משנה זבחים ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ב · משנה ב | >>
השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ, להקטיר את אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ, לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ או לאכול כזית מעור האליה בחוץ – פסול ואין בו כרת.
לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר או לאכול כזית מעור האליה למחר – פיגול וחייבין עליו כרת.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח,
- לִזְרֹק דָּמוֹ בַּחוּץ
- אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ,
- לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ
- אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ,
- לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַּחוּץ
- אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַּחוּץ
- אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַּחוּץ,
- פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
- לִזִרֹק דָּמוֹ לְמָחָר
- אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר,
- לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר
- אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר,
- לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר
- אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר
- אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר,
- פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
השוחט את הזבח -
- לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ,
- להקטיר אימוריו בחוץ, או מקצת אימוריו בחוץ,
- לאכל בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ,
- או לאכל כזית מעור האליה בחוץ,
- פסול - ואין בו כרת.
- לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר,
- להקטיר אימוריו למחר, או מקצת אימוריו למחר,
- לאכל בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר,
- או לאכל כזית מעור האליה למחר,
- פגול - וחייבין עליו כרת.
כבר ידעת שהאליה מכלל האימורים והיא נשרפת. ומתנאי אלו הדינים שתהא המחשבה לאכול כמו דבר שדרכו לאכול כמו שיתבאר אחר כך, ולפיכך אמר מעור האליה, לפי שדעתו על עור האליה שאינו כאליה לזה העניין, וכשחשב לאכלו כאילו חשב לאכול דבר שדרכו לאכול.
ובכל מקום שהוא אומר פסול ואין בו כרת - רוצה לומר שהבשר ההוא פסול ואסור לאכלו, ומי שאכלו אינו חייב כרת, ולא נתכפרו הבעלים שלא עלה להן הזבח.
והמקום שהוא אומר פיגול וחייבים עליו כרת - רוצה לומר שהאוכל מזה הקרבן חייב כרת, ולא נתכפרו הבעלים באותו קרבן גם כן לפי שהוא פיגול, הוא שנאמר עליו "פיגול הוא לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, ואוכליו עונו ישא"(ויקרא ז, יח). והוא אמר עיקר זה וזהו שאמר:
השוחט את הזבח. שלמים או שאר הנאכלים:
כזית מעור האליה. הא קמשמע לן דעור האליה לאו כאליה דמי, והוי מחשב לאכול דבר שדרכו לאכול כ, ולפיכך פסול. דאי כאליה דמי, הוי מחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר ולא היה פסול, כדתנן לקמן בסמוך, לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פסול:
ואינו ענוש כרת. האוכל. ואפילו בחוץ, אינו ענוש כרת:
לאכול את בשרו למחר. הא ליכא לאוקמא בשלמים, אלא בתודה וחטאת. דאילו בשלמים, זמנו הוא. אבל לזרוק דמו או להקטיר אמוריו, אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו:
פגול וחייבים עליו כרת. האוכלו ואפילו, בזמנו ענוש כרת:
לאכול כזית מעור האליה. פירש הר"ב הא קמ"ל דעור האליה לאו כאליה דמי דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה ולא עור האליה. גמ'. ומ"ש הר"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול. דהכא בעור שתחת האליה עסקינן והוי מידי דמיכל כדתנן במ"ב פ"ט דחולין ושם שנינו שתחת האליה. והרמב"ם העתיק משנתינו בפי"ד מהל' פסולי מוקדשין עור האליה שהוא לאכילה והכ"מ העתיק לשון הרמב"ם עור שתחת האליה וכו'.
פסול. עיין במשנה דלקמן:
(כ) (על הברטנורא) דהכא בעור שתחת האליה עסקינן, והוי מידי דמיכל. עתוי"ט:
השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ וכו': רפי"ג דהלכות פסולי המוקדשין:
או כזית מבשרו למחר. או לאכול כוית מעור האליה למחר פגול: כך צ"ל. ואיתה בת"כ פרשה צו פרשה י"ב וגם אח"כ בפרשה א' איכא תנאי טובא דילפי מקראי טובא אזהרה למחשבת פגול: בפי' ר"ע ז"ל כזית מעור האליה הא קמ"ל דעור האליה לאו כאליה דמי ע"כ. אמר המלקט דכתיב חלבו האליה חלב ולא עור: וכתוב בתוי"ט ומ"ש הר"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול דהכא כו' והכ"מ העתיק לשון הרמב"ם וכו' פי' לשון הרמב"ם ז"ל שלשם העתיקו כ"מ בלשון עור שתחת האליה: עוד בסוף לשונו של ר"ע ז"ל להקטיר דבר שדרכו להקטיר פסול. אמר המלקט הא לאכול דבר שדרכו להקטיר דהיינו אליה כשר ודלא כר' אליעזר דתנן לקמן פ"ג לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ר' אליעזר פוסל ואיכא נמי אוקמתי אחריני בגמ' לשמואל ולרב חסדא דשמואל מוקי לה כר' אליעזר דס"ל מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח ועור האליה סבירא להו לבני הישיבה דכאליה דמי ורב חסדא אוקי למתני' באליה של גדי שאינה קריבה. ובגמרא מפ' מר מ"ט לא אמר כמר. ואיתא בתוס' דר"פ הקומץ רבה (מנחות דף י"ח) ולע"ד צ"ע שם בדבור המתחיל אלא לעולם דברי הכל:
יכין
השוחט את הזבח: שלמים או שאר קרבנות הנאכלים:
או מקצת דמו בחוץ: חוץ לעזרה, והיינו מקצת הראשון בחוץ, דאי מקצת השני הרי כשר הוא [כפ"ד מ"א]:
להקטיר את אמוריו בחוץ: כל הנקטר מהקרבן נקרא אימורין. [ונ"ל דנקראין כן מפני שהחלקים ההם אמורים ומפורשים בתורה ויש לי קצת ראיה לזה מש"ס (סוכה נ"ה ב'), אולם בערוך ערך מר פי' דנקראין כן, מדהן מורים ואדונים ומובחרים על שאר האיכרים, מדנקרבין ע"ג המזבח, ועי' מ"ש בס"ד פסחים (פ"ה סי' ס"ו). אב"י ול"מ נ"ל שהוא מלה מרכבת מלשון יווני, דהברא אֵי, ר"ל טוב, והברה מֵירַא ר"ל חלק, ור"ל חלק טוב]:
או מקצת אמוריו בחוץ: נ"ל דמש"ה נקט כל הדם וכל האימורין וכל הבשר, לרבותא, דאפ"ה אין בו כרת בשחישב מחשבת חוץ למקומו, ונקט מקצת דמו ומקצת אימורין ומקצת בשר, לרבותא דחיוב כרת בשחישב מחשבת חוץ לזמנו. מיהו להכי בזריקה והקטרה נקט מקצת דבפחות מכזית לא נפסל, דהרי קיי"ל אין הקטרה מפחות מכזית (כ(רמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח)) ותו דבפגול גם אביי מודה דדוקא בכזית מדאתקש אכילת מזבח לאכילת אדם [כתוס' מנחות י"ח א' ד"ה אביי] להכי נקט מקצת והיינו כזית:
או לאכול כזית מעור האליה בחוץ: קמ"ל דאף דאליה נקרבת לא הו"ל כמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר, דעכ"פ עור האליה לאו כאליה דמי, ואי"ל דעכ"פ להוי. העור כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול. י"ל דמיירי בחישב על העור שתחת האליה. דשס חזי לאכילה:
לאכול בשרו למחר: יש מחר שהוא לאחר זמן [כמו כי ישאלך בנך מחר לאמור], דהכא אי"ל למחר דוקא, דהרי שלמים נאכלין לב' ימים ולילה שבינתים. רק ר"ל שאמר בשעת א' מד' העבודות, שדעתו לאכול כזית מבשר הקרבן אחר זמן דין אכילתו:
או כזית מעור האליה למחר: לרבותא נקט עור אליה, דאע"ג דאליה לגבוה סלקא, אפ"ה עורו, חזי לאכילה [כרפ"ט דחולין], ולא הו"ל כמחשב לאכול דבר שדרכו להקריב:
פגול וחייבין עליו כרת: אפילו אכלו אח"כ תוך זמן הראוי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת