תוספות יום טוב על זבחים ב
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר"פ דלקמן:
זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות:
זר. פירש הר"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא:
אונן. כתב הר"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ג דהוריות. ומ"ש הר"ב ואסור לאכול קדשים. שכ"כ בתורה (ויקרא י) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה:
וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש"י. ומ"ש הר"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ"כ הרמב"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר"ב וטהר יומא. ע"ש. ובגמ' רמז לט"י שאם עבד חלל מנין ת"ל (שם כ"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט"י וכך הוא בספ"ט דסנהדרין כמ"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע"כ]:
ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ"ט) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ"ש הר"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ"ה שלבש בגדי כ"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב"ם בפי' אבל בס"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]:
ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל') או בגשתם אל המזבח לשרת פירש"י אתקיש קדוש לשרות:
ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש"י. ומ"ש הר"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא"צ לקרא. וז"ל הרמב"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ"ד) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי:
טמא. זו ואצ"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש"י דף י"ז ע"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס':
עומד ע"ג כלים. פירש הר"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז') וימשחם ויקדש אותם. רש"י. ומ"ש הר"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן:
ע"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע"ג בהמה. ועיין מ"ש במ"ה פ' י"ג:
קבל בשמאל פסול. כתב ר"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ"ה דיומא בס"ד. ומ"ש הר"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב"ם:
פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב':
נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש"י. ועיין [מ"ש] בפ"ה משנה ד':
פסול כו'. כתב הר"ב ומ"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד:
הנתנים בפנים. לשון הר"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב"ם:
ואין בו כרת. לשון הר"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ"כ] הרמב"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה:
לאכול כזית מעור האליה. פירש הר"ב הא קמ"ל דעור האליה לאו כאליה דמי דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה ולא עור האליה. גמ'. ומ"ש הר"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול. דהכא בעור שתחת האליה עסקינן והוי מידי דמיכל כדתנן במ"ב פ"ט דחולין ושם שנינו שתחת האליה. והרמב"ם העתיק משנתינו בפי"ד מהל' פסולי מוקדשין עור האליה שהוא לאכילה והכ"מ העתיק לשון הרמב"ם עור שתחת האליה וכו'.
פסול. עיין במשנה דלקמן:
זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ"ג:
השוחט וכו'. לשון הר"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר"ב ברפ"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ"ש בספ"ג דב"מ:
[*והמהלך. עיין בפ"ק דמנחות מ"ג]:
חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ"ש הר"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י"ט) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ':
חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר"א ואמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר"ב במ"ז פ"ב דחולין ומ"ש שם:
וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י"ט) עונה ישא. גמרא:
המתיר. ל' הר"ב הדם. וכ"כ רש"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן:
כמצותו. פי' הר"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש"י רפ"ק דמעילה [כ' ע"ב ד"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה:
בשתיקה. ל' הר"ב בלא מחשבה הפוסלת כ"ש אם היתה מחשבתו במקצת ההוא כמצוה ר"ל מחשבת כשרה. הרמב"ם:
או ששחט קבל הלך וזרק חוץ למקומו. וכה"ג נשנה בספ"ק דמנחות ופירש"י או או קתני. וכן פירש הר"ב שם בסיפא:
אמר ר"י זה הכלל כו'. והר"ב העתיק ר"י אומר. וכן ל' רש"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' וגרס אר"י כו' וכיוצא בזה פ"ב ופ"ג דנזיר:
אם מחשבת הזמן קדמה כו'. כתב הר"ב בעבודה אחת נמי פליג כו' והיינו דקתני זה הכלל גמ':
וחכ"א זה וזה פסול. צ"ע דחכמים היינו ת"ק:
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. אע"ג דמרישא [דתנן במ"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול כו' שמעינן הא דלאכול ולהקטיר. דהשתא לאכול ולאכול דבר (שדרכו להקטיר) [שאין דרכו לאכול] לא [מצטרף] [ועיין במנחות רפ"ג] לאכול ולהקטיר מיבעיא איצטריך סד"א התם הוא דלאו כי אורחיה מחשב אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ"ל. גמ':
משנה זבחים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב