ברטנורא על חגיגה ב

משנה חגיגה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אין דורשין בעריות - לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות, כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם, ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדרש בו איסור, ויבואו להקל בעריות על ידי שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה:

ולא במעשה בראשית - במעשה ששת ימי בראשית אפילו לשני בני אדם, וכל שכן לשלשה או יותר, דאמר קרא (דברים ד לב): "כי שאל נא לימים ראשונים", יחיד שואל ואין שנים שואלים:

ולא במעשה מרכבה - שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב"ם פירש: מעשה בראשית – ההחכמה הטבעית; ומעשה מרכבה – מציאות האל ותאריו, והמלאכים, והנפש, והשכל, ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא"כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני; אלא מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן, ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש:

ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - אפילו לאדם אחד אין דורשין במרכבה, אלא אם כן מכיר בו הרב שהוא חכם, שאם ימסור לו ראשי פרקים – יהיה הוא מבין השאר מדעתו:

כל המסתכל בד' דברים - הני דמפרש ואזיל:

ראוי לו - יפה וטוב היה לו אם לא בא לעולם:

מה למעלה - מראשי החיות:

מה למטה - מתחת לארץ:

מה לפנים - חוץ למחיצת הרקיע במזרח:

ומה לאחור - למערב.

פירוש אחר:

מה לפנים - קודם שנברא העולם.

מה לאחור - בסוף העולם לאחרית הימים:

כל שלא חס על כבוד קונו - שעובר עבירה בסתר, ואמר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני:

(ב)

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - ביום טוב. מפני שמשתמש בבעלי חיים, שבכל כחו הוא סומך. וזו המחלוקת היתה בין הנשיאים ובין אבות ב"ד, דור אחר דור:

יצא מנחם - לעבודת המלך, ופירש מלהיות חברו של הלל. לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק עם הלל בזה אם לאו, ונכנס שמאי במקומו להיות אב ב"ד תחתיו, ונחלק על הלל:

הראשונים - שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:

(ג)

מביאים שלמים - שלמי חגיגה, לפי שיש בהם צורך אכילה להדיוט:

ואין סומכין עליהם - אלא סומך עליהן מבעוד יום. דלא בעינן "וסמך", "ושחט" - תכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא עולות - עולת יחיד, ואפילו עולת ראיה. שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל, דאמר קרא (במדבר כט לה): "עצרת תהיה לכם" — לכם ולא לגבוה:

ובית הלל אומרים מביאין - שלמי חגיגה ועולות ראייה. דכתיב (דברים טז ח): "עצרת לה'" — כל דלה'. אבל נדרים ונדבות, בין עולות בין שלמים דברי הכל אין קריבין ביום טוב:

(ד)

יום טבוח - יום שחיטת עולות ראיה של יום טוב לאחר השבת, שאין קרבים לא ביום טוב ולא בשבת. ועצרת, יש לה תשלומין כל שבעה כפסח וסוכות:

ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח - אינה צריכה יום טבוח, שמותר להקריבן ביום טוב. ובית הלל לטעמייהו, דאמרי: מביאין שלמים ועולות ביום טוב. ואשמעינן תנא, דאפילו היכא דלא אפשר למיעבד למחר, כגון דחל עצרת בערב שבת - אפילו בהא אמרי בית שמאי דאין עולת ראיה קריבה ביום טוב, ודחו לה עד לאחר השבת :

אין כהן גדול מתלבש - בכלים נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת, כדי שלא יתנאה באותו היום , שיבינו הכל שאין היום יום טוב:

שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר שבת - שהיו הצדוקים אומרים לעולם עצרת אחר שבת, דכתיב (ויקרא כג טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת", והן אומרים ממחרת שבת בראשית , ואם כן לעולם חל עצרת באחד בשבת:

(ה)

נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה - חולין ומעשר שני ותרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים:

ולקודש מטבילין - פירוש לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה, שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה. ואף על פי שאינם אלא סתם ידים, שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:

ולחטאת - ליגע במי חטאת, מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים, יש מעלה יתירה, שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף, כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות שמדברי סופרים, נטמא גם הגוף, וכל הגוף צריך טבילה. וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה, מדברי סופרים הם. והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה, לפי שיש בסופן הלכות הרגל, שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל, ולא בשאר ימות השנה. בסוף חומר בקודש:

(ו)

טבל לחולין, והוחזק לחולין - ועוד זו מעלה. הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק טהור לשם חולין:

אסור למעשר - אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלים, עד שיטבול לשם מעשר. וכן כולם:

אסור בחטאת - במים המקודשים באפר פרה:

ולא הוחזק - לא נתכוין לשם טבילת טהרה, אלא לרחיצה בעלמא:

כאילו לא טבל - למעשר, וכל שכן לתרומה ולקודש. אבל טבילה היא לחולין , דחולין לא בעו כוונה:

(ז)

מדרס - אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים, כדכתיב (ויקרא טו כא): "וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו":

לפרושים - לאוכלי חוליהם בטהרת חולין:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה - כאן חסר מעלה אחת. והכי אבעי ליה למתני, בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. בגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, דהיינו לכהנים בתרומתן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו, שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהן אצל אלו כאילו לא שמרום, גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה , והרי הן מדרס הנדה:

היה אוכל על טהרת הקודש - היה אוכל חולין שלו בטהרה כאילו היה קודש. שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקודש :

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת - אבל לא לקודש. דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו. ואין כן הלכה. דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו לכל הדברים. כדאיתא בסוף מסכת נדה: