משנה יבמות ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק ט · משנה ג | >>
שניות מדברי סופרים, שניה לבעל ולא שניה ליבם, אסורה לבעל ומותרת ליבם.
שניה ליבם ולא שניה לבעל, אסורה ליבם ומותרת לבעל.
שניה לזה ולזה, אסורה לזה ולזה.
אין לה לא כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות.
והוולד כשרי, וכופין יא אותו להוציא.
אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, יש להן כתובה.
משנה מנוקדת
שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,
- שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם,
- אֲסוּרָה לַבַּעַל וּמֻתֶּרֶת לַיָּבָם.
- שְׁנִיָּה לַיָּבָם וְלֹא שְׁנִיָּה לַבַּעַל,
- אֲסוּרָה לַיָּבָם וּמֻתֶּרֶת לַבַּעַל.
- שְׁנִיָּה לָזֶה וְלָזֶה,
- אֲסוּרָה לָזֶה וְלָזֶה.
- אֵין לָהּ לֹא כְּתֻבָּה, וְלֹא פֵּרוֹת,
- וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת,
- וְהַוָּלָד כָּשֵׁר,
- וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא.
- אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל,
- גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
- מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל,
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר,
- יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:
נוסח הרמב"ם
שניות - מדברי סופרים.
- שניה לבעל - ולא שניה ליבם,
- אסורה לבעל - ומותרת ליבם.
- שניה ליבם - ולא שניה לבעל,
- אסורה ליבם - ומותרת לבעל.
- שניה - לזה ולזה,
- אסורה - לזה ולזה.
- אין לה כתובה,
- ולא פירות, ולא בלאות, ולא מזונות.
- והוולד - כשר.
- וכופין אותו - להוציא.
- שניה לבעל - ולא שניה ליבם,
- אלמנה - לכוהן גדול,
- גרושה, וחלוצה - לכוהן הדיוט,
- ממזרת, ונתינה - לישראל,
- בת ישראל - לממזר, ולנתין,
- יש להן כתובה.
פירוש הרמב"ם
רוצה לומר באמרו בשניה אין לה כתובה - עיקר כתובה. והוא מנה לבעולה ומאתים לבתולה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אבל תוספת יש לה ואפילו לא הכיר בה.
ולא מזונות - רוצה לומר בשלוותה ואכלה במזונותיה והיה בעלה במדינת הים, כשיבא בעלה לא יחייבוהו לפרוע זה החוב כמו שיחייבוהו בנשואין גמורין בלא עבירה.
ובלאות - מה שנשתמשה בבגדיה ובכליה עד שבלו ונאבדו כולם, לא תוציאם ממנו. ומה שאנו אומרים שאין לה בלאות, בלאות של נכסי מלוג, אבל של נכסי צאן ברזל יש לה. וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על העבירה, לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה, שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג, אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים. והעיקר אצלנו בכל מי שיש לו נכסי מלוג מה שאמרו "עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי ביה עד דבלאי", והיא הלכה פסוקה, ולכך לא יתחייב הבעל בבלאות נכסי מלוג בשום צד. ונשתנה בזה העניין דין השניה כדין זולתה. וזה כולו בשאין בלאותיה קיימין כמו שפירשנו, אבל כשבלאותיה קיימין אידי ואידי אית לה, רוצה לומר בלאות של נכסי מלוג ושל נכסי צאן ברזל.
ועניין שאמרו אין לה פירות - שהיא לא תוציא מיד הבעל מה שאכל מן הפירות לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל, לפי שיעלה על הדעת אחר שהנשואין בעבירה שאין לו פירות והיא תוציאם ממנו.
ובאמרו באלמנה לכוהן גדול וחברותיה, יש להן כתובה, וכן בלאות ומזונות ופירות, רוצה לומר שהיא תוציא ממנו פירות שאכל ותזון מנכסיו אחר מותו, אבל בחייו אין לה מזונות לפי שיש לנו להכריחם על הגירושין, ואין לנו לסבב להם שום צד שיתקיימו יחד.
וזה כולו כשהכירו בהם, אבל לא הכירו בהם אין להם לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ולא מזונות, אבל תוספת יש להם. מה שאמרו באלמנה לכוהן גדול וחברותיה כשלא הכיר בהם אין להם בלאות, במה שנאבד ונפסד מנכסי צאן ברזל, לפי שהם ברשות הבעל קיימי ולכך לא תוציאם ממנו אפילו נאבדו בעין, אבל נכסי מלוג דברשות האשה כל מה שנאבד מן הבלאות חייב בהם. וזה כולו בדליתנהו בעינייהו, אבל איתנהו בעינייהו לבלאות אידי ואידי שקלא ואית לה.
וטעם שאין לשניה כתובה, וחייבי לאוין מן התורה יש להן כתובה, לפי שהללו דברי סופרים וצריכין חיזוק, והללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שניה לבעל ולא שניה ליבם - אם אמו ד של בעל ולא של יבם, כגון אחים מן האב ולא מן האם:
אין לה כתובה - מנה ומאתים שהם עיקר כתובה הוא דלית לה לשניה, אבל תוספת יש לה ה:
ולא פירות - אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל ו שלה, ואע"ג דפירות תקינו רבנן תחת פרקונה וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו ולפיכך היה ראוי שישלם לה מה שאכל מפירות נכסי מלוג שלה, אפילו הכי קנסוה רבנן דלא תגבי מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה, כי היכי דקנסוה דלא תגבי מיניה עיקר כתובה, דתנאי כתובה ככתובה דמי ז:
ולא מזונות - אין צריך לומר שאינו חייב לזון אותה בעודה תחתיו, דהא בעמוד והוצא קאי, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא משלם, ח דאילו באשה כשרה אם לותה ואכלה חייב הבעל לשלם, שהמלוה תובע אותה מה שהלוה לה והיא תובעת לבעלה, דדוקא במי שפרנסה שלא בדרך הלואה אמרינן בכתובות הלכה כחנן דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דכיון שבשביל בעלה פרנסה ולא הלוה לה כלום למאן קא תבע, היא לא לותה והבעל לא ביקש ממנו שיפרנסה הלכך מצוה הוא דעבד, אבל אם הלוה לה, חייב הבעל לשלם אם היא כשרה, ואם היא מן השניות אינו חייב לשלם:
ולא בלאות - אם נשתמש הבעל בנכסי מלוג שלה ט עד שבלו אינו חייב לשלם, דסד"א הואיל ואין לה כתובה אם אכל הבעל נכסי מלוג שלה חייב לשלם מה שאבד ובלה מהם, קמ"ל דקנסוה רבנן שלא ישלם הבעל הבלאות. אבל מה שימצא מהן קיימים נוטלתן:
אלמנה לכהן גדול וכו' - יש להן כתובה ופירות דמשלם להן הבעל פירות שאבל מנכסי מלוג שלהן. ומזונות יש להן שניזונות מנכסיו, ודוקא לאחר מיתה, אבל בחייו אין כופין אותו לזונן, דהא קיימי עליה בעמוד והוצא. ואם לותה אחת מהן למזונותיה בחיי בעלה, אין חייב הבעל לשלם למלוה. ובלאות נמי יש להן, שחייב להחזיר מה שבלה ואבד מנכסי מלוג שלהן. והני מילי כשהכיר בהן, אבל לא הכיר בהן אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, אבל יש להן תוספת ובלאות דאיתנהו בעינייהו. והאי דשניות אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות, לפי שהללו מדברי סופרים וצריכים חזוק, והללו מדברי תורה ואין צריכים חזוק. ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכהן גדול דאורייתא היא. יב ואע"ג דחלוצה לכהן הדיוט היא מדברי סופרים, עשאוה כשל תורה לדין זה:
פירוש תוספות יום טוב
שניה לבעל ולא שניה ליבם. פי' הר"ב אם אמו של בעל וכו' וכן לשון רש"י. ונקטו קמייתא דמתני בברייתא כמו שהביאה הר"ב במשנה ד' פרק ב' ועיין שם דמשכחת טפי ואפילו בתולות דמותרות לבעל ואסורות ליבם והיינו דפי' בסמוך אכתובה מנה ומאתים ואילו אם אמו בלבד אין לה אלא מנה בהכרח:
אין לה כתובה. כתב הר"ב אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה. רש"י בפרק י"א דכתובות דף ק"א:
ולא פירות. פירש הר"ב אין משלם לה פירות שאכל וכן פירש"י וכתב הר"ן בכאן ופרק י"א דכתובות שכן הוא בירושלמי. והקשו בתוספות דכתובות ד' ק' ודפרק איזהו נשך ד' ס"ד. דמאי קמ"לן בפירות דהא קרן גופי' אם אכלו אין לה כדתנן ולא בלאות אלא אין לה פירות שליקט והם עדיין בעין א"נ תקנות פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה דומיא דמזונות עד כאן. ויש לי לתרץ דברי רש"י והר"ב דאע"ג דבכלל ולא בלאות הוה ולא פירות. לפי פירושם מ"מ נקטה התנא בהדיא משום סיפא דאלמנה לכהן גדול כו' דהוי רבותא דאפילו פירות שאכל יש לה. אבל בסוף פרק י"א דכתובות פי' רש"י ולא פירות דין פירות. והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות. ומ"ש הר"ב משום דתנאי כתובה ככתובה ומש"ה הוא הדין לכל תנאי כתובה. אלא דפירות איצטריך. דסד"א דמשום פרקונה כו' וכן מזונות איצטריך דסד"א דא"א לה בלא מזונות וליחייב בה. ומ"מ קשיא דלא תנן לאינך דיני דריש פ"י. ונימוקי יוסף הביא מקצתן לא זכאין במציאתה כו' אף כאן בשם תוספתא:
ולא מזונות. פירש הר"ב בהלך למדינת הים ולותה כו' ותימה דהא בכי הא אפילו אלמנה לכ"ג לית לה כדפירש הר"ב בסמוך. ומיהו להרמב"ם דפי' נמי הכי לא קשיא. דהוא ז"ל פסק בפרק כ"ד מה' אישות. דאלמנה יש לה מזונות בלותה ואכלה. ולרש"י נמי לא קשיא דמשום דבגמרא בעי לאלמנה לכ"ג בדין מזונות ולותה ואכלה. הילכך מפרש למתניתין כס"ד דאבעיין שכן דרכו בהרבה מקומות. וכבר כתבתי בכיוצא בזה במס' פאה פ"ב אבל הר"ב יש לו לפרש המשנה כפי האמת שא"א לפרש בלותה כיון דאף אלמנה לכה"ג אין לה לפי דעתו ז"ל וכן הסכמת הפוסקים. וז"ל התוספות בפ' איזהו נשך שניה אין לה מזונות לאו ביתבה תותיה וכו' ובלוותה ליכא לאוקמי דהא אלמנה לכ"ג נמי לית לה בכה"ג אלא לאחר מיתה מיירי דס"ד דיש לה כמו באלמנה ע"כ:
ולא בלאות. פי' הר"ב דנכסי מלוג. ודין נכסי צאן ברזל פי' בסוף פרק י"א דכתובות:
והולד כשר. ואפילו מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמרא שהיא מרגילתו אלמא לא פסיל לה ולא לזרעה כלל. נ"י:
וכופין אותו להוציא. אע"פ שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא חיישינן. נ"י:
וחלוצה לכהן הדיוט. כתב הר"ב ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכ"ג דאורייתא היא וכו' אמינא דכי ניים ושכיב ר"ב אמר להא מלתא דבהדיא אמרינן בגמרא דהכא ודפ"ב דף כ"ד דחלוצה מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא דואשה גרושה אוי"ו יתירה וכן בריש פרק [ד'] דקידושין לא כתבה הר"ב בהדי פסולי כהונה לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול [* ועוד במכילתין פ"ד משנה ח' פירש הר"ב אחות חלוצה מד"ס ומשם הביאו התוספות דריש פרק הלוקין ראיה דחלוצה דרבנן] וכי תימא דהכי קאמר דלכהן גדול אסורה החלוצה מדאורייתא לפי שהיא אלמנה אם כן מאי האי דקאמר דהכי מוכח באלו הן הלוקין. ועוד קשיא על מ"ש הר"ב דהללו מדברי תורה והללו מד"ס וכתב דאף על גב דחלוצה מד"ס עשאוה כשל תורה לענין זה. קשה דמאי טעמא עשאו חלוצה כשל תורה יותר מן השניות ובהדיא איתא בגמרא דמשום הך קושיא צריכין לטעם אחר דשהוא מרגילה והיא מרגילתו. וכתב הר"ב בפרק י"א דכתובות והויא חלוצה כמו באלמנה לכ"ג דה"נ כיון שחלוצה מיפסלא מתרומה [הואיל ומחמת קדושת כהונה מיתסרא] לא היא מרגילתו. אבל לטעמא דהללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים אין הכי נמי דחלוצה דינה כדין השניה. והא דתני לה בהדי דדברי תורה כתב ב"י סימן קי"ו די"ל דאשיגרת לישנא הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה ע"כ. וכ"כ המגיד פרק א' מה"א והר"ן בפרק בני העיר וכך כתבו התוספות בפרק אלו הן הלוקין:
יש להן כתובה. כתב הר"ב ופירות כו' כיון דשלא כדין אכלן דהא אינו חייב בפרקונה כדאמר רבא בפרק נערה. תוספות. ומ"ש וה"מ כשהכיר בהן כו' אבל בשנייה אפילו הכיר בהן. עיין בספי"א דכתובות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על הברטנורא) רש"י ונקטו קמייתא דמתני בברייתא דמשכחת טפי ואפילו בתולות דמותרות לבעל ואסורות ליבם:
(ה) (על הברטנורא) דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה. רש"י:
(ו) (על הברטנורא) כ"כ רש"י והקשו בתוספות דמאי קמ"ל בפירות דהא קרן גופיה אם אכלו אין לה כדתנן ולא בלאות אלא אין לה פירות שליקט והם עדיין בעין כו'. ולי נראה דמכל מקום נקטה התנא בהדיא משום סיפא דאלמנה לכה"ג דהוי רבותא דאפילו פירות שאכל יש לה (ועיין רש"י סוף פרק י"א דכתובות):
(ז) (על הברטנורא) ומש"ה ה"ה לכל תנאי כתובה אלא דפירות איצטריך דסד"א דמשום פורקנה וכן מזונות איצטריך דסד"א דא"א לה בלא מזונות ולחייב בה ומ"מ קשה דלא תני לאידך דיני דריש פ"י. ונ"י הביא לא זכאין במציאתה כו' בשם תוספתא:
(ח) (על הברטנורא) ותימא דהא בכי הא אפילו אלמנה לכהן גדול לית לה כדפירש הר"ב בסמוך כו' והתוספות מפרש דלאחר מיתה איירינן:
(ט) (על הברטנורא) ודין נכסי צאן ברזל פירש בסוף פי"א דכתובות:
(י) (על המשנה) כשר. ואפילו מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמ' שהיא מרגילתו אלמא לא פסיל לה ולא לזרעה כלל. נ"י:
(יא) (על המשנה) וכופין כו'. אף על פי שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא היישינן. נ"י:
(יב) (על הברטנורא) עתוי"ט שהר"ב סותר דבריו. דבהדיא אמרינן בגמרא דהכא ודפ"ב דחליצה דרבנן אלא דאסמכוה אקרא והכא טעמא כדמסיק בגמרא זה הוא מרגילה וזו היא מרגילתו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שניות מד"ס כגון אם אמו: ואשמועי' תנא דאפי' באיסורא דרבנן לא מתיבמות אלא חולצות שהעמידו דבריהם במקום מצות עשה:
שניה לבעל ולא שניה ליבם: בהלכות יבום פ"ו סי' י"ג:
אין לה כתובה: ר"ע ז"ל פי' כפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש וכן בירוש' אין לה כתובה אפי' נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שאף הן נקראין כתובה ולא בלאות אפי' של נכסי צ"ב הקיימין. ועיין במ"ש בספי"א דכתובות בענין ולא פירות בשם רש"י והתוס' והמפרשים ז"ל. ובטור א"ה סי' קט"ז ועיין בתוס' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ב) שפירשו מתני' אליבא דרבא דהלכתא כותיה לגבי אביי דהאי אלמנה לכ"ג דקתני דיש לה פירות דהיינו פירות ממש כשיעור שאכל. ואותן פירות עצמן לא יתן הבעל אא"כ נשבית דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן ע"כ בקיצור: בפי' ר"ע ז"ל שאם לותה אלמנה למזונותיה אין הבעל חייב לשלם למלוה אמר המלקט וכו' ועיין במ"ש בשמם ז"ל ובשם הרא"ש ז"ל בס"פ אלמנה ניזונת: בסוף פי' ר"ע ז"ל לפי שהללו מד"ס וצריכין חיזוק וכו' אמר המלקט היינו טעמא דרבי אבל רשב"א אומר דאלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסולה על ידו והוא פסול כדתנן בבכורות ספ"ח הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן בכתובה אבל שניות שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה שלא יהיה לה כתובה כדי שלא תתעכב אצלו אבל כיון דלית לה כתובה שבקא ליה ונפקא אבל הכא ממילא נפקא לה הואיל והוא נפסלת על ידו והוא נפסל על ידה ותמיד יש קטטה ביניהם ובגמ' מפר' רב חסדא דאיכא בין רשב"א ובין רבי ממזרת ונתינה לישראל מ"ד דאורייתא הא נמי דאוריי' ויש לה כתובה ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה פי' רש"י ז"ל הואיל ואינה גרועה מחמתו טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ואע"ג דבנה נמי ממזר דקיי"ל הלך אחר פסולן אפ"ה היכא דאיכא תקנתא לממזרים כר' טרפון דאמר בס"פ האומר דקדושין יכולין ממזרים הזכרים ליטהר טרחא ומנסבא לישראל וסתמא דמתני' דקתני ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה דיוקא כותיה דרבי ואיכא נמי תו בגמ' שנויי אחריני במאי דאיכא בין רבי לרשב"א: בסוף פי' ר"ע ז"ל דחלוצה לכהן דאורייתא היא אמר המלקט דאמרי' במתני' דהתם דלוקה כהן הדיוט על החלוצה ומרבינן לה מקרא דכתי' גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה ומ"מ בגמ' דהכא וגם בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ה) אמרינן דחלוצה אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: ועיין במ"ש בפ"ד דגיטין סי' ה':
תפארת ישראל
יכין
שניות מדברי סופרים: שהיא שנייה וכו':
אין לה: לכל שניה:
לא כתובה: ק' ור', אבל תוספת יש לה, משום חיבת ביאה [רש"י כתובות ד"ק א']:
ולא פירות: אע"ג דפירות נכסי מלוג תקנו לבעל משום פרקונה, וזו א"צ לפדותה, אפ"ה בנטלן א"צ להחזיר לה [לי"א], ואפילו פירות שלקטן בעל ועדיין בעין [(שו"ע אה"ע, קטז) ועי' כתובות פי"א סי' כ"ח]:
ולא מזונות: לאו בעודה תחתיו, דבכה"ג גם אלמנה לכה"ג אינה נזונת, ואפילו הלך הכה"ג למדה"י, דוקא בכשירה, אמרינן דבפרנסה אחר סתם פטור הבעל מלשלם, ובהלוה לה חייב לשלם, אבל בפסולה אפילו הלוה לה אחר פטור הבעל לשלם, אלא קמ"ל הכא דאפילו מת הבעל. דבכה"ג אלמנה לכה"ג נזונת, הכא פטור:
ולא בלאות: מה שנגנב או נאבד מנ"מ, או מה שבלה ע"י תשמישו, פטור מלשלם, דדינה כשאר נשים, אף דהיה ראוי לקנסו כבחייבי לאוין, אבל מה שבעין או מה שמכר, חייב ליתן לה (כך שיטת הרמב"ם, ויש שיטות אחרות בזה כב"ש סי' קט"ז סק"ה):
והולד כשר: לכתחילה לכהן:
יש להן כתובה: וכל תנאיה, רק מזונות אין לה רק אחר מותו. ודוקא שהכיר בה, אבל בשלא הכיר בה אין לה כתובה ולא שום תנאי כתובה, ואפילו מזונות אחר מותו, ואפ"ה אינו משלם הפירות שנטל מנ"מ שלה, אפילו הן בעין אצלו. ומה שאבד או נגנב או כלה בתשמישו בנ"מ, חייב לשלם, והנאבד או כלה בנצ"ב פטור מלשלם, ומה שבעין מנצ"ב או נ"מ נוטלת. אבל שניה אפילו הכירה אין לה כלום, דחמירה שניה מחייבי לאוין, דבדאורייתא א"צ חזוק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת