תוספות יום טוב על טהרות א
תוספות יום טוב · על טהרות · א · >>
תוספות יום טוב על משנה טהרות א, א
שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר"ב במשנה דלקמן. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י"ב:
צריכה מחשבה. פי' הר"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שא"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ"ו דנדה דף נ"א [ופי' מחשבה עיין מ"ש ספכ"ה דכלים ד"ה ומחשבה]:
הכשר. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר"ב:
ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה:
בכביצה. כתב הר"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. (וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ"ק דתרומות) והר"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ"ב דלקמן. אפרש שם בס"ד:
בכביצה. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ד דמעילה ומ"ש שם:
וכזית בבית הבליעה. כתב הר"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:
בבית הבליעה. פי' הר"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג"כ אינה מטמאה. בת"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס"ד [ומ"ש הר"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ"ק דכלים]:
טעון הערב שמש. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר:
וחייבים עליה על ביאת המקדש. כתב הר"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ"כ הרמב"ם ובת"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:
והאוכל אבר מה"ח ממנה סופג את הארבעים. כ' הר"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ"כ הרמב"ם. והביא ראיה מדתנן בפ"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ"ש הר"ב במ"ג פ"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ"ז דחולין דף ק"ב. א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהמ"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע"פ שצריך ג"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר"ב שם. מ"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר"ב והרמב"ם. ועוד צ"ע על הר"ב במשנה ג'. וא"ת ומתני' מאי קמ"ל. לא קשיא דקמ"ל לאפוקי ר"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע"כ. וכ"כ ג"כ בחבורו ספ"ג מהא"ה (הלכה י"ו) וכתב הכ"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ"ו דעדיות. ובפ"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ"ע:
שחיטתה ומליקתה כו'. כתב הר"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע"ש. ומ"ש הר"ב וה"ה לטרפת עוף. בק"ו ילפינן לה במשנה ספ"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו:
רבי יהודה אומר אינן מטהרות. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים:
הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:
מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:
ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:
החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א:
[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:
בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם:
ובחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ"ב. כ"כ בשם הרמב"ם ושרש"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ"ב פ"ח דעירובין וע"ש:
והאוכלה אין טעון הערב שמש. עמ"ש במ"ה פי"א דפרה:
ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. פי" הר"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי"א דפרה. וכתב עוד וז"ל אמר השי"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע"כ. וברייתא היא בת"כ פרשת ויקרא. וסד"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר"ב והרמב"ם שם במסכת פרה:
אבל שורפין עליו את התרומה. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י"א פ"ד:
והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ"ז דחולין דף ק"ב. ומ"ש הר"ב ואע"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ"ד שא"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר"ב במה שכתב אפילו למ"ד. אלא ה"ל לכתוב דהשתא אע"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג"כ במתני' א' שהרמב"ם כתב שם דא"צ כזית. עלה בדעתו דר"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא"צ כזית כדברי הרמב"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ"ד:
ואין שחיטתה מטהרתה. פי' הר"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה [דף ק"ב] הר"ש והרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן:
הכנפים כו' מצטרפות. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהא"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ"מ שבפ"ד מהט"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג"כ] הרמב"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז"ל בפ"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ג מהא"ה. אבל הא דפ"ג מהמ"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב"ם בכ"ד מהט"א. שלא ה"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א"כ לערבינהו ולתנינהו. י"ל איידי דלעיל. ועי"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר:
האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ"ד דמעילה [ד"ה האוכל]: . האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ"ד דמעילה [ד"ה האוכל]:
נושכות זו בזו. פי' הר"ב דבוקות וכו' וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה:
כולן תחלה. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ"כ הרמב"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה:
היא שלישית וכולן טהורות. פירש הר"ב דאין ג' עושה ד' בתרומה. והדבור פה באוכלין של תרומה. הרמב"ם:
שבתוך גומותיהם. פירש הר"ב שע"ג הככר. וז"ל הרמב"ם גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתן:
כולן טמאות. מה שפי' הר"ב בפי' אחר שהכלי מצרף כו' עיין בזה ברפ"ח דעדיות:
משקה טופח ואפילו טופח שלא להטפיח. ולא דמי להא דתנן (בספ"ח) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. א"נ טופח דמתניתין לאו דוקא. הר"ש. ועיין ברפ"ג. ובמשנה ת' פרק ח':
משנה טהרות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב