מלאכת שלמה על זבחים ב
<< · מלאכת שלמה · על זבחים · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
כל הזבחים שקבל וכו': ירושלמי פ' כיצד צולין. וביד רפי"ד דהלכות ביאת מקדש וסי' ד' ורפ"ה וסי' י"ז י"ח ורפ"ט ובפ"א דהלכות פסולי המוקדשין סי' כ"ה כ"ז ובפ' שני סי' י' וברפי"א:
זר ואונן: הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהן חלול בהדיא תוס' ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל זר פסל דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. אמר המלקט פי' אע"ג דהאי קרא כתיב גבי כהנים דאסורין להקריב בטומאה מדה"ל למיכתב וינזרו מן הקדשים וכתב בני ישראל יתירא לדרשא דהזרים נמי אף הם ינזרו כדי שלא יחללו לימד על זר שעבד שחלל את הקדשים ופסלם ככהן טמא שעבד: עוד בפי' ר"ע ז"ל אונן מי שמת לו וכו' עד ואם עבד חלל חוץ מכ"ג שהוא מקריב אונן. אמר המלקט דכתיב בכ"ג לאביו ולאמו לא יטמא וסמיך ליה ומן המקדש לא יצא כלומר אף ביום שמת אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל ואיכא מאן דיליף מהן הקריבו אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרוב שפיר אשתרוף ותרוייהו זר ואונן איכא נמי בגמרא מאן דיליף להו בקל וחומר:
טבול יום: ואח"כ תני טמא וזו ואין צריך לומר זו קתני ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו והא דלא תני טמא ברישא ניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה ועוד איכא תנא דמרבי ליה לערל כי טמא ומיהו סוגיא דגמ' דלא כותיה וכו' תוס' ז"ל. ובגמרא תניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום:
מחוסר כפורים: דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה:
ושלא רחוץ ידים ורגלים: אתיא חוקה חוקה ממחוסר בבגדים וברחיצת יד ורגל כתיב והיתה להם חק עולם:
טמא פסול: אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד. ובגמ' פרכי' עלייהו:
יושב: דכתיב לעמוד לשרת עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט בגמרא בברייתא לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדין שם שנה עליו הכתוב לעכב:
ע"ג רגלי חברו פסול: יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ח.) וכתב הרמב"ם ז"ל אקבל בשמאל פסל וז"ל והעבודה לא תהא אלא בימין ר"ל קבלת הדם וזריקתו והוא מה שאמרו כל מקום שנאמר בו יד אינו אלא ימין וזה בענייני העבודה בלבד הוא מה שאומרים כל מקום שהוא אומר יד סתם הוא ימין ור"ש אומר הואיל ואינו אומר בקבלה יד אלא ולקח מדם הפר ולקחת מדם אם קבל בשמאל כשר וחכמים אינם למדין אלא מן האצבע לפי שנאמר בקבלה אצבע וזה ענין מה שאמר ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן שלא תהא קבלה אלא בימין ע"כ:
קבל בשמאל פסל וכו': פ"ק דמנחות דף י':
ור"ש מכשיר: סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו ור' אלעזר בריה סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו דאיהו דריש אצבע אולקח דהיינו לפניו ולא אונתן דתניא וכו' עד דכתיב בפר המלואים ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך ולא דריש להאי אצבעך דמלואים אולקחת שהוא לפני פניו. ובברייתא תניא הכא ובפ"ק דמנחות דף י' זרק בשמאל פסל ור"ש מכשיר נמי בזריקה ופירש רש"י ז"ל בשאר כל הזבחים דלא כתיב בהו אצבע אלא וזרקו הכהנים אבל בזריקת חטאת מודה ר"ש כדאמרן לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא דימין ע"כ ור"ת ז"ל נראה לו כדרך ראשון שהשיב לרבינו יעקב מאורלינאש דגרסי' בברייתא זו מלק בשמאל פסל ור"ש מכשיר. ואיתה בתוס' ר"פ יוצא דופן:
נשפך על הרצפה: פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח) ובפ"ק דמכילתין דף ט"ו: בפי' ר"ע ז"ל דהא כתיב ואת כל דם הפר ישפוך. אמר המלקט ובגמרא פריך והא האי קרא בשפיכת שירים כתיב ולא בקבלה ומשני אם אינו ענין לשירים דהא ליתא לכוליה דם שכבר נתן ממנו על הקרנות תנהו ענין בקבלה:
שלא כנגד היסוד: תוס' פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז:) בפי' ר"ע ז"ל נלע"ד שצריך להיות כך נתנו ע"ג הכבש שאינו מקום מתן דמים או במזבח שלא כנגד היזוד וכו': בסוף לשונו ז"ל כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים ע"כ. אמר המלקט אבל בשר פסול דלכפר כתיב לכפרה הקשתי כל מקומות המזבח ולא להתיר בשר דזריקה הוא דשריא ליה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: וכתוב בתוי"ט ועיין במשנה ב' פירקין דלקמן דאסיפא הניתן למטה וכו' הניתנין בפנים וכו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד ע"כ. ואין דבריו אשר שם מובנים. ואיתה בת"כ פרשה ח' דהיינו ז' דפ' אחרי מות. ובגמרא פריך לשמואל דאוקי מתניתין כדפי' ר"ע ז"ל ואוקי לה נמי כשנתן שלא במקומו בשתיקה מאי אין בו כרת פשיטא דכיון שלא חישב חוץ לזמנו דאין בו כרת ומשני דה"ק ואם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין כפרה כמקומו דמי מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרי בשר באכילה. ומה שכתוב בתוי"ט שהרמב"ם ז"ל כתב דבגמרא מקשי' האי שכתבתי לא מצאתיו בפי' הרמב"ם ז"ל שלפני:
הניתנין בפנים: בבית קדש הקדשים או על מזבח הזהב:
משנה ב עריכה
השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ וכו': רפי"ג דהלכות פסולי המוקדשין:
או כזית מבשרו למחר. או לאכול כוית מעור האליה למחר פגול: כך צ"ל. ואיתה בת"כ פרשה צו פרשה י"ב וגם אח"כ בפרשה א' איכא תנאי טובא דילפי מקראי טובא אזהרה למחשבת פגול: בפי' ר"ע ז"ל כזית מעור האליה הא קמ"ל דעור האליה לאו כאליה דמי ע"כ. אמר המלקט דכתיב חלבו האליה חלב ולא עור: וכתוב בתוי"ט ומ"ש הר"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול דהכא כו' והכ"מ העתיק לשון הרמב"ם וכו' פי' לשון הרמב"ם ז"ל שלשם העתיקו כ"מ בלשון עור שתחת האליה: עוד בסוף לשונו של ר"ע ז"ל להקטיר דבר שדרכו להקטיר פסול. אמר המלקט הא לאכול דבר שדרכו להקטיר דהיינו אליה כשר ודלא כר' אליעזר דתנן לקמן פ"ג לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ר' אליעזר פוסל ואיכא נמי אוקמתי אחריני בגמ' לשמואל ולרב חסדא דשמואל מוקי לה כר' אליעזר דס"ל מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח ועור האליה סבירא להו לבני הישיבה דכאליה דמי ורב חסדא אוקי למתני' באליה של גדי שאינה קריבה. ובגמרא מפ' מר מ"ט לא אמר כמר. ואיתא בתוס' דר"פ הקומץ רבה (מנחות דף י"ח) ולע"ד צ"ע שם בדבור המתחיל אלא לעולם דברי הכל:
משנה ג עריכה
זה הכלל וכו': בפירקין דף כ"ח. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ה' רפי"ו דהלכות פסולי המוקדשין:
ובלבד שֶׁיִקְרָב המתיר כמצותו: כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל הקו"ף בשב"א והרי"ש בקמ"ץ וכתב כן מצאתי ע"כ:
משנה ד עריכה
זהו שלא קרב המתיר כמצותו: כצ"ל. וביד ספי"ד דהלכות פסולי המוקדשין:
משנה ה עריכה
לאכול כזית וכו': פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז):
כזית בחוץ וכזית למחר: מדברי רבי בתשובתו לר"ש בנו כשאמר לפני אביו אמאי קלסת ללוי על שאלתו והלא משנתנו היא וכו' פשטינן בגמרא דכזית וכזית תנן בויו וכ"ש היכא דאמר כזית למחר כזית בחוץ בלי ויו דפליג ר' יהודה דחשיב פרטא טפי אבל חישב על זית א' לאכלו למחר חוץ למקומו בהא מודה ר' יהודה דחדא מחשבה מעורבת היא דאההיא גופה דחשיב לאכול למחר חשיב בחוץ וכחדא אכילה היא ולא הוי פיגול דלא קרב המתיר כמצותו וזו היא שאלת לוי לרבי שרמזנו:
א"ר יהודה זה הכלל וכו': פרק קמא דמעילה דף ד':
וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת: קשיא לע"ד חכמים היינו ת"ק ונ"ל לתרץ בדוחק דאתא לאשמועינן דאע"ג דר' יהודה אזיל בשיטתיה דר"מ דתפוס לשון ראשון כדמוכח בגמרא אליבא דרב דימי דהכי ס"ל לר"מ גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דבפ"ה דמסכת תמורה וסד"א הוי ר' יוסי בר פלוגתיה דר"מ התם יחיד לגבי רבים ולית הלכתא כותיה קמ"ל דחכמים דהיינו ת"ק דהוא ר' יוסי דהלכתא כותיה:
זה הכלל וכו': זה הכלל מפ' בגמרא לאתויי עבודה אחת דאמרינן בה נמי תפוס לשון ראשון וכדפירש ר"ע ז"ל:
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית: בירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט. ובגמרא בעי רבא חשב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשבה אזלינן והא איכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא ופשט ליה אביי מדיוקא דמתניתין דקתני לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר והיכי דמי בשני בני אדם שאין זית אחד שלם לאוכל אחד מצטרף ש"מ. ובגמרא דייק תו טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרף והא קתני רישא לאכול דבר שדרכו לאכול את שדרכו לאכול אין שאין דרכו לאכול לא ואוקי לה ר' ירמיה כר' אליעזר דס"ל מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם דתנן לקמן בפ"ג השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ור' אליעזר פוסל ואביי אמר אפילו תימא רבנן ולא תימא הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול ולאו לדיוקא אתא אלא עיקרו לגופיה אתא לאשמועינן דלאכול ולהקטיר לא מצטרף אע"ג דבשר לאכול ואימורים להקטיר הוי מחשבה דהאי כי אורחיה ודהאי כי אורחיה וסד"א ליצטרף קמ"ל. וביד ספי"ד דהלכות פסולי המוקדשין ובפט"ז סימן ב':