עיקר תוי"ט על חגיגה ב

(א)

(א) (על המשנה) בג'. לשון הר"ב לג'. והכי מפרש בגמרא דאל"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו ואפ"ה אמרת לא. והדר קאמר אא"כ היה חכם ומבין כו':

(ב) (על הברטנורא) והתוספ' פירשו שהוא שם של מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו. ואין ספק אצלי שהמכוון מה שאסרו מללמדו הוא על כח פעולתו ומעשה שע"י נעשה. דאלו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד, הרי נודע, וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו, אלו היה זה בכלל האיסור. אלא האיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה ומעכשיו יפורשו במעשה שבבראשית ושבמרכבה בענין אחד:

(ב)

(ג) (על המשנה) בתי דינין. אע"ג דהלל נשיא, הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם, אין לטעות בו, דמנחם השני שבזוג, הרי שהיה אב"ד. תוספ'. ועתוי"ט:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ד) (על הברטנורא) כדכתיב במ"ו פ"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) גמרא. כלומר ול"ק דהא דאפליגי בה חדא זימנא. ופרש"י דקמ"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ואי אשמעינן בהא בהא קאמ' ב"ה כו'. גמרא:

(ו) (על המשנה) אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת. וכ"ש שלמי חגיגה. וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה. ילפינן מקרא אלא עולת ראיה מ"ט לא ומ"ש ממוספי יו"ט דה"נ קבוע להם זמן כו'. והר"מ כתב (לפי גירסתו) דלא דמי למוספין דאם אינו חוגג היום חוגג למחר כו'. ומיהו לדעת התוספ' נ"ל דטעמיה משום דכל עצמה של ראייה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה הלכך כחגיגה היא:

(ז) (על הברטנורא) כלומר בביתו ובשוק. והתוספ' הקשו דהול"ל בכלים מאי בכליו. ועוד מאי אריא כה"ג אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש והביאו ראיה מהירושלמי:

(ח) (על הברטנורא) ואנן סבירא לן שהפסוק קרא יום טוב שבת, כמו שקראו כולם שבתות ה'. הר"מ. ומה שהכריח קבלת רז"ל תמצא במשנה ג' פרק י' דמנחות:

(ה)

(ט) (על המשנה) לחולין כו'. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהתנן בריש פרק ב' דבכורים דרחיצת ידים בתרומה מה שאין כן במעשר וכל שכן חולין. אלא תרומה בנגיעה והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירש בגמרא דאידי ואידי באכילה הא באכילה דנהמא הא באכילה דפירי:

(ו)

(י) (על המשנה) טבל כו'. דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכל שכן לתרומה, אבל בנטילת ידים כי נטיל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאי לא תימא הכי אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין. תוספות. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) והא אתא לאשמעינן. דאי לגופיה לא איצטריך, דהא ברישא תנן דאפילו הוחזק לחולין אסור למעשר. ועוד י"ל דאי מרישא הוה אמינא דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוספ':

(ז)

(יב) (על הברטנורא) דאלו עם הארץ עצמו אינו עושה מדרס וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום מה שאין כן רוקו דעם הארץ דיכולין להזהר. ומהאי טעמא אתי שפיר דקתני בגדי ע"ה ולא קתני דע"ה עצמו כזב וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. תו' ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) וישים אותם חולין כאלו הם בשר חטאת או אשם אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. הר"מ: