רמב"ם על זבחים ב

זבחים פרק בעריכה

משנה אעריכה

כל מי שאינו כהן נקרא זר שנאמר "וזר לא יקרב אליכם"(במדבר יח, ד), "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז).

אונן - נקרא האדם שימות לו מת שחייב עליו אבלות, ויום המיתה בלבד הוא אונן מדאורייתא.

ואסור לו לאכול בקדשים כל זמן שהוא באנינות שכן כתוב בתורה "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום"(ויקרא י, יט). וכן אינו עובד, אלא אם היה כהן גדול שהוא מקריב אונן, כמו שנתבאר בסוף הוריות.

וטבול יום - לא נגמרה טהרתו עד הערב שנאמר "ובא השמש וטהר"(ויקרא כב, ז), ולפיכך אינו עובד.

ומחוסר בגדים - הוא כהן הדיוט שלא יהא בפחות מארבעה בגדים והם כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, וכהן גדול בפחות משמונה בגדים והם ארבעה הנזכרים מוסף עליהן ציץ וחשן ואפוד ומעיל, ואלו הן הנקראים בגדי זהב כמו שנתבאר בכפורים. ונאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו"(שמות כט, ט) וגו' "והיתה להם כהונה לחקת עולם"(שמות כט, ט), ואמרם "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם".

ודע כי כמו שמחוסר בגדים פסול, כן מיותר בגדים פסול ואפילו מוסף כל שהוא בבגדיו. וראוי עלי לזכור בכאן שכהן אסור לעבוד בתפילין של יד לפי שהן חוצצין בין הבגד לגופו, ורחמנא אמר "יהיו על בשרו"(ויקרא ו, ג), שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו, אבל של ראש הן על השער בין הציץ והמצנפת, ואינן מתכסין במצנפת.

ומחוסר כפורים - הוא הזב והזבה והמצורע והיולדת, כשנגמרה טהרת כל אחד מהן קודם הבאת קרבנו המיוחד לו כמו שאמרנו, הוא הנקרא מחוסר כפורים. ואסור לו לאכול קדשים עד שיביא כפרתו כמו שבארנו בסדרים שלפנינו, ומצאנו הכתוב אומר במחוסר כפרה שהוא מחוסר טהרה ולפיכך הוא פסול לעבודה, שכך אמר רחמנא ביולדת שהיא מחוסרת כפרה "וכפר עליה הכהן, וטהרה"(ויקרא יב, ח), מכלל שהיא טמאה קודם לכן.

ושלא רחוץ ידים ורגלים - גם כן פסול, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אהל מועד, חקת עולם לו ולזרעו לדורותם"(שמות ל, יט), ואמר עוד בבגדים "חקת עולם"(שמות כט, ט) כמו שזכרנו, ולפיכך כמו שמחוסר בגדים פסול כמו שזכרנו, כן מי שלא רחוץ ידים ורגלים.

והואיל וזכרתי קדוש ידים ורגלים, אזכיר סדר עשייתן ועניין הכרחי מדיניו. סדר עשייתו, שישים ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ומשלח המים מן הכיור עליהם, וחוכך רגלו בידו בשעת רחיצה והוא כפוף, לא ישב על הקרקע שאין ישיבה במקדש, שנאמר "לעמוד לשרת בשם ה'"(דברים יח, ה), "לעמוד לפני ה' לשרתו"(דברים י, ח). ואסור לרחוץ בכיור עצמו שנאמר "ממנו" ולא בתוכו. ולא יהיה בכיור מים פחות ממה שיספיק לארבעה כהנים שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו"(שמות ל, יט), והיו בני אהרן אלעזר ואיתמר ופינחס. ואין צריך שיהיו מימי הכיור מן המעיין, רק כל המים כשרים. ואם קידש ידיו ורגליו וחשך עליו היום, חייב ממחרת לקדש שנית, לפי שידיו נפסלו בלינה. ואם הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו חייב לקדש שנית, ואם יצא כל גופו מקדש שנית. ואם נטמאו ידיו מטבילן והם טהורים, כמו שנבאר במקומות מסדר טהרות, ואינו חייב לקדש שנית. וכבר זכרנו לך ביומא שכל המשתין אפילו נטמא גופו יטבול, ואינו מקדש שנית. וכבר נתבאר מי שמקדש שנית.

ואחזור להשלים הפירוש.

אמר ערל - ונאמר ביחזקאל "כל בן נכר ערל לב, וערל בשר"(יחזקאל מד, ט), נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק.

ומה שאמר טמא - כגון שנטמא באיזה דבר מן הטומאות, כמו שיתבארו חלקיהן בסדר טהרות.

יושב - שנאמר "לעמוד לשרת"(דברים יח, ה), שלא תהיה עבודה אלא מעומד.

וכשם שאין בין ידיו ובין הכלי חציצה, כך לא תהא בין רגליו ובין הארץ חציצה. אמרו "רצפה מקדשת, וכלי שרת מקדשין", רוצה לומר העזרה תקדש הנכנס בתוכה כמו שמקדשין כלי שרת הדבר הנכנס בהן, מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין הכלי, אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, בין שיהא החוצץ כלי או אדם או בהמה.

והעבודה לא תהא אלא בימין, רוצה לומר קבלת הדם וזריקתו, והוא מה שאמרו "כל מקום שנאמר בו יד אינה אלא ימין, אצבע אינו אלא ימין". וזה בענייני העבודה בלבד, הוא מה שאומרים כל מקום שהוא אומר יד סתם הוא ימין.

ורבי שמעון אומר, הואיל ואינו אומר בקבלה יד, אלא ולקח מדם הפר ולקחת מדם, אם קבל בשמאל כשר. וחכמים אינן למדין אלא מן האצבע לפי שנאמר בקבלה אצבע, וזה עניין מה שאמר "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, ונתן"(ויקרא ד, כה), שלא תהא קבלה אלא בימין.

נשפך על הרצפה ואספו, פסול - רוצה לומר אם שתת מצואר הזבח על הארץ. מפני שצווה השם שתהא קבלת הדם מצואר הזבח, שנאמר "ולקח מדם הפר וכפר"(ויקרא ד, ה), ואין רוצה לומר מקצת הדם לפי שכבר צווה לקבל כל הדם שנאמר "ואת כל דם הפר"(ויקרא ד, ז), אלא רוצה לומר מה שזכרו דם מהפר יקבלנו מדם הפר, ולא מדם העור ולא מדם התמצית.

וסדר שחיטת קדשים הואיל וזכרנו אותו זהו, שיאחוז הצואר ומושך הסימנים והוורידין לחוץ עד שיהיו כנגד אויר המזרק, ושוחט כדי שיכניס הדם כולו בכלי, והוא מה שאמרו "צריך שיתן הוורידין לתוך הכלי". וכשנצייר המזבח בסדר הזה במסכת מידות, יתבאר לך צורת הכבש והיסוד וזולתן מכלי המקדש ומקומותם, ועוד נזכיר מזה קצת במסכתא זו.

ומה שאמר בכאן פסול - רוצה לומר הבשר, אבל הבעלים מתכפרים. וזה הבשר אינו נאכל לפי שמאחר שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים, ואם אירע פסול ושינוי בבשר אחרי כן אינו מחוסר כפרה. וסמך זה למה שנאמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"(ויקרא יז, יא), כיון שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים, אמרו "לכפרה נתתיו ולא לאכילה", רוצה לומר אסור לאכול הבשר כשאירע בו שינוי.

וכבר נתבאר בתוספתא דזבחים (פרק י"ב) שערל ויושב ואונן ובעל מום שעבדו באזהרה, ולא במיתה.

ודע שהמזבח עשר אמות גבהו כפי מה שיתבאר אחר זה, והוא רשום באמצעיתו בחוט הסיקרא. וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בחמש אמות העליונות שהם למעלה מהרשום הזה נקראים הנתנין למעלן, וכל מה שזורקין למטה מן החוט הם הנתנין למטן. ובפרק שלישי ממידות (מא.) אמרו במזבח "וחוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים". ועוד יתבאר במסכתא זו איזה מן הקרבנות דמן ניתן למעלן, ואיזה דמן ניתן למטן.

והנתנין בחוץ הם הקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון, והנתנין בפנים הן שזורקין דמן על מזבח הפנימי או אל מבית קודש הקדשים, כמו שיתבאר בחמישי מן המסכתא הזאת.

ומה שאמר אין בו כרת, רוצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה, שאירע בזריקת דמו השינוי הזה, אינו חייב כרת.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה בעריכה

כבר ידעת שהאליה מכלל האימורים והיא נשרפת. ומתנאי אלו הדינים שתהא המחשבה לאכול כמו דבר שדרכו לאכול כמו שיתבאר אחר כך, ולפיכך אמר מעור האליה, לפי שדעתו על עור האליה שאינו כאליה לזה העניין, וכשחשב לאכלו כאילו חשב לאכול דבר שדרכו לאכול.

ובכל מקום שהוא אומר פסול ואין בו כרת - רוצה לומר שהבשר ההוא פסול ואסור לאכלו, ומי שאכלו אינו חייב כרת, ולא נתכפרו הבעלים שלא עלה להן הזבח.

והמקום שהוא אומר פיגול וחייבים עליו כרת - רוצה לומר שהאוכל מזה הקרבן חייב כרת, ולא נתכפרו הבעלים באותו קרבן גם כן לפי שהוא פיגול, הוא שנאמר עליו "פיגול הוא לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, ואוכליו עונו ישא"(ויקרא ז, יח). והוא אמר עיקר זה וזהו שאמר:

משנה געריכה

אמר הכתוב "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, פיגול יהיה"(ויקרא ז, יח), ואמרו "כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל". והביא ראיה גם כן ממה שאמר הכתוב "המקריב אותו", בהקרבה נפסל. ואמר עוד "לא יחשב", במחשבה נפסל.

וכבר נתבאר אצלך שאם המחשבה הפסיד באחד מאלו העניינים שבהן הזבח נפסל, רוצה לומר בשעת שחיטה, או בשעת קבלת הדם במזרק, או בשעת הולכה למזבח, או בשעת זריקת הדם על המזבח, וחשב על זה הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו או יקריב ממנו חוץ לזמנו, כמו שנזכר אותו הקרבן יקרא פיגול, וחייב על אכילתו כרת, ואינו נרצה אותו הקרבן ולא עלה לבעלים כמו שנאמר "לא ירצה".

ופסקנו דינו בשווה בין שחשב עליו לאכול ממנו חוץ לזמנו בין שחשב עליו להקטיר אמוריו חוץ לזמנו, ואמר שהוא פיגול על שתי פנים, אף על פי שהכתוב זכר אכילת חוץ לזמן שנאמר "ואם האכל יאכל". אבל אמרו "בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם, ואחת אכילת מזבח", לפיכך כמו שהבשר הראוי לאכול אם חשב לאכלו חוץ לזמן אכילה פיגול, כן האימורין הראוין להשרף או הדם שראוי להזרק שאלו הן אכילת מזבח מן הקרבן, רוצה לומר דמו ואימוריו, אם חשב עליהן להאכילן למזבח חוץ לזמנו פיגול.

אבל אם לא אירע פסול בשעת הקרבה והשאיר מן הבשר שום דבר אחר זמן הראוי לאכילה, ועוד יתבארו זמני האכילה בפרק החמישי, הרי זה נקרא "נותר" לא פיגול. והאוכל גם כן הנותר חייב כרת, כמו שיתבאר מפשט הכתוב שנאמר "ואוכליו עונו ישא"(ויקרא יט, ח), אמנם הקרבן כבר נתקבל ונרצה ועלה לבעלים.

ושמור אלה העיקרים בכל המשנה, כי פעמים רבות יכפל זכרון פיגול והנותר במשנה ולא נצטרך לשנות זה הפירוש בכל מקום.

ואמרו בגמרא "דין הפיגול לא ירצה, כהרצאת בשר כך הרצאת פיגול, מה הרצאת בשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו". וזה עניין מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו, רוצה לומר כי מה שאמרנו חוץ לזמנו פיגול חייב עליו כרת, על מנת שלא קדמה למחשבה הזאת מחשבה אחרת פוסלת בשום צד מענייני הפסול, ולא תבא אחריה עוד מחשבה מן המחשבות הפוסלות, שזהו הפיגול שחייבים עליו כרת הואיל ולא נולד בו פסול כל עיקר זולתי מצד מחשבת הזמן לבדו, ולולי אותה המחשבה היה הקרבן כשר. אבל במקום שקדמה או איחרה למחשבת הזמן שום דבר שפוסל הקרבן מצד אחר מלבד מחשבת הזמן, אותו הזבח פסול ואין חייבים עליו כרת, לפי שלא קרב המתיר כמצותו. וסדר מה שאמר "ובלבד שיקרב המתיר" פירושו כך הוא, ובלבד שיקרבו הדברים המתירים זבח כשר, וזבח כשר זה הפסול כמצותו רוצה לומר שיגמר עבודותיו כולן במחשבת שינוי זמן או בשתיקה. ועלה מזה מה שאמרנו כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול. והתחיל לבאר זה בשני דוגמות ואמר:

משנה דעריכה

כבר ידעת שהמחשבה אינה אלא באחת מאלה ארבעה עניינים או בכולן, רוצה לומר שחיטה וקבלה והלוך וזריקה, שאם חשב בכולן חוץ לזמנו או במקצתן חוץ לזמנו, ובמקצתם היה פנוי מן המחשבה ועבד סתם כמו שאמר בשתיקה, כל שכן אם היתה מחשבתו במקצת ההוא כמצווה רוצה לומר מחשבת כשרה, זה הזבח מובדל בפסול חוץ לזמנו בלבד ולפיכך הוא פיגול כמו שביארנו למעלה.

וכבר נאמר בפרק ראשון, שפסח וחטאת בלבד נפסלין אם חשב בהן שלא לשמן.

והעניין כולו מבואר מתוך מה שהקדמנו:

משנה העריכה

זה העניין כולו מבואר אם תבין מה שזכרנו לעיל מהפירוש.

והלכה כחכמים.

וראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית חוץ למקומו ועל (חצי) כזית חוץ לזמנו, בין שקדמה מחשבת הזמן או לא קדמה, הזבח פגול וחייבים עליו כרת, לפי שעיקר בידינו שחצי זית אינו מועיל במקום כזית. וכן אם חשב על חצי זית בין לאכילה בין להקטרה, ואחר כך חשב על חצי זית אחר כמו המחשבה הראשונה, עד שיהיו שתי המחשבות לכוונה אחת בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו, שהוא מצטרף וכאילו חשב על כזית, ונדון בדיני אותה המחשבה. ואם חשב לאכול כחצי זית, ושתאכל הבהמה או חיה חצי זית הוא מצטרף, כי שם אכילה אחד הוא: