משנה זבחים ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ב · משנה א | >>
כל הזבחים שקיבל דמן זרא, אונן, טבול יוםד, מחוסר בגדיםו, מחוסר כיפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערלט, טמאיא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי יד חבירו, פסל.
קיבל בשמאל, פסל.
רבי שמעון מכשיר.
נשפך הדם על הרצפה ואספו – פסול.
נתנו על גבי הכבשטז, שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, את הניתנים בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים – פסול ואין בו כרת.
משנה מנוקדת
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם,
- מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
- שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
- עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב,
- עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים,
- עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,
- עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ,
- פָּסַל.
- קִבֵּל בִּשְׂמֹאל,
- פָּסַל;
- רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.
- נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ,
- פָּסוּל.
- נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ,
- שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד,
- נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן,
- וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן,
- אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ,
- וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים,
- פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת:
נוסח הרמב"ם
כל הזבחים, שקיבל דמן -
- זר, אונן, טבול יום,
- מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים,
- ושלא רחוץ ידים ורגלים,
- ערל, טמא, יושב,
- עומד על גבי כלים,
- ועל גבי בהמה,
- ועל גבי רגלי חברו - פסל.
- קיבל בשמאל - פסל.
- ורבי שמעון - מכשיר.
- נשפך על הרצפה, ואספו - פסול.
- נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד,
- נתן את הניתנין למטן - למעלן,
- ואת הניתנין למעלן - למטן,
- ואת הניתנין בחוץ - בפנים,
- ואת הניתנין בפנים - בחוץ,
- פסול - ואין בו כרת.
פירוש הרמב"ם
כל מי שאינו כהן נקרא זר שנאמר "וזר לא יקרב אליכם"(במדבר יח, ד), "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז).
אונן - נקרא האדם שימות לו מת שחייב עליו אבלות, ויום המיתה בלבד הוא אונן מדאורייתא.
ואסור לו לאכול בקדשים כל זמן שהוא באנינות שכן כתוב בתורה "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום"(ויקרא י, יט). וכן אינו עובד, אלא אם היה כהן גדול שהוא מקריב אונן, כמו שנתבאר בסוף הוריות.
וטבול יום - לא נגמרה טהרתו עד הערב שנאמר "ובא השמש וטהר"(ויקרא כב, ז), ולפיכך אינו עובד.
ומחוסר בגדים - הוא כהן הדיוט שלא יהא בפחות מארבעה בגדים והם כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, וכהן גדול בפחות משמונה בגדים והם ארבעה הנזכרים מוסף עליהן ציץ וחשן ואפוד ומעיל, ואלו הן הנקראים בגדי זהב כמו שנתבאר בכפורים. ונאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו"(שמות כט, ט) וגו' "והיתה להם כהונה לחקת עולם"(שמות כט, ט), ואמרם "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם".
ודע כי כמו שמחוסר בגדים פסול, כן מיותר בגדים פסול ואפילו מוסף כל שהוא בבגדיו. וראוי עלי לזכור בכאן שכהן אסור לעבוד בתפילין של יד לפי שהן חוצצין בין הבגד לגופו, ורחמנא אמר "יהיו על בשרו"(ויקרא ו, ג), שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו, אבל של ראש הן על השער בין הציץ והמצנפת, ואינן מתכסין במצנפת.
ומחוסר כפורים - הוא הזב והזבה והמצורע והיולדת, כשנגמרה טהרת כל אחד מהן קודם הבאת קרבנו המיוחד לו כמו שאמרנו, הוא הנקרא מחוסר כפורים. ואסור לו לאכול קדשים עד שיביא כפרתו כמו שבארנו בסדרים שלפנינו, ומצאנו הכתוב אומר במחוסר כפרה שהוא מחוסר טהרה ולפיכך הוא פסול לעבודה, שכך אמר רחמנא ביולדת שהיא מחוסרת כפרה "וכפר עליה הכהן, וטהרה"(ויקרא יב, ח), מכלל שהיא טמאה קודם לכן.
ושלא רחוץ ידים ורגלים - גם כן פסול, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אהל מועד, חקת עולם לו ולזרעו לדורותם"(שמות ל, יט), ואמר עוד בבגדים "חקת עולם"(שמות כט, ט) כמו שזכרנו, ולפיכך כמו שמחוסר בגדים פסול כמו שזכרנו, כן מי שלא רחוץ ידים ורגלים.
והואיל וזכרתי קדוש ידים ורגלים, אזכיר סדר עשייתן ועניין הכרחי מדיניו:
- סדר עשייתו:
- שישים ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ומשלח המים מן הכיור עליהם.
- וחוכך רגלו בידו בשעת רחיצה והוא כפוף, לא ישב על הקרקע שאין ישיבה במקדש, שנאמר "לעמוד לשרת בשם ה'"(דברים יח, ה), "לעמוד לפני ה' לשרתו"(דברים י, ח).
- ואסור לרחוץ בכיור עצמו, שנאמר "ממנו" ולא בתוכו.
- ולא יהיה בכיור מים פחות ממה שיספיק לארבעה כהנים, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו"(שמות ל, יט), והיו בני אהרן אלעזר ואיתמר ופינחס.
- ואין צריך שיהיו מימי הכיור מן המעיין, רק כל המים כשרים.
- ואם קידש ידיו ורגליו וחשך עליו היום, חייב ממחרת לקדש שנית, לפי שידיו נפסלו בלינה.
- ואם הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו חייב לקדש שנית, ואם יצא כל גופו מקדש שנית.
- ואם נטמאו ידיו מטבילן והם טהורים, כמו שנבאר במקומות מסדר טהרות, ואינו חייב לקדש שנית.
- וכבר זכרנו לך ביומא שכל המשתין אפילו נטמא גופו יטבול, ואינו מקדש שנית.
- וכבר נתבאר מי שמקדש שנית.
ואחזור להשלים הפירוש.
אמר ערל - ונאמר ביחזקאל "כל בן נכר ערל לב, וערל בשר"(יחזקאל מד, ט), נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק.
ומה שאמר טמא - כגון שנטמא באיזה דבר מן הטומאות, כמו שיתבארו חלקיהן בסדר טהרות.
יושב - שנאמר "לעמוד לשרת"(דברים יח, ה), שלא תהיה עבודה אלא מעומד.
וכשם שאין בין ידיו ובין הכלי חציצה, כך לא תהא בין רגליו ובין הארץ חציצה. אמרו "רצפה מקדשת, וכלי שרת מקדשין", רוצה לומר העזרה תקדש הנכנס בתוכה כמו שמקדשין כלי שרת הדבר הנכנס בהן, מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין הכלי, אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, בין שיהא החוצץ כלי או אדם או בהמה.
והעבודה לא תהא אלא בימין, רוצה לומר קבלת הדם וזריקתו, והוא מה שאמרו "כל מקום שנאמר בו יד אינה אלא ימין, אצבע אינו אלא ימין". וזה בענייני העבודה בלבד, הוא מה שאומרים כל מקום שהוא אומר יד סתם הוא ימין.
ורבי שמעון אומר, הואיל ואינו אומר בקבלה יד, אלא ולקח מדם הפר ולקחת מדם, אם קבל בשמאל כשר. וחכמים אינן למדין אלא מן האצבע לפי שנאמר בקבלה אצבע, וזה עניין מה שאמר "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, ונתן"(ויקרא ד, כה), שלא תהא קבלה אלא בימין.
נשפך על הרצפה ואספו, פסול - רוצה לומר אם שתת מצואר הזבח על הארץ. מפני שצווה השם שתהא קבלת הדם מצואר הזבח, שנאמר "ולקח מדם הפר וכפר"(ויקרא ד, ה), ואין רוצה לומר מקצת הדם לפי שכבר צווה לקבל כל הדם שנאמר "ואת כל דם הפר"(ויקרא ד, ז), אלא רוצה לומר מה שזכרו דם מהפר יקבלנו מדם הפר, ולא מדם העור ולא מדם התמצית.
וסדר שחיטת קדשים הואיל וזכרנו אותו זהו:
- שיאחוז הצואר ומושך הסימנים והוורידין לחוץ עד שיהיו כנגד אויר המזרק.
- ושוחט כדי שיכניס הדם כולו בכלי, והוא מה שאמרו "צריך שיתן הוורידין לתוך הכלי".
וכשנצייר המזבח בסדר הזה במסכת מידות, יתבאר לך צורת הכבש והיסוד וזולתן מכלי המקדש ומקומותם, ועוד נזכיר מזה קצת במסכתא זו.
ומה שאמר בכאן פסול - רוצה לומר הבשר, אבל הבעלים מתכפרים. וזה הבשר אינו נאכל לפי שמאחר שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים, ואם אירע פסול ושינוי בבשר אחרי כן אינו מחוסר כפרה. וסמך זה למה שנאמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"(ויקרא יז, יא), כיון שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים, אמרו "לכפרה נתתיו ולא לאכילה", רוצה לומר אסור לאכול הבשר כשאירע בו שינוי.
וכבר נתבאר בתוספתא דזבחים (פרק י"ב) שערל ויושב ואונן ובעל מום שעבדו באזהרה, ולא במיתה.
ודע שהמזבח עשר אמות גבהו כפי מה שיתבאר אחר זה, והוא רשום באמצעיתו בחוט הסיקרא. וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בחמש אמות העליונות שהם למעלה מהרשום הזה נקראים הנתנין למעלן, וכל מה שזורקין למטה מן החוט הם הנתנין למטן. ובפרק שלישי ממידות (מא.) אמרו במזבח "וחוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים". ועוד יתבאר במסכתא זו איזה מן הקרבנות דמן ניתן למעלן, ואיזה דמן ניתן למטן.
והנתנין בחוץ הם הקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון, והנתנין בפנים הן שזורקין דמן על מזבח הפנימי או אל מבית קודש הקדשים, כמו שיתבאר בחמישי מן המסכתא הזאת.
ומה שאמר אין בו כרת, רוצה לומר מי שאכל מן הבשר הזה, שאירע בזריקת דמו השינוי הזה, אינו חייב כרת.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן, פסול. דכתיב (ויקרא כב) וינזרו מקדשי בני ישראל ב ולא יחללו, למד על הזר שעבד, שחלל את הקדשים:
אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים ג. ואם עבד חילל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן:
טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר ה: ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים. וכהן גדול ששמש פחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול ז. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפילין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפילין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת:
ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש:
ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים חוקת עולם, ונאמר בבגדי כהונה חוקת עולם, מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחץ ידיו ורגליו פסל. וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה ח, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל) ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש. ואפילו שאינן מים חיים:
וערל. אם עבד פסל. דכתיב (ביחזקאל מד) כל בן נכר ערל לב וערל בשר, הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל י, אף ערל כן:
יושב. דכתיב (דברים יח) לעמוד לשרת, שלא יהא שירות אלא מעומד:
עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת יב, וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו יג לכלי שרת, אך רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מיבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים:
קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. דכל מקום שנאמר יד או אצבע אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם יד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית טו:
ור"ש מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי, ולא אולקח דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב אצבע אתרווייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים:
נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי:
ואספו פסול. דכתיב (שם טז) ולקח מדם הפר, מאי מדם הפר, אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד) ואת כל דם הפר ישפוך, אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה ולקח דם מהפר, מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעין אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה: נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם יז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים יז:
נתן את הנתנים למטה. מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הנתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט נקראים הנתנים למעלה והניתנין בה' אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הנתנים למטה:
הנתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב יח: בחוץ. על מזבח החיצון:
פסול. ואסור באכילה:
ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת יט:
פירוש תוספות יום טוב
כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר"פ דלקמן:
זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות:
זר. פירש הר"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא:
אונן. כתב הר"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ג דהוריות. ומ"ש הר"ב ואסור לאכול קדשים. שכ"כ בתורה (ויקרא י) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה:
וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש"י. ומ"ש הר"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ"כ הרמב"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר"ב וטהר יומא. ע"ש. ובגמ' רמז לט"י שאם עבד חלל מנין ת"ל (שם כ"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט"י וכך הוא בספ"ט דסנהדרין כמ"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע"כ]:
ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ"ט) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ"ש הר"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ"ה שלבש בגדי כ"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב"ם בפי' אבל בס"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]:
ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל') או בגשתם אל המזבח לשרת פירש"י אתקיש קדוש לשרות:
ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש"י. ומ"ש הר"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא"צ לקרא. וז"ל הרמב"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ"ד) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי:
טמא. זו ואצ"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש"י דף י"ז ע"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס':
עומד ע"ג כלים. פירש הר"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז') וימשחם ויקדש אותם. רש"י. ומ"ש הר"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן:
ע"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע"ג בהמה. ועיין מ"ש במ"ה פ' י"ג:
קבל בשמאל פסול. כתב ר"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ"ה דיומא בס"ד. ומ"ש הר"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב"ם:
פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב':
נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש"י. ועיין [מ"ש] בפ"ה משנה ד':
פסול כו'. כתב הר"ב ומ"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד:
הנתנים בפנים. לשון הר"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב"ם:
ואין בו כרת. לשון הר"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ"כ] הרמב"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) זר. הא דלא תני בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש, משום דכתיב בהו חלול בהדיא. תוס':
(ב) (על הברטנורא) דבני ישראל למעוטי מאי כו', אלא ה"ק וינזרו הכהנים, יתרחקו מטומאה. ובני ישראל אף הם ינזרו [למד על הזר] כו':גמרא.
(ג) (על הברטנורא) שכ"כ בתורה ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הר"מ. ומדאסור באכילה ילפינן בק"ו שאם עבד חלל:
(ד) (על המשנה) ט"י. דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש"י:
(ה) (על הברטנורא) וכלומר וטהר, מכלל שהוא טמא. עתוי"ט:
(ו) (על המשנה) מחוסר בגדים. דאמר קרא וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם, בזמן שכגדיהם עליהם כהונתם עליהם. גמרא:
(ז) (על הברטנורא) דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, הכהנים בכיהונן, מכאן, לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד, עבודתו פסולה. עתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) כלומר כפוף, שמניח ידיו כו' ולפיכך אינו עומד. אבל יושב לא, כדאיתא בגמרא דכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת, פירש"י אתקוש קידוש לשירות:
(ט) (על המשנה) ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש"י:
(י) (על הברטנורא) דמלתא דפשיטא היא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה, וא"צ לקרא. וכ"כ הר"מ. אבל בגמרא יליף להו מקרא: ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) טמא. זו ואצ"ל זו קתני. דהא כבר תני טבול יום. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) לעמוד לשרת שהרי דוד קדשה. כדכתיב כי קדש דוד וכו' וכלי שרת מקדשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם. רש"י:
(יג) (על הברטנורא) בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקה הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. רש"י:
(יד) (על המשנה) רגלי כו'. דעל גבי אדם לא שכיח כמו על גב בהמה:
(טו) (על הברטנורא) וחכמים למדין יד מאצבע. הר"מ:
(טז) (על המשנה) הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד. רש"י:
(יז) (על הברטנורא) אי הכי בשר נמי. אמר קרא לכפר, לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר. גמרא. ועמ"ב פ"ג. דאסיפא הנתנין למטה כו' ונתנים בפנים נמי קאי:
(יח) (על הברטנורא) או אל מבית קודש הקדשים כמו שיתבאר בפרק ה' מן המסכתא הזאת. הרמב"ם:
(יט) (על הברטנורא) ובגמרא, פשיטא דאין בו כרת, דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה, כדלקמן, ומשנינן דהכי קאמר, אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת, דמחשבת פגול לא חיילא, הואיל ולא שרינן בשר באכילה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל הזבחים שקבל וכו': ירושלמי פ' כיצד צולין. וביד רפי"ד דהלכות ביאת מקדש וסי' ד' ורפ"ה וסי' י"ז י"ח ורפ"ט ובפ"א דהלכות פסולי המוקדשין סי' כ"ה כ"ז ובפ' שני סי' י' וברפי"א:
זר ואונן: הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהן חלול בהדיא תוס' ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל זר פסל דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. אמר המלקט פי' אע"ג דהאי קרא כתיב גבי כהנים דאסורין להקריב בטומאה מדה"ל למיכתב וינזרו מן הקדשים וכתב בני ישראל יתירא לדרשא דהזרים נמי אף הם ינזרו כדי שלא יחללו לימד על זר שעבד שחלל את הקדשים ופסלם ככהן טמא שעבד: עוד בפי' ר"ע ז"ל אונן מי שמת לו וכו' עד ואם עבד חלל חוץ מכ"ג שהוא מקריב אונן. אמר המלקט דכתיב בכ"ג לאביו ולאמו לא יטמא וסמיך ליה ומן המקדש לא יצא כלומר אף ביום שמת אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל ואיכא מאן דיליף מהן הקריבו אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרוב שפיר אשתרוף ותרוייהו זר ואונן איכא נמי בגמרא מאן דיליף להו בקל וחומר:
טבול יום: ואח"כ תני טמא וזו ואין צריך לומר זו קתני ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו והא דלא תני טמא ברישא ניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה ועוד איכא תנא דמרבי ליה לערל כי טמא ומיהו סוגיא דגמ' דלא כותיה וכו' תוס' ז"ל. ובגמרא תניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום:
מחוסר כפורים: דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה:
ושלא רחוץ ידים ורגלים: אתיא חוקה חוקה ממחוסר בבגדים וברחיצת יד ורגל כתיב והיתה להם חק עולם:
טמא פסול: אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד. ובגמ' פרכי' עלייהו:
יושב: דכתיב לעמוד לשרת עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט בגמרא בברייתא לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדין שם שנה עליו הכתוב לעכב:
ע"ג רגלי חברו פסול: יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ח.) וכתב הרמב"ם ז"ל אקבל בשמאל פסל וז"ל והעבודה לא תהא אלא בימין ר"ל קבלת הדם וזריקתו והוא מה שאמרו כל מקום שנאמר בו יד אינו אלא ימין וזה בענייני העבודה בלבד הוא מה שאומרים כל מקום שהוא אומר יד סתם הוא ימין ור"ש אומר הואיל ואינו אומר בקבלה יד אלא ולקח מדם הפר ולקחת מדם אם קבל בשמאל כשר וחכמים אינם למדין אלא מן האצבע לפי שנאמר בקבלה אצבע וזה ענין מה שאמר ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן שלא תהא קבלה אלא בימין ע"כ:
קבל בשמאל פסל וכו': פ"ק דמנחות דף י':
ור"ש מכשיר: סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו ור' אלעזר בריה סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו דאיהו דריש אצבע אולקח דהיינו לפניו ולא אונתן דתניא וכו' עד דכתיב בפר המלואים ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך ולא דריש להאי אצבעך דמלואים אולקחת שהוא לפני פניו. ובברייתא תניא הכא ובפ"ק דמנחות דף י' זרק בשמאל פסל ור"ש מכשיר נמי בזריקה ופירש רש"י ז"ל בשאר כל הזבחים דלא כתיב בהו אצבע אלא וזרקו הכהנים אבל בזריקת חטאת מודה ר"ש כדאמרן לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא דימין ע"כ ור"ת ז"ל נראה לו כדרך ראשון שהשיב לרבינו יעקב מאורלינאש דגרסי' בברייתא זו מלק בשמאל פסל ור"ש מכשיר. ואיתה בתוס' ר"פ יוצא דופן:
נשפך על הרצפה: פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח) ובפ"ק דמכילתין דף ט"ו: בפי' ר"ע ז"ל דהא כתיב ואת כל דם הפר ישפוך. אמר המלקט ובגמרא פריך והא האי קרא בשפיכת שירים כתיב ולא בקבלה ומשני אם אינו ענין לשירים דהא ליתא לכוליה דם שכבר נתן ממנו על הקרנות תנהו ענין בקבלה:
שלא כנגד היסוד: תוס' פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז:) בפי' ר"ע ז"ל נלע"ד שצריך להיות כך נתנו ע"ג הכבש שאינו מקום מתן דמים או במזבח שלא כנגד היזוד וכו': בסוף לשונו ז"ל כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים ע"כ. אמר המלקט אבל בשר פסול דלכפר כתיב לכפרה הקשתי כל מקומות המזבח ולא להתיר בשר דזריקה הוא דשריא ליה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: וכתוב בתוי"ט ועיין במשנה ב' פירקין דלקמן דאסיפא הניתן למטה וכו' הניתנין בפנים וכו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד ע"כ. ואין דבריו אשר שם מובנים. ואיתה בת"כ פרשה ח' דהיינו ז' דפ' אחרי מות. ובגמרא פריך לשמואל דאוקי מתניתין כדפי' ר"ע ז"ל ואוקי לה נמי כשנתן שלא במקומו בשתיקה מאי אין בו כרת פשיטא דכיון שלא חישב חוץ לזמנו דאין בו כרת ומשני דה"ק ואם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין כפרה כמקומו דמי מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרי בשר באכילה. ומה שכתוב בתוי"ט שהרמב"ם ז"ל כתב דבגמרא מקשי' האי שכתבתי לא מצאתיו בפי' הרמב"ם ז"ל שלפני:
הניתנין בפנים: בבית קדש הקדשים או על מזבח הזהב:
תפארת ישראל
יכין
זר: ר"ל כל שאינו כהן כשר:
אונן: דכל המחוייב להתאבל על א' מז' קרוביו, הו"ל ביום מיתתו אפי' לאחר קבורה אונן מדאוריי', ואסור אז להקריב או לאכול קדשים, חוץ מכה"ג שמקריב אונן רק אסור לאכול קדשים אז אבל בליל שלאחריו אפילו קודם קבורה וכ"כ כל הימים ולילות שבין יום מיתה לקבורה הוא לקרבנות רק אונן מדרבנן. ולענין אבילות כלשנקבר אינו תו אונן כלל [ש"ך י"ד שמ"א סק"ב]:
טבול יום: טמא שטבל ולא העריב שמשו, ואפילו בטומאה שא"צ קרבן לכשיתטהר, דבצריך קרבן, בל"ז מחוסר כפורים הוא:
מחוסר בגדים: נ"ל דר"ל כל שחסר בו דין הראוי בבגדים כגון כהן הדיוט שלא לבש א' מד' בגדיו, או כה"ג שפיחת א' מח' בגדיו [עי' בקופת הרוכלין בכללי בגדי קודש], או שהיה א' מהן יתור בגדים, דהו"ל נמי כחיסר מנין הקבוע בהן, או שחיסר שלמותן, שהן קרועים, או שחיסר בהן נגיעתן בבשר הכהן, כגון שהיה חציצה בין בשר העובד להבגדים, כולן בכלל מחוסר בגדים הם. וכל כהן העובד לא היה מניח תפילין של יד בשעת עבודה מטעם חציצה, אבל תפילין של ראש הניחו, ולא היה חציצה, דהמגבעות של הדיוט ומצנפת של כה"ג, היו נוטין טפי לאחורי הראש:
מחוסר כפורים: כל טמא אחר שטבל מותר לאכול מעשר שני מיד, ונקרא טבול יום עד שיעריב שמשו ואז מותר לאכול תרומה, מיהו זב וזבה מצורע ויולדת, שצריכים להביא קרבן למחרת יום טבילתן, להכי נקראים מחוסרי כפורים, ואסורים להקריב או לאכול קדשים עד שיקריבו קרבנותיהן למחרת יום טבילתן. [אבל כל שהעריב שמשן אחר טבילתן מותרים ליגע בקדשים, ועי' בהקדמתנו לסדר טהרות הנקרא בשם יבקש דעת סי' נ"ד. והא דהפסיק תנא עם מחוסר בגדים בין טבול יום למחוסר כפורים, דהוה שייכי טפי גבי הדדי, נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא, דכולה מתני' זו ואצ"ל זו תני, להכי תני תחלה זר, שכולל כל שהוא מצ"ע זר לעבודה, דהיינו בין שהוא זר ממש, או חלל, או בעל מום, ואפילו בעל מום עובר, אף שאינו חסר בו מעשה כלל, שממלא יתרפא והדר תני אונן וטבול יום שמחוסר בהם מבחוץ מעשה ממילא, דשמשא ממילא ערבה (כפסחים ד"צ ע"ב) והדר תני מחוסר בגדים, שמחוסר בין מעשה ממש. על ידו חוץ מגופו, והדר תני מחוסר כפורים, ושלא רחץ ידור"ג וכולהו אינך, שחסר מעשה בגוף עצמו של העובד]:
שלא רחץ ידים ורגלים: דכל כהן אחר שטבל לעבודה ולבש, צריך לקדש ידיו ורגליו, דהיינו שמניח כל יד שלו על הרגל שבאותו צד, ושוחה ורוחצם ממימי הכיור, דאסור לקדש כשהוא יושב, מדהו"ל עבודה, ומשפשף היד על הרגל בשעת הקידוש, ואח"כ מיתר לעבוד. ושיעור מקום היד לקידוש, הוא כל פיסת היד עד מקום חיבורו לקנה [חולין דק"ו ב', ותמהני שלא פי' כן רמב"ם], ונ"ל דה"ה ברגל מקדש רק פיסת הרגל עד מקום חבורו בקנה. וכל זמן שלא יצא מהמקדש ולא ישן ולא הטיל מים ולא הסיח דעתו מקדושתו, ולא עברה עליו הלילה, מועיל לו הקידוש שעשה בבוקר. לכל היום והלילה שלאחריו. מיהו כשיצא מהמקדש ולא הסיח דעתו מקדושתו, בדיעבד עבודתו כשרה [(רמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש)]:
ערל: כהן שמתו לו ב' אחים מחמת מילה דפטור מלמול [י"ד רס"ג] ואפ"ה עבודתו פסולה, ומכ"ש בלא מל בל"ז, מדהו"ל מומר לערלות:
טמא: אע"ג דכבר תני דאפילו טבול יום פסול. נ"ל דקמ"ל דאפילו טמא שעדיין לא טבל, דוקא בוודאי טמא, אבל ספק טמא, כטומאת התהום, הציץ מרצה [רמב"ם שם פ"ד]:
יושב: שצריך לעמוד בשעת עבודה:
עומד על גבי כלים: שהכלים חצצו בין רגליו לרצפה, וה"ה בהיה חציצה בידיו:
על גבי בהמה: קמ"ל אף שהחציצה מין בשר חוצץ:
על גבי רגלי חבירו: קמ"ל אף בשר אדם כמותו חוצץ [ועי' לקמן פי"ג סי' ל"ה]:
פסל: ותנא ושייר בעל מום ושכור, ומי שעבד ע"ז, ויתור בגדים, וכשיש חציצה בין ידו לכלי, דכל הנהו נמי פסולים אפילו בדיעבד, וכ"כ פרוע ראש [וקרועי בגדים עי' בהקדמתנו] והשוחט לע"ז בשוגג, דעכ"פ לכתחילה אסורים לעבוד [כרמב"ם פ"א ה"ט וסוף פ"ט מביאת מקדש (פ"ט מהל' ביאת מקדש)]:
קבל בשמאל פסל: דכתיב ולקח הכהן מהדם באצבעו ונתן וגו' ומקובלים אנחנו דכל מקום שנכתב בחורה יד או אצבע, ר"ל של ימין:
רבי שמעון מכשיר: דס"ל דאצבע דקרא אונתן קאי ולא אולקח, דמקרא נדרש אלאחריו ולא אלפניו:
נשפך על הרצפה: קודם שקבל הדם בכלי:
נתנו: ר"ל זרק הדם:
על גבי הכבש: או:
שלא כנגד היסוד: ר"ל או שזרק הדם על המזבח גופיה, אבל רק שלא כנגד היסוד, ור"ל משום דכל הקרבנות אם נתן מהם רק מתן א' כיפר. ובלבד שיהיה כנגד היסוד [ועי' בפתיחה פ"ה סי' ה'] והוא נתן אותה מתנה שלא כנגד היסוד, אף שהיה כנגד הקרן, כגון בקרן דרומית מזרחית. וה"ה בהיה נגד היסוד שלמטה אבל שלא כנגד הקרן שלמעלה [עי' (רמב"ם פ"ב מהל' פסולי מוקדשין)]:
למטן: חוט הסקרא היה סביב למזבח באמצע גבהו והחוט היה רחב קצת ומתרחב למעלה ולמטה מהאמצע של גובה המזבח, מדא"א לצמצם [כרתוי"ט מדות פ"ג מ"א ד"ה וחוט], ורק דם חטאת בהמה ועולת העוף, נתנין למעלה מחוט, מדצריכין סמוך לקרנות המזבח, אבל דם עולת בהמה וחטאת העוף, וכן דם כל שאר הקרבות החיצוניות, נתנין למטה מחוט זה [וסי' העוף עולה למעלה ועולת בהמה יורדת]:
את הנתנים בפנים בחוץ: הן הקרבנות שצריך לזרוק דמן בהיכל או בק"ק [כלקמן פ"ה] וזרקן במזבח החיצון:
ואת הנתנין בחוץ בפנים: שהיו קרבנות שצריך לזרוק דמן במזבח החיצון. וזרקן בהיכל או בק"ק:
פסול: ר"ל נפסלו אימוריהן מלקרב ובשרן מלאכול, אבל בעלים נתכפרו, חוץ מחטאת חצוני שהכניס דמו לפנים, שנפסל לגמרי [ולתוס' הכא (דכ"ו ב') כל פנימיים שזרקן בחוץ או חצונים שזרקן בפנים נפסלו לגמרי]:
ואין בו כרת: האוכל בשר מקדשים הללו שנפסלו, פטור מכרת, ואף אם נתנו מתנות הללו במחשבת חוץ לזמנו, לא חייל עלייהו פיגול:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת