תפארת ישראל על זבחים ב

משנה זבחים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על זבחים · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

זר:    ר"ל כל שאינו כהן כשר:

אונן:    דכל המחוייב להתאבל על א' מז' קרוביו, הו"ל ביום מיתתו אפי' לאחר קבורה אונן מדאוריי', ואסור אז להקריב או לאכול קדשים, חוץ מכה"ג שמקריב אונן רק אסור לאכול קדשים אז אבל בליל שלאחריו אפילו קודם קבורה וכ"כ כל הימים ולילות שבין יום מיתה לקבורה הוא לקרבנות רק אונן מדרבנן. ולענין אבילות כלשנקבר אינו תו אונן כלל [ש"ך י"ד שמ"א סק"ב]:

טבול יום:    טמא שטבל ולא העריב שמשו, ואפילו בטומאה שא"צ קרבן לכשיתטהר, דבצריך קרבן, בל"ז מחוסר כפורים הוא:

מחוסר בגדים:    נ"ל דר"ל כל שחסר בו דין הראוי בבגדים כגון כהן הדיוט שלא לבש א' מד' בגדיו, או כה"ג שפיחת א' מח' בגדיו [עי' בקופת הרוכלין בכללי בגדי קודש], או שהיה א' מהן יתור בגדים, דהו"ל נמי כחיסר מנין הקבוע בהן, או שחיסר שלמותן, שהן קרועים, או שחיסר בהן נגיעתן בבשר הכהן, כגון שהיה חציצה בין בשר העובד להבגדים, כולן בכלל מחוסר בגדים הם. וכל כהן העובד לא היה מניח תפילין של יד בשעת עבודה מטעם חציצה, אבל תפילין של ראש הניחו, ולא היה חציצה, דהמגבעות של הדיוט ומצנפת של כה"ג, היו נוטין טפי לאחורי הראש:

מחוסר כפורים:    כל טמא אחר שטבל מותר לאכול מעשר שני מיד, ונקרא טבול יום עד שיעריב שמשו ואז מותר לאכול תרומה, מיהו זב וזבה מצורע ויולדת, שצריכים להביא קרבן למחרת יום טבילתן, להכי נקראים מחוסרי כפורים, ואסורים להקריב או לאכול קדשים עד שיקריבו קרבנותיהן למחרת יום טבילתן. [אבל כל שהעריב שמשן אחר טבילתן מותרים ליגע בקדשים, ועי' בהקדמתנו לסדר טהרות הנקרא בשם יבקש דעת סי' נ"ד. והא דהפסיק תנא עם מחוסר בגדים בין טבול יום למחוסר כפורים, דהוה שייכי טפי גבי הדדי, נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא, דכולה מתני' זו ואצ"ל זו תני, להכי תני תחלה זר, שכולל כל שהוא מצ"ע זר לעבודה, דהיינו בין שהוא זר ממש, או חלל, או בעל מום, ואפילו בעל מום עובר, אף שאינו חסר בו מעשה כלל, שממלא יתרפא והדר תני אונן וטבול יום שמחוסר בהם מבחוץ מעשה ממילא, דשמשא ממילא ערבה (כפסחים ד"צ ע"ב) והדר תני מחוסר בגדים, שמחוסר בין מעשה ממש. על ידו חוץ מגופו, והדר תני מחוסר כפורים, ושלא רחץ ידור"ג וכולהו אינך, שחסר מעשה בגוף עצמו של העובד]:

שלא רחץ ידים ורגלים:    דכל כהן אחר שטבל לעבודה ולבש, צריך לקדש ידיו ורגליו, דהיינו שמניח כל יד שלו על הרגל שבאותו צד, ושוחה ורוחצם ממימי הכיור, דאסור לקדש כשהוא יושב, מדהו"ל עבודה, ומשפשף היד על הרגל בשעת הקידוש, ואח"כ מיתר לעבוד. ושיעור מקום היד לקידוש, הוא כל פיסת היד עד מקום חיבורו לקנה [חולין דק"ו ב', ותמהני שלא פי' כן רמב"ם], ונ"ל דה"ה ברגל מקדש רק פיסת הרגל עד מקום חבורו בקנה. וכל זמן שלא יצא מהמקדש ולא ישן ולא הטיל מים ולא הסיח דעתו מקדושתו, ולא עברה עליו הלילה, מועיל לו הקידוש שעשה בבוקר. לכל היום והלילה שלאחריו. מיהו כשיצא מהמקדש ולא הסיח דעתו מקדושתו, בדיעבד עבודתו כשרה [(רמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש)]:

ערל:    כהן שמתו לו ב' אחים מחמת מילה דפטור מלמול [י"ד רס"ג] ואפ"ה עבודתו פסולה, ומכ"ש בלא מל בל"ז, מדהו"ל מומר לערלות:

טמא:    אע"ג דכבר תני דאפילו טבול יום פסול. נ"ל דקמ"ל דאפילו טמא שעדיין לא טבל, דוקא בוודאי טמא, אבל ספק טמא, כטומאת התהום, הציץ מרצה [רמב"ם שם פ"ד]:

יושב:    שצריך לעמוד בשעת עבודה:

עומד על גבי כלים:    שהכלים חצצו בין רגליו לרצפה, וה"ה בהיה חציצה בידיו:

על גבי בהמה:    קמ"ל אף שהחציצה מין בשר חוצץ:

על גבי רגלי חבירו:    קמ"ל אף בשר אדם כמותו חוצץ [ועי' לקמן פי"ג סי' ל"ה]:

פסל:    ותנא ושייר בעל מום ושכור, ומי שעבד ע"ז, ויתור בגדים, וכשיש חציצה בין ידו לכלי, דכל הנהו נמי פסולים אפילו בדיעבד, וכ"כ פרוע ראש [וקרועי בגדים עי' בהקדמתנו] והשוחט לע"ז בשוגג, דעכ"פ לכתחילה אסורים לעבוד [כרמב"ם פ"א ה"ט וסוף פ"ט מביאת מקדש (פ"ט מהל' ביאת מקדש)]:

קבל בשמאל פסל:    דכתיב ולקח הכהן מהדם באצבעו ונתן וגו' ומקובלים אנחנו דכל מקום שנכתב בחורה יד או אצבע, ר"ל של ימין:

רבי שמעון מכשיר:    דס"ל דאצבע דקרא אונתן קאי ולא אולקח, דמקרא נדרש אלאחריו ולא אלפניו:

נשפך על הרצפה:    קודם שקבל הדם בכלי:

נתנו:    ר"ל זרק הדם:

על גבי הכבש:    או:

שלא כנגד היסוד:    ר"ל או שזרק הדם על המזבח גופיה, אבל רק שלא כנגד היסוד, ור"ל משום דכל הקרבנות אם נתן מהם רק מתן א' כיפר. ובלבד שיהיה כנגד היסוד [ועי' בפתיחה פ"ה סי' ה'] והוא נתן אותה מתנה שלא כנגד היסוד, אף שהיה כנגד הקרן, כגון בקרן דרומית מזרחית. וה"ה בהיה נגד היסוד שלמטה אבל שלא כנגד הקרן שלמעלה [עי' (רמב"ם פ"ב מהל' פסולי מוקדשין)]:

למטן:    חוט הסקרא היה סביב למזבח באמצע גבהו והחוט היה רחב קצת ומתרחב למעלה ולמטה מהאמצע של גובה המזבח, מדא"א לצמצם [כרתוי"ט מדות פ"ג מ"א ד"ה וחוט], ורק דם חטאת בהמה ועולת העוף, נתנין למעלה מחוט, מדצריכין סמוך לקרנות המזבח, אבל דם עולת בהמה וחטאת העוף, וכן דם כל שאר הקרבות החיצוניות, נתנין למטה מחוט זה [וסי' העוף עולה למעלה ועולת בהמה יורדת]:

את הנתנים בפנים בחוץ:    הן הקרבנות שצריך לזרוק דמן בהיכל או בק"ק [כלקמן פ"ה] וזרקן במזבח החיצון:

ואת הנתנין בחוץ בפנים:    שהיו קרבנות שצריך לזרוק דמן במזבח החיצון. וזרקן בהיכל או בק"ק:

פסול:    ר"ל נפסלו אימוריהן מלקרב ובשרן מלאכול, אבל בעלים נתכפרו, חוץ מחטאת חצוני שהכניס דמו לפנים, שנפסל לגמרי [ולתוס' הכא (דכ"ו ב') כל פנימיים שזרקן בחוץ או חצונים שזרקן בפנים נפסלו לגמרי]:

ואין בו כרת:    האוכל בשר מקדשים הללו שנפסלו, פטור מכרת, ואף אם נתנו מתנות הללו במחשבת חוץ לזמנו, לא חייל עלייהו פיגול:

משנה ב

השוחט את הזבח:    שלמים או שאר קרבנות הנאכלים:

או מקצת דמו בחוץ:    חוץ לעזרה, והיינו מקצת הראשון בחוץ, דאי מקצת השני הרי כשר הוא [כפ"ד מ"א]:

להקטיר את אמוריו בחוץ:    כל הנקטר מהקרבן נקרא אימורין. [ונ"ל דנקראין כן מפני שהחלקים ההם אמורים ומפורשים בתורה ויש לי קצת ראיה לזה מש"ס (סוכה נ"ה ב'), אולם בערוך ערך מר פי' דנקראין כן, מדהן מורים ואדונים ומובחרים על שאר האיכרים, מדנקרבין ע"ג המזבח, ועי' מ"ש בס"ד פסחים (פ"ה סי' ס"ו). אב"י ול"מ נ"ל שהוא מלה מרכבת מלשון יווני, דהברא אֵי, ר"ל טוב, והברה מֵירַא ר"ל חלק, ור"ל חלק טוב]:

או מקצת אמוריו בחוץ:    נ"ל דמש"ה נקט כל הדם וכל האימורין וכל הבשר, לרבותא, דאפ"ה אין בו כרת בשחישב מחשבת חוץ למקומו, ונקט מקצת דמו ומקצת אימורין ומקצת בשר, לרבותא דחיוב כרת בשחישב מחשבת חוץ לזמנו. מיהו להכי בזריקה והקטרה נקט מקצת דבפחות מכזית לא נפסל, דהרי קיי"ל אין הקטרה מפחות מכזית (כ(רמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח)) ותו דבפגול גם אביי מודה דדוקא בכזית מדאתקש אכילת מזבח לאכילת אדם [כתוס' מנחות י"ח א' ד"ה אביי] להכי נקט מקצת והיינו כזית:

או לאכול כזית מעור האליה בחוץ:    קמ"ל דאף דאליה נקרבת לא הו"ל כמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר, דעכ"פ עור האליה לאו כאליה דמי, ואי"ל דעכ"פ להוי. העור כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול. י"ל דמיירי בחישב על העור שתחת האליה. דשס חזי לאכילה:

לאכול בשרו למחר:    יש מחר שהוא לאחר זמן [כמו כי ישאלך בנך מחר לאמור], דהכא אי"ל למחר דוקא, דהרי שלמים נאכלין לב' ימים ולילה שבינתים. רק ר"ל שאמר בשעת א' מד' העבודות, שדעתו לאכול כזית מבשר הקרבן אחר זמן דין אכילתו:

או כזית מעור האליה למחר:    לרבותא נקט עור אליה, דאע"ג דאליה לגבוה סלקא, אפ"ה עורו, חזי לאכילה [כרפ"ט דחולין], ולא הו"ל כמחשב לאכול דבר שדרכו להקריב:

פגול וחייבין עליו כרת:    אפילו אכלו אח"כ תוך זמן הראוי:

משנה ג

זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק:    או או קתני:

חוץ למקומו:    שאמר שעושה א' מד' עבודות הנ"ל, ע"מ לאכול כזית או ע"מ להקטיר כזית מהקרבן חוץ לעזרה:

חוץ לזמנו:    שאמר שעושה א' מד' עבודות הנ"ל, ע"מ לאכול או ע"מ להקטיר כזית מהקרבן אחר זמן הראוי:

ובלבד שיקרב המתיר כמצותו:    ר"ל שזה דוקא אם זרק הדם, שהוא המתיר האימורין להקרבה והבשר לאכילה, כמצותה, דהיינו בלי פסול אחר:

משנה ד

שחט בשתיקה:    שלא חישב בה מחשבת פסול ולא מחשבת הכשר, ורבותא קמ"ל, דאף דהיה בשתיקה, לא אמרי' שחישב בה פסול אחר, ומכ"ש בששמענו ממנו ששוחט לשמו כדינו, דלא שייך אז לומר הוכיח סופו על תחילתו:

קבל והלך וזרק חוץ לזמנו:    שעשה כולן במחשבת חוץ לזמנו:

או ששחט חוץ לזמנו:    ששחט ע"מ לאכול או להקטיר כזית ממנו חוץ לזמנו:

או ששחט חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו:    ולא דמי לנתן ראשונה חוץ לזמנו והשנייה חוץ למקומו, דהו"ל פגול וחיוב כרת [כפ"ד מ"א]. התם א"צ כלל לשנייה, ומיירי שכבר קרב המתיר, דאילו באכלו מקודם אע"ג שאח"כ קרב המתיר כמצותו פטור [כפ"ד סי' י"א]:

או ששחט קבל והלך וזרק חוץ למקומו:    או או קתני, שהיה א' מעבודות הללו, במחשבת חוץ למקומו:

הפסח והחטאת:    שנפסלין גם בשעשה א' מד' העבודות הללו שלא לשמן:

או ששחט קבל והלך וזרק שלא לשמן:    ה"נ או או קתני, ור"ל שעשה א' מעבודות הללו שלא לשמן, והשאר עשה במחשבה חוץ לזמנו:

משנה ה

לאכול כזית בחוץ וכזית למחר:    היינו חוץ למקומו וחוץ לזמנו דרישא. רק רישא מיירי בב' עבודות, ששחט ע"מ לאכול כזית בחוץ, וקיבל ע"מ לאכול כזית למחר, אבל הכא מיירי בעבודה אחת ששחט לאכול כזית בחוץ וכזית למחר:

פסול ואין בו כרת:    מדמעורב בו פסול אחר, מלבד מחשבת פיגול שע"י חוץ לזמנו:

פסול ואין בו כרת:    בין בעבודה א' או בב' עבודות פליג, וס"ל תפוס לשון ראשו:

וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת:    חכמים היינו ת"ק, רק הדר נקט דברי ת"ק הכא, כדי להפסיק בין דברי ר' יהודה לבין הא דתני בתר הכי לאכול כחצי זית וכו', דלא תימא כולה מלתא דר' יהודה היא:

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית:    ושניהן עשה ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, או ע"מ חוץ למקומו: