משנה דמאי ו

דמאי פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק שישי ("המקבל שדה") · >>

פרקי מסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה אעריכה

המקבל שדה מישראל, מן הנכרי ומן הכותי, יחלק לפניהם.

החוכר שדה מישראל, תורם ונותן לו.

אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין.

אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר, מעשר ונותן לו.

משנה בעריכה

החוכר שדה מן הנכרי, מעשר ונותן לו.

רבי יהודה אומר, אף המקבל שדה אבותיו מן הנכרי, מעשר ונותן לו.

משנה געריכה

כהן ולוי שקבלו שדה מישראל, כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה.

רבי אליעזר אומר, אף המעשרות שלהן, שעל מנת כן באו.

משנה דעריכה

ישראל שקבל מכהן ומלוי, המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר, הקרתני שקבל שדה מירושלמי, מעשר שני של ירושלמי.

וחכמים אומרים, יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים.

משנה העריכה

המקבל זיתים לשמן, כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה.

רבי יהודה אומר, ישראל שקבל מכהן ומלוי זיתים לשמן למחצית שכר, המעשרות לבעלים.

משנה ועריכה

בית שמאי אומרים, לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר.

בית הלל אומרים, אף למעשר.

וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי.

משנה זעריכה

שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת, אחד מעשר ואחד שאינו מעשר, המעשר מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.

משנה חעריכה

שנים שקבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו, יכול הוא לומר: טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו: טול אתה חטים ואני שעורים, טול אתה יין ואני (אטול) שמן.

משנה טעריכה

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול הוא לומר לו, טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו: טול אתה חטים ואני שעורים, טל אתה הלח ואני (אטול את) היבש.

משנה יעריכה

גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי, יכול הוא לומר: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות.

ואם משבאו לרשות הגר, אסור.

משנה יאעריכה

המוכר פירות בסוריא, ואמר: משל ארץ ישראל הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

משלי הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא, חייב לעשר.

משנה יבעריכה

עם הארץ שאמר לחבר: קח לי אגודת ירק, קח לי גלוסקן אחד, לוקח סתם ופטור.

ואם אמר: שלי זה, וזה של חברי, ונתערבו, חייב לעשר, ואפילו הן מאה.

(א) הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין.
אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
(ב) הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף הַמְּקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
(ג) כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל,
כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַף הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.
(ד) יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִיְּרוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם.
(ה) הַמְּקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לְשֶׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.
(ו) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף לַמְּעַשֵּׂר.
וּצְנוּעֵי בֵּית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
(ז) שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת,
אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר,
הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ;
וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.
(ח) שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ,
יָכוֹל הוּא לוֹמַר:
טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי;
אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים;
טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שֶׁמֶן.
(ט) חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ,
יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי;
אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים;
טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת הַיָּבֵשׁ.
(י) גֵּר וְנָכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נָכְרִי,
יָכוֹל הוּא לוֹמַר:
טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה, וַאֲנִי מָעוֹת;
אַתָּה יַיִן, וַאֲנִי פֵּרוֹת.
וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר, אָסוּר.
(יא) הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר: מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן,
חַיָּב לְעַשֵּׂר.
מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,
שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

מִשֶּׁלִּי הֵן,

חַיָּב לְעַשֵּׂר.
מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,
שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר.
(יב) עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר:
קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק,
קַח לִי גְלֻסְקָן אֶחָד,
לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר.
וְאִם אָמַר: שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ,
חַיָּב לְעַשֵּׂר,
וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.


נוסח הרמב"םעריכה

(א) המקבל שדה מישראל,

או מן הנוכרי,
או מן הכותי - חולק לפניהם.
החוכר שדה מישראל - תורם, ונותן לו.
אמר רבי יהודה:
אימתי? - בזמן שנתן לו מאותה השדה, ומאותו המין;
אבל אם נתן לו משדה אחרת,
או ממין אחר - מעשר, ונותן לו.


(ב) החוכר שדה מן הנוכרי - מעשר, ונותן לו.

רבי יהודה אומר:
אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי - מעשר, ונותן לו.


(ג) כוהן ולוי, שקיבלו שדה מישראל -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.
רבי אליעזר אומר:
המעשרות שלהם - שעל מנת כן באו.


(ד) ישראל, שקיבל שדה מכוהן ולוי - המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר:
הקרתני, שקיבל שדה מירושלמי - מעשר שני של ירושלמי.
וחכמים אומרים:
יכול הוא הקרתני - לעלות, ולאכלו בירושלים.


(ה) המקבל זיתים לשמן -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.
רבי יהודה אומר:
ישראל, שקיבל מכוהן ומלוי,
זיתים לשמן, או למחצית שכר - המעשרות לבעלים.


(ו) בית שמאי אומרים:

לא ימכור אדם את זיתיו - אלא לחבר.
ובית הלל אומרים: אף למעשר.
וצנועי בית הלל - היו נוהגין כדברי בית שמאי.


(ז) שנים, שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת,

אחד מעשר, ואחד שאינו מעשר -
המעשר - מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.


(ח) שנים, שקיבלו שדה באריסות,

או שירשו, או שנשתתפו -
יכול הוא לומר לו:
טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;
אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.
אבל לא יאמר לו:
טול אתה חיטים - ואני שעורים;
טול אתה את היין - ואני אטול את השמן.


(ט) חבר ועם הארץ, שירשו את אביהם עם הארץ -

יכול הוא לומר לו:
טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;
אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.
אבל לא יאמר לו:
טול אתה חיטים - ואני שעורים;
טול אתה את הלח - ואני אטול את היבש.


(י) גר וגוי, שירשו את אביהם גוי -

יכול לומר לו:
טול אתה עבודה זרה - ואני מעות;
אתה יין - ואני פירות.
ואם משבאו לרשות הגר - אסור.


(יא) המוכר פירות בסוריה, ואמר:

"משל ארץ ישראל הן" - חייב לעשר.
"מעושרין הן" - נאמן,
שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
ואם אמר:
"משלי הן" - חייב לעשר.
"מעושרין הן" - נאמן,
שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
ואם ידוע, שיש לו שדה בסוריה - חייב לעשר.


(יב) עם הארץ, שאמר לחבר:

"קח לי אגודת ירק אחת,
קח לי גלוסקין אחד" - לוקח סתם, ופטור.
ואם אמר לו:
"זו שלי, וזו של חברי", ונתערבו -
חייב לעשר, אפילו הן מאה.


פירושיםעריכה