמכתא ומ"ש מאם אוביר ולא אעביד וכו' ע"כ:

ואותבינך לי לאינתו:    נראה דלאו דוקא נקט ואותבינך לי לאנתו דה"ה אם אינו חפץ לקיימה שהיא חייב לפדותה אלא כדמפרש בגמ' לדעת רבא דהלכתא כותיה לגבי אביי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ועוד להא דתניא נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו כנלע"ד:

משנה ט עריכה

נשבית חייב לפדותה:    לכאורה נראה שהוא לשון יתר במשנה דכיון דתנא לא כתב לה אם תשתבאי וכו' ובכהנת וכו' ודאי אי הוה תני ואם נשבית ואמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי שפיר הוה שמעינן מינה דמשום דחייב לפדותה הוא ובין בכהנת ובין בישראלית אינו רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה ואפשר דסתם לן תנא במתני' כרבי דפליג בברייתא אאבוה דס"ל דאם נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה ופסקו הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל כרבי וז"ל הרמב"ם ז"ל אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה הרשות בידו לגרשה וליתן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה ודלא כאבוה דאמר דאם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה אפי' פעם ראשונה וכן פסק ג"כ הרא"ש ז"ל וכתב ג"כ דסתם מתני' דקתני נשבית חייב לפדותה דייקא כרבי ע"ש ואפשר לומר ג"כ דסתם לן תנא כתנא דבברייתא בגמ' דפעם ראשונה שנשבית פודה אפי' עד עשרה בדמיה ופסקו רבינו מאיר הלוי והרא"ש ז"ל כותיה דכמו שאדם יכול לפדות את עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כגופו דמי וכמו שיש לה ממון הרבה דמי ולא הויא בכלל אין פודין את השבויין יותר על דמיהן מפני תקון העולם אלא שלא פסקו כן הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

נשבית חייב וכו':    תוס' פ' יש מותרות דף פ"ח ובטור א"ה סי' ע"ח וע"ט:

לקתה חייב לרפאותה:    בתשובות הרשב"א ז"ל סי' אל"ף ורנ"ד. ופי' הר"ן ז"ל דמדקתני מתני' סתמא חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה משמע דאפי' רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ומה שחלקו בברייתא בגמ' בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה הוא דוקא באלמנה הנזונת מן היתומים וכן דעת הרמב"ם ז"ל ודלא בבעל העטור ע"כ בקצור: וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וקל וחומר לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ וגם הקל וחומר הוא לשון ספרי אבל הרמב"ם ז"ל שם פי"ד דהלכות אישות לא כתב רק שאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ ע"כ: ונלע"ד דהא דנקט תנא לקתה ולא קתני חלתה לאשמועי' אגב אורחיה דאפי' חלתה מחמת מכות ורדויין הרבה שהכו אותה בשביה לא נאמר דכיון דמחמת שביה הוו כי היכי דאינו רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה ה"נ חולי ולקוי דמחמת שביה כשביה דמי ואפי' אחר שפדאה לא יהא רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה קמ"ל דבכל גוונא רשאי לומר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה ואפי' בחולי שבא לה מחמת שביה כך נלע"ד:

ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי:    משמע אבל אם אין לו מהיכן לפרוע לה כתובתה אינו רשאי כן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה הביאה בית יוסף בא"ה סי' קי"ט בשם תשובות הרשב"א ז"ל משם רב אלפס ז"ל:

משנה י עריכה

לא כתב לה בנין דכרין:    האי לא כתב קאי נמי אבנן נוקבן ואתהא יתבא בביתי: ואיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א) וביד רפי"ט דהלכות אישות:

אינון ירתון:    פומבדיתאי גרסי ירתון וירושה לא טרפה לקוחות אבל בני מאתא מחסיא אמרי טרפא ממשעבדי דיסבון תנן לשון בעל חוב הכי איתא לקמן ר"פ אע"פ: וכפומבדיתאי קיימא לן: והתם נמי בפ' יש נוחלין א"ל ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקא דס"ל דאב יכול להוריש לבן בין הבנים כדתנן רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומש"ה אתם שונים הכא ירתון אלמא דטעמא הוי משום דאב יכול להוריש לבן בין הבנים והיה יכול לשנות במשנתכם יסבון כדברי הכל ולא אליבא דיחידאה וא"ל רבי יסבון תנן ודברי הכל היא ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי ודחיתיו בדבר שאינו דודאי ירתון תנן דהא קיימא לן דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי פי' ממה שמכר אביהן ואם יסבון תנן דמשמע לשון מתנה הוה משמע מעכשיו והוו מצי למטרף ממשעבדי אלא מש"ה אמרי' לשון ירתון דלשון ירושה אינו אלא לאחר מיתה וכשם שאין יורש זוכה אלא במה שלא שִֹׁעְבֵּד אביו כך כתובת בנין דכרין אינה אלא במה שלא שיעבד אביו ומש"ה לא טרפא ממשעבדי דלא חלה עד לאחר מיתה ועל כרחך ירתון תנן ויפה הקשה לו ר' נתן. ור' נתן דהקשה לרבי איכא למימר דאיהו הוה תני יסבין וס"ל דטריף ממשעבדי ורבי שסתם כריב"ב משום דס"ל דהלכתא כותיה והכי פסקי' התם הלכתא כותיה דריבה לאחד ומיעט לאחר אפי' בלשון ירושה דבריו קיימין כי הכא שיורשין כתובת אמן והמותר של שתי כתובות חולקי' בשוה: ובטור א"ה סי' קי"א: ושם בסוף הסימן כתוב בבית יוסף דהריב"ש והר"ש ב"ר צמח ס"ל דאין כתובת בנין דכרין נוהגת עד שיהו בנים לזו ולזו דדוקא תנן יתר על חולקהון דעם אחוהון ונ"מ לענין מתנת ש"מ דאי הוה אית להו אינהו קדמו ע"ש עוד והביא ה"ר שמעון ב"ר צמח כמה ראיות להוכיח דדוקא תנן:

משנה יא עריכה

בנן נוקבן:    שם פ' יש נוחלין ותוס' פ' יש בכור (בכורות דף נ"ב:) ובירושלמי פ' האשה שלום ובירוש' דר"פ הנושא תני עלה ומתכסיין בכסותי: ובגמ' פליגי דרב תני עד דתילקחן לגוברין באירוסין ולוי תני עד דתיבגרן או עד שינשאו ויצאו מרשות אב לגמרי כי בגרות. וביד שם פי"ט סי' י' ובטור א"ה סי' קי"ב:

משנה יב עריכה

את תהא יתבא בביתי וכו':    גמרא תני רב יוסף וכו' ורב יוסף דבביתי יתירא דריש דתקון למיכתב בביתי תרי זימני את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגד אלמנותיך בביתי וכתב הר"ן ז"ל דמשמע דמביתי דרשינן תרתי חדא שאם הבית צר אינה דרה בבית בעלה והיינו דרב יוסף ועוד שאם נשתמשה במדור מרווח ביותר בחיי בעלה אין היורשין רשאין להוליכה אל מדור אחר אע"פ שהוא מספיק לה והיינו ההיא דתניא בפ' הנושא משתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה וכו' ע"כ וגם תוס' ז"ל כתבו כן וז"ל בקיצור ואין להחליף אותה לגרוע ממנו או שמא אפי' לכיוצא בו ע"כ:

ומיתזנא מנכסי:    כתוב בבית יוסף א"ה סוף סי' קי"ד בשם תשובת הרשב"א ז"ל דמסתברא דמלבושים ג"כ בכלל מזונות כמו ששנינו ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ואלמנה ודאי יש לה מלבושים בנכס' בעלה מתנאי זה אלא שחכמים חלקו בלשונם לקרות ברוב המקומות למאכל ומשקה מזונות ולמלבושים פרנסה כשאין דיניהם שוה ע"כ בקיצור:

מיגד:    בדלית כמו נגד שמיה וגוד אסיק מחיצתא. ודכוותה בירושלמי בפירקין דלקמן הלכה ד' אלמנה שאמרה הריני מיגדת אלמנותי בבית בעלי שומעין לה:

כך היו אנשי ירושלים כותבין וכו':    ירוש' אנשי הגליל חסו על כבודם ולא על ממונם אנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ע"כ: וביד רפי"ח דהלכות אישות. ובטור א"ה סי' צ"ג. ונלע"ד דהא דלא קתני כך היו אנשי ירושלים ואנשי גליל כותבי' ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו וכו' לרמוז לנו דאע"ג דאנשי ירושלים היו בכל דוכתא מכלל אנשי יהודה וכמנהגם בהא ס"ל כאנשי גליל ושמא דאנשי ירושלים היו עושין על פי חכמי לשכת הגזית ועל פי דרכו רמז לנו דהלכתא כאנשי גליל כשמואל דפסק הכי בגמרא ודלא כרב וכן פסקו שם ביד ובטור: