משנה זבחים ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ב · משנה ג | >>
זה הכלל: כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק – לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר –
משנה מנוקדת
זֶה הַכְּלָל:
- כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְּקַבֵּל וְהַמְּהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק,
- לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל,
- לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,
- חוּץ לִמְקוֹמוֹ,
- פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת;
- חוּץ לִזְמַנּוֹ,
- פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
- וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
- חוּץ לִמְקוֹמוֹ,
נוסח הרמב"ם
זה הכלל -
- כל השוחט, והמקבל, והמהלך, והזורק,
- לאכל דבר שדרכו לאכל,
- ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר -
- חוץ למקומו - פסול, ואין בו כרת,
- חוץ לזמנו - פגול, וחייבין עליו כרת,
- ובלבד שיקרב המתיר - כמצותו.
פירוש הרמב"ם
אמר הכתוב "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, פיגול יהיה"(ויקרא ז, יח), ואמרו "כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל". והביא ראיה גם כן ממה שאמר הכתוב "המקריב אותו", בהקרבה נפסל. ואמר עוד "לא יחשב", במחשבה נפסל.
וכבר נתבאר אצלך שאם המחשבה הפסיד באחד מאלו העניינים שבהן הזבח נפסל, רוצה לומר בשעת שחיטה, או בשעת קבלת הדם במזרק, או בשעת הולכה למזבח, או בשעת זריקת הדם על המזבח, וחשב על זה הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו או יקריב ממנו חוץ לזמנו, כמו שנזכר אותו הקרבן יקרא פיגול, וחייב על אכילתו כרת, ואינו נרצה אותו הקרבן ולא עלה לבעלים כמו שנאמר "לא ירצה".
ופסקנו דינו בשווה בין שחשב עליו לאכול ממנו חוץ לזמנו בין שחשב עליו להקטיר אמוריו חוץ לזמנו, ואמר שהוא פיגול על שתי פנים, אף על פי שהכתוב זכר אכילת חוץ לזמן שנאמר "ואם האכל יאכל". אבל אמרו "בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם, ואחת אכילת מזבח", לפיכך כמו שהבשר הראוי לאכול אם חשב לאכלו חוץ לזמן אכילה פיגול, כן האימורין הראוין להשרף או הדם שראוי להזרק שאלו הן אכילת מזבח מן הקרבן, רוצה לומר דמו ואימוריו, אם חשב עליהן להאכילן למזבח חוץ לזמנו פיגול.
אבל אם לא אירע פסול בשעת הקרבה והשאיר מן הבשר שום דבר אחר זמן הראוי לאכילה, ועוד יתבארו זמני האכילה בפרק החמישי, הרי זה נקרא "נותר" לא פיגול. והאוכל גם כן הנותר חייב כרת, כמו שיתבאר מפשט הכתוב שנאמר "ואוכליו עונו ישא"(ויקרא יט, ח), אמנם הקרבן כבר נתקבל ונרצה ועלה לבעלים.
ושמור אלה העיקרים בכל המשנה, כי פעמים רבות יכפל זכרון פיגול והנותר במשנה ולא נצטרך לשנות זה הפירוש בכל מקום.
ואמרו בגמרא "דין הפיגול לא ירצה, כהרצאת בשר כך הרצאת פיגול, מה הרצאת בשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו". וזה עניין מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו, רוצה לומר כי מה שאמרנו חוץ לזמנו פיגול חייב עליו כרת, על מנת שלא קדמה למחשבה הזאת מחשבה אחרת פוסלת בשום צד מענייני הפסול, ולא תבא אחריה עוד מחשבה מן המחשבות הפוסלות, שזהו הפיגול שחייבים עליו כרת הואיל ולא נולד בו פסול כל עיקר זולתי מצד מחשבת הזמן לבדו, ולולי אותה המחשבה היה הקרבן כשר. אבל במקום שקדמה או איחרה למחשבת הזמן שום דבר שפוסל הקרבן מצד אחר מלבד מחשבת הזמן, אותו הזבח פסול ואין חייבים עליו כרת, לפי שלא קרב המתיר כמצותו. וסדר מה שאמר "ובלבד שיקרב המתיר" פירושו כך הוא, ובלבד שיקרבו הדברים המתירים זבח כשר, וזבח כשר זה הפסול כמצותו רוצה לומר שיגמר עבודותיו כולן במחשבת שינוי זמן או בשתיקה. ועלה מזה מה שאמרנו כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול. והתחיל לבאר זה בשני דוגמות ואמר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
השוחט והמקבל והמהלך והזורק. אם כשהוא עסוק באחת מארבע עבודות הללו חשב כא על הזבח לאכול ממנו דבר שדרכו לאכול דהיינו הבשר, או להקטיר ממנו דבר שדרכו להקטיר דהיינו אימורים, חוץ למקומו, הבשר אסור באכילה, והאוכלו אינו ענוש כרת. ואם חשב על הזבח לאכלו חוץ לזמנו, הזבח פגול, והאוכלו אפילו בתוך זמנו ענוש כרת, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, ובמחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת, אחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיה כג. ועוד, הרי הוא אומר לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ומדקאמר קרא האכל יאכל, דרשינן דבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם דהיינו הבשר, ואחת אכילת מזבח דהיינו האמורין. ועל שתיהן הוא אומר לא יחשב פגול יהיה:
ובלבד שיקרב המתיר. הדם שהוא מתיר כה:
כמצותו. [כאילו היה כשר] שלא יהא בו פסול אחר. אבל אם יש בו פסול מחשבה אחרת, יצא מידי פגול. כדמפרש ואזיל. דגבי פגול כתיב לא ירצה, כדכתיב גבי כשר, לומר לך כהרצאת כשר כך הרצאת פגול. מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה אלא בזריקה שהיא סוף ארבע עבודות המתירות, אף פגול אינו קבוע, ולעולם הוא תלוי ועומד עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירין:
פירוש תוספות יום טוב
זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ"ג:
השוחט וכו'. לשון הר"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר"ב ברפ"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ"ש בספ"ג דב"מ:
[*והמהלך. עיין בפ"ק דמנחות מ"ג]:
חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ"ש הר"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י"ט) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ':
חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר"א ואמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר"ב במ"ז פ"ב דחולין ומ"ש שם:
וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י"ט) עונה ישא. גמרא:
המתיר. ל' הר"ב הדם. וכ"כ רש"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן:
כמצותו. פי' הר"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש"י רפ"ק דמעילה [כ' ע"ב ד"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על הברטנורא) ובריש פרק קמא כ' כששחטן בפירו':
(כב) (על המשנה) חוץ למקומו כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:
(כג) (על הברטנורא) זו דברי ר"א. ואמר לו ר"ע, הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כו' שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א"ל הרי הוא אומר כו' לא יחשב. פירש"י דהאי לא יחשב לדרשא היא. דהא כתיב לא ירצה:
(כד) (על המשנה) כרת. בגמרא יליף ליה בגזירה שוה:
(כה) (על הברטנורא) וכלומר שהוא סוף העבודות. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן. וכדתנן לקמן:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
זה הכלל וכו': בפירקין דף כ"ח. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ה' רפי"ו דהלכות פסולי המוקדשין:
ובלבד שֶׁיִקְרָב המתיר כמצותו: כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל הקו"ף בשב"א והרי"ש בקמ"ץ וכתב כן מצאתי ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק: או או קתני:
חוץ למקומו: שאמר שעושה א' מד' עבודות הנ"ל, ע"מ לאכול כזית או ע"מ להקטיר כזית מהקרבן חוץ לעזרה:
חוץ לזמנו: שאמר שעושה א' מד' עבודות הנ"ל, ע"מ לאכול או ע"מ להקטיר כזית מהקרבן אחר זמן הראוי:
ובלבד שיקרב המתיר כמצותו: ר"ל שזה דוקא אם זרק הדם, שהוא המתיר האימורין להקרבה והבשר לאכילה, כמצותה, דהיינו בלי פסול אחר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת