רמב"ם על כתובות ד
כתובות פרק ד
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה כתובות ד רמבם
אמרו מעשה ידיה ומציאתה - רוצה לומר מעשה ידיה כמציאתה, כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה, כמו כן מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה לאחים, ואף על פי שלא נגבו אלא לאחר מיתת האב. וזה אמת.
ואין הלכה כרבי שמעון:
רבי יהודה אומר, שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה, הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
וזנתה - רוצה לומר שזנת והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים, מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה, לפי שהיא אינה בחזקת בתולה מפני שהיא גיורת.
ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע, ואפילו נתפרסם שיקרו:
אלו העניינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה, לפי שנאמר "בנעוריה בית אביה"(במדבר ל, יז) ובא בקבלה כל שבח נעוריה לאביה. אבל משתבגור אין לאביה בה רשות, ואין לו דין עליה כלל:
היה העיקר אצלם בראשונה, שבת ישראל כשנתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה, לפי שהיא כבר חזרה לכהן קניין כספו. אבל נאסר זה, שאנו חוששים שמא תאכל אחרת עמה והיא אצל אביה, ולכך אמרו לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה. ולזה רמז באמרו לעולם היא ברשות האב. ואף על פי שהגיע זמן ולא נשאת, שחזרו חיוב מזונותיה על בעלה כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה (הלכה ב):
כרם - הוא שם הקיבוץ מן החכמים שהיו מתקבצים ביבנה באותו הזמן שנאמר "כרם חמר ענו לה"(ישעיה כז, ב).
והלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
אבל יש בזה דינין ואני אבארם לך בכאן:
- וזה שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים, ירצה או לא ירצה, וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני.
- וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם, ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל, וידבר דבריו בזאת הכוונה.
- ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים, יראה הדיין בעניינו.
- אם יש לו ממון כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות.
- לא שיהיה חייב במזונותיהם רוצה לומר באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים, אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו, וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה, ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר "לאחיך לענייך"(דברים טו, יא).
- ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה, שהוא מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצווה זאת שיש לו לעשותה באותו זמן או ימות, וזה היה עיקר בכל מצוות עשה.
- ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקבות בעניין ההוצאה:
אפילו היה לו לאדם קרקע באלף דינרי זהב, כולם תחת שעבוד הכתובה ואפילו היתה מנה, והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן, אלא אם כן תסתלק ידה משעבודה.
וזה תקנת שמעון בן שטח בכתובת אשה:
כבר ידעת, שהכהן נאסרת עליו השבויה.
ואמרו בכאן ובכהנת - רוצה לומר אם היתה אשת כהן (גדול) שהיא אסורה עליו, הרי הוא מחויב לפדותה ולהחזירה למדינתה אשר נשאת שם, וחייב בכתובתה ואף על פי שהיא אנוסה כמו שנבאר בפרק אחרון ממסכת נדרים (הלכה יב). ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה, שאין לה כתובה אחר שנאסרה על בעלה, ואפילו שהיא אנוסה ומאי הוי לה למיעבד:
( ראו משנה ח )
דין זה התנאי כמו שאפרש לך:
- וזה כי האדם כשנשא אשה ויש לו בנים ממנה, בן זכר או בנים זכרים, ואחר כך מתה היא בחייו, ונשא אחר כך אשה אחרת ויש לו ממנה כמו כן בנים זכרים ואחר כך מתה, ואחר כך מת הוא והניח קרקע שיעור כתובת ראשונה ושניה ודינר יותר, ירשו כל בני אחת מהן כתובת אמן, ואז יחלקו כולם שאר הממון בשווה.
- ואם מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו, אותה שמתה אחר מותו אין יורשיה יורשים כתובתה, אלא אם נשבעה ואחר כך מתה ובכך יורשיה יורשין כתובתה תחילה, ואחר כך ירשו כמו כן כתובת אמם הבנים שמתה אמם בחייו אם נשאר אליהם מה שירשו, ואם הותיר שום דבר על שתי הכתובות חולקין השאר בשווה.
- ואם מתו שניהם אחר מותו ואחר שנשבעו כמו שאמרנו, הרי יורשי הראשונה קודמים ליורשי אחרונה.
וזה מבואר כמו שיתבאר בפרק העשירי מזאת המסכתא (הלכה א):
עד דתנסבן - עד שיתארסו.
ומשיתארסו, אין להם מזונות. וכמו כן אם בגרו, אין להם מזונות ואפילו לא נתארסו.
וזה הוא פסק ההלכה, שבוגרת אין לה מזונות ואפילו לאחר מיתת אביה:
ואין הלכה כאנשי יהודה, אלא כל זמן שאינה תובעת כתובתה בבית דין ולא תינשא, תדור בבית שהיתה דרה בה עם בעלה בחייו, והרי היא משתמשת בכל המטלטלין והכלים שהיתה משתמשת בהם עמו בחייו. ויתבאר שלימות זה הדין לקמן (פרק יב הלכה ג).
ופירוש מיגר אלמנותיך בביתי - רוצה לומר אחר מותו:
משנה כתובות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב