משנה חגיגה ב ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ב · משנה ד | >>

עצרת שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים, יום טבוח אחר השבת.

ובית הלל אומרים, אין יום טבוח (אחר השבת).

ומודים שאם חל להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת^ו, ואין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בהספד ותענית, שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.

[נ"א: אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ].

וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,

שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת;

וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו,

וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית;

שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עצרת - שחלה להיות ערב שבת,

בית שמאי אומרין:

יום טבוח לאחר שבת.

בית הלל אומרין:

אין לה יום טבוח.

מודים - שאם חלה להיות בשבת,

שיום טבוח לאחר שבת.

ואין כוהן גדול - מתלבש בכליו.

ומותרים - בספד ובתענית,

שלא לקיים את דברי האומרים - עצרת לאחר שבת.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר קדם לך כי חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה, וידעת דעת בית שמאי שאין מביאין עולות ביום טוב, ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביאין עולות ראייה לאחר שבת והוא יהיה יום טבוח.

ובית הלל אומרים שלא יהיה יום טבוח, אלא בערב שבת עצמו יביאו עולות ראייה כמו שקדם לך מדעתם.

ומה ששנה מחלוקתם, כדי שלא תאמר בית שמאי מודים לבית הלל בעצרת שחל ערב שבת, שמביאין עולות ביום טוב כיון שאינן יכולין להקריבן למחר לפי שהוא שבת.

ובית הלל גם כן אינם מודים לבית שמאי ואפילו במה שקדם, אף על פי שאפשר להקריב עולות ממחרת יום טוב.

אותן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה מאמינים כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר שבת שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת"(ויקרא כג, טו). והפסוק קרא יום טוב שבת כמו שקרא כולם שבתות השם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

יום טבוח - יום שחיטת עולות ראיה של יום טוב לאחר השבת, שאין קרבים לא ביום טוב ולא בשבת. ועצרת, יש לה תשלומין כל שבעה ^ד כפסח וסוכות:

ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח - אינה צריכה יום טבוח, שמותר להקריבן ביום טוב. ובית הלל לטעמייהו, דאמרי: מביאין שלמים ועולות ביום טוב. ואשמעינן תנא, דאפילו היכא דלא אפשר למיעבד למחר, כגון דחל עצרת בערב שבת - אפילו בהא אמרי בית שמאי דאין עולת ראיה קריבה ביום טוב, ודחו לה עד לאחר השבת ^ה:

אין כהן גדול מתלבש - בכלים נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת, כדי שלא יתנאה באותו היום ^ז, שיבינו הכל שאין היום יום טוב:

שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר שבת - שהיו הצדוקים אומרים לעולם עצרת אחר שבת, דכתיב (ויקרא כג טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת", והן אומרים ממחרת שבת בראשית ^ח, ואם כן לעולם חל עצרת באחד בשבת:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת. כתב הר"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ"ו פ"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד"ה נפשוט כו':

ובה"א אין יום טבוח אחר השבת. [ולשון הר"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול"ג אחר השבת. וה"נ מייתי לה בגמ' בבלי]. ומ"ש הר"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש"י דקמ"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב"ש. צריכא:

ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ"ג) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ"ש במ"ד פ"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש"ה בפ"ז דפסחים ד' ע"ו ע"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע"כ. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע"כ. וא"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע"ג דבכה"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי"ל. כדמוכח מהרמב"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ"ש במשנה ב' דפ"ק הלכך כחגיגה היא:

ואין כהן גדול מתלבש בכליו. פירש הר"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר"ע בשם ריב"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו':

ומותרין בהספד ותענית. קאי (אב"ש) [צ"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א"נ ה"ק והעם מותרין וכו':

שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת. כתב הר"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס"ל שהפסוק קרא יו"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב"ם. ומה שהכריח קבלת רז"ל. תמצא במשנה ג' פ"י דמנחות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ד) (על הברטנורא) כדכתיב במ"ו פ"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) גמרא. כלומר ול"ק דהא דאפליגי בה חדא זימנא. ופרש"י דקמ"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ואי אשמעינן בהא בהא קאמ' ב"ה כו'. גמרא:

(ו) (על המשנה) אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת. וכ"ש שלמי חגיגה. וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה. ילפינן מקרא אלא עולת ראיה מ"ט לא ומ"ש ממוספי יו"ט דה"נ קבוע להם זמן כו'. והר"מ כתב (לפי גירסתו) דלא דמי למוספין דאם אינו חוגג היום חוגג למחר כו'. ומיהו לדעת התוספ' נ"ל דטעמיה משום דכל עצמה של ראייה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה הלכך כחגיגה היא:

(ז) (על הברטנורא) כלומר בביתו ובשוק. והתוספ' הקשו דהול"ל בכלים מאי בכליו. ועוד מאי אריא כה"ג אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש והביאו ראיה מהירושלמי:

(ח) (על הברטנורא) ואנן סבירא לן שהפסוק קרא יום טוב שבת, כמו שקראו כולם שבתות ה'. הר"מ. ומה שהכריח קבלת רז"ל תמצא במשנה ג' פרק י' דמנחות:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

עצרת שחלה להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת ובה"א אין יום טבוח לאחר השבת: אית דגרסי' ובה"א אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת. וכתבו תוס' ז"ל שיום טבוח אחר השבת ואע"ג דלא חזו בראשון מייתי ליה בשני אפי' למ"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה בשביל היום כדפרישית לעיל חזי מיהא קרינן ביה ע"כ: ועיין בפירקין דלעיל סי' ו':

ומודים שאם חלה וכו': פ"ק דמגילה דף ה':

ומותרין בהספד ובתענית: ובגמ' והא אתמר מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון מפני שי"ט של עצרת היה י"ט ס"ד אי בי"ט מי קאתו אלא אימא מפני שיום טבוח היה ל"ק כאן בי"ט שחל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ומותר בהספד מפני האומרי' עצרת אחר השבת והאי דאלכסא בלוד י"ט שחל להיות בחול הוא דאין יום טבוח שלו באחד בשבת. וז"ל ספר לבוש החור בסי' תצ"ד ואע"ג דבזמן שהיה ב"ה קיים היה מותר בהספד ותענית אליבא דב"ה היינו כשחל עצרת בשבת משום שלא לקיים דברי הצדוקים שהיו אומרים עצרת חל לעולם ביום שלאחר שבת אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושין אותו כי"ט לאוסרו בהספד ותענית ובזמן הזה לא חיישי' לצדוקים מפני שאינם מצויין בינינו ונוהגין איסור הספד ותענית לעולם בין כשחל בשבת בין כשחל בשאר ימות השבוע ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כו) בית שמאי אומרים יום טבוח שחיטת עולת ראיי':

כז) אחר השבת דעצרת יש לו תשלומין כל ז', ככל רגל שהוא ז' ימים:

כח) ובית הלל אומרים אין יום טבוח ר"ל א"צ להקריבו אח"כ, דמותר להקריבו ביו"ט. ולטעמייהו במ"ג אזלו. רק קמ"ל סיפא רבותא לב"ש, אף דמפסיק יום א' אחר יו"ט ומשתהה ביותר, אפ"ה לא יקריבנו ביו"ט. ולא חיישינן שמא יפשע ולא יקריבנו כלל. ורישא קמ"ל רבותא לב"ה, אף דלא משתהה:

כט) ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת דאפי' לב"ה אין מקריב ראיי' וחגיגה בשבת. דלא דמי לפסח, דהתם זמנו קבוע, שא"א להקריבו למחר:

ל) ואין כהן גדול מתלבש בכליו ח' בגדים שלובש לעבוד בהן. שלא היה רגיל לעבוד רק בשבת ויו"ט ויום כנופיא, אינו לובשן באותו יום טבוח לעבוד:

לא) ומותרין בכל השנים ביום טבוח זה [כך כתב התוי"ט ור"ל דגזרינן כל השנים אטו בשחל ביום א'. ול"מ היה נ"ל דה"ק תנא דאע"ג דבכל א"ח אסור בהספד ותענית, אפ"ה כשחל אס"ח ביום א' מותר בהספד ותענית כדי שלא לחזק ידי צדוקים]:

לב) בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין בכללן צדוקים וקראיים:

לג) עצרת אחר השבת דדרשי וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו שבת ממש, ואנו קבלנו שהפסוק קרא ליו"ט ראשון של פסח שבת:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי