משנה דמאי ו

שנים שקבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו, יכול הוא לומר: טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו: טול אתה חטים ואני שעורים, טול אתה יין ואני (אטול) שמן.

משנה ט

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול הוא לומר לו, טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו: טול אתה חטים ואני שעורים, טל אתה הלח ואני (אטול את) היבש.

משנה י

גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי, יכול הוא לומר: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות.

ואם משבאו לרשות הגר, אסור.

משנה יא

המוכר פירות בסוריא, ואמר: משל ארץ ישראל הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

משלי הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא, חייב לעשר.

משנה יב

עם הארץ שאמר לחבר: קח לי אגודת ירק, קח לי גלוסקן אחד, לוקח סתם ופטור.

ואם אמר: שלי זה, וזה של חברי, ונתערבו, חייב לעשר, ואפילו הן מאה.

משנה מנוקדת

(א) הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין.

אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

(ב) הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף הַמְּקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

(ג) כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל,

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אַף הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.

(ד) יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִיְּרוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם.

(ה) הַמְּקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לְשֶׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

(ו) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף לַמְּעַשֵּׂר.

וּצְנוּעֵי בֵּית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

(ז) שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת,

אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר,

הַמְּעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ;

וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.

(ח) שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר:

טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי;

אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ:

טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים;

טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שֶׁמֶן.

(ט) חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ:

טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי;

אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ:

טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים;

טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת הַיָּבֵשׁ.

(י) גֵּר וְנָכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נָכְרִי,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר:

טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה, וַאֲנִי מָעוֹת;

אַתָּה יַיִן, וַאֲנִי פֵּרוֹת.

וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר, אָסוּר.

(יא) הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר: מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן,

חַיָּב לְעַשֵּׂר.

מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

מִשֶּׁלִּי הֵן,

חַיָּב לְעַשֵּׂר.

מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,

שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר.

(יב) עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר:

קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק,

קַח לִי גְלֻסְקָן אֶחָד,

לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר.

וְאִם אָמַר: שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ,

חַיָּב לְעַשֵּׂר,

וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

נוסח הרמב"ם

(א) המקבל שדה מישראל,

או מן הנוכרי,

או מן הכותי - חולק לפניהם.

החוכר שדה מישראל - תורם, ונותן לו.

אמר רבי יהודה:

אימתי? - בזמן שנתן לו מאותה השדה, ומאותו המין;

אבל אם נתן לו משדה אחרת,

או ממין אחר - מעשר, ונותן לו.

(ב) החוכר שדה מן הנוכרי - מעשר, ונותן לו.

רבי יהודה אומר:

אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי - מעשר, ונותן לו.

(ג) כוהן ולוי, שקיבלו שדה מישראל -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.

רבי אליעזר אומר:

המעשרות שלהם - שעל מנת כן באו.

(ד) ישראל, שקיבל שדה מכוהן ולוי - המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר:

הקרתני, שקיבל שדה מירושלמי - מעשר שני של ירושלמי.

וחכמים אומרים:

יכול הוא הקרתני - לעלות, ולאכלו בירושלים.

(ה) המקבל זיתים לשמן -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.

רבי יהודה אומר:

ישראל, שקיבל מכוהן ומלוי,

זיתים לשמן, או למחצית שכר - המעשרות לבעלים.

(ו) בית שמאי אומרים:

לא ימכור אדם את זיתיו - אלא לחבר.

ובית הלל אומרים: אף למעשר.

וצנועי בית הלל - היו נוהגין כדברי בית שמאי.

(ז) שנים, שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת,

אחד מעשר, ואחד שאינו מעשר -

המעשר - מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.

(ח) שנים, שקיבלו שדה באריסות,

או שירשו, או שנשתתפו -

יכול הוא לומר לו:

טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;

אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו:

טול אתה חיטים - ואני שעורים;

טול אתה את היין - ואני אטול את השמן.

(ט) חבר ועם הארץ, שירשו את אביהם עם הארץ -

יכול הוא לומר לו:

טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;

אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו:

טול אתה חיטים - ואני שעורים;

טול אתה את הלח - ואני אטול את היבש.

(י) גר וגוי, שירשו את אביהם גוי -

יכול לומר לו:

טול אתה עבודה זרה - ואני מעות;

אתה יין - ואני פירות.

ואם משבאו לרשות הגר - אסור.

(יא) המוכר פירות בסוריה, ואמר:

"משל ארץ ישראל הן" - חייב לעשר.

"מעושרין הן" - נאמן,

שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

ואם אמר:

"משלי הן" - חייב לעשר.

"מעושרין הן" - נאמן,

שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

ואם ידוע, שיש לו שדה בסוריה - חייב לעשר.

(יב) עם הארץ, שאמר לחבר:

"קח לי אגודת ירק אחת,

קח לי גלוסקין אחד" - לוקח סתם, ופטור.

ואם אמר לו:

"זו שלי, וזו של חברי", ונתערבו -

חייב לעשר, אפילו הן מאה.

פירושים

משנה דמאי, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב