משנה דמאי ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ו · משנה ו | >>
בית שמאי אומרים, לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר.
בית הלל אומרים, אף למעשר.
וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר.
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף לַמְּעַשֵּׂר.
- וּצְנוּעֵי בֵּית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
בית שמאי אומרים:
- לא ימכור אדם את זיתיו - אלא לחבר.
- ובית הלל אומרים: אף למעשר.
- וצנועי בית הלל - היו נוהגין כדברי בית שמאי.
כבר בארנו, שחבר, הוא תלמיד חכם, והוא הנאמן על הטומאה וטהרה.
ואמר בית שמאי, שלא ימכרו הזיתים, מפני שהם עומדים לדרוך אותם, אלא למי שהוא נאמן על הטומאה, שמא יתעסק בטומאה בשמן.
ובית הלל אומרים, שמותר למכרן למי שהוא נאמן על המעשרות, ואף על פי שלא יהיה נאמן על הטומאה. לפי שדעת בית הלל, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
וזו היא משנה אחרונה, שהוא מותר, וכן הלכה.
וצנועי בית הלל - הם הם המדקדקים במצוות מחבורת הלל:
את זיתיו. תלושין עד שלא הזיעו זיעת המעטן דלא מקבלי טומאה כדתנן בפ"ט דטהרות (מ"ט) :
אלא לחבר. כרוש שעושה בטהרה:
אף למעשר. שקיבל עליו לעשר אף על כי שלא קיבל עליו טהרות:
צנועי בית הלל. הבשירים שמחמירין על עצמן:
ירושלמי (הל' ה) אמר רבי יוחנן טעמא דבית הלל דרך בני אדם לאכול זיתיהן עטונין וכן דרך בני אדם על ידי עילה בית הלל לדעתיהון דתנן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לשחטה ואורחיה דבר נש מיכוס תורא דידיה אלא על ידי עילה פי' עטונין מלשון מעטן של זיתים כלומר בעוד שלא הוכשרו ופריך וכי דרך בני אדם לאכול כן ומשני על ידי עלילה מועטת התירו וב"ה לטעמייהו דשרי במס' שביעית (פרק ה משנה ח) למכור פרה לחרוש ובפ' קמא דע"א מייתי לה (דף טו :):
לא ימכור אדם זיתיו - זיתים שנתלשו מן האילן ולא הוכשרו לקבל טומאה, כגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן שהיא מכשירתן לקבל טומאה:
אלא לחבר - לפרוש המוחזק לטהרות ולא ימכרם למי שאינו חבר שלא ידרוך אותם בטומאה:
אף למעשר - אף למי שלא קיבל עליו אלא לעשר אבל לא קבל עליו להיות מוחזק לטהרות יכול למוכרם, דכיון דאכתי לא הוכשרו אימור שמא יאכלם קודם שיזיעו. ואע"ג דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך, בעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן. ורמב"ם מוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל דב"ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וב"ה סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י:
וצנועי בית הלל - ותיקין המדקדקים במצות שהיו בב"ה:
אף למעשר. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש"ס פרק ד דמסכת ע"ז דף נו ע"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה:
.אין פירוש למשנה זו
אלא לחבר: פי' אילני זיתים שילקוט מהם הזיתים. ולא קשי' עלה הא דתנן לעי' המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ דההיא איירי בתלוש ולתרומה כי הוא פטור לגמרי מן התרומה. ע"כ מן החכם הר"ר יהוסף ז"ל:
אף למעשר: דבעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן וה"נ אמרו ב"ה בפרק ה' דמסכת שביעית דמותר למכור לו פרה חורשת בשביעית מפני שהוא יכול לשוחטה אע"פ שאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה. והק' הר' אפריים אשכנזי ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל דמפ' טעמא דב"ש דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אמאי נקט דוקא זיתיו והלא החבר אסור למכור לע"ה לח ויבש כדלעיל פ"ב והניחו בצ"ע. ובירושלמי ושוין שמוכר לו שבלים לעיסתו. כלומ' אע"פ שהן מרובין כדי עיסת הקונה אותם אפ"ה תולין שלא יעשה אותן עיסה אלא קליות. תני ושוין שאין מוכרין גדיש של חטים ועביט של ענבים ומעטן של זיתים אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה דכיון דמכר לו כל הזיתים בתוך המעטן אפי' ב"ה אסרי דמוכחא מילתא דודאי להוציא שמנן קונה אותם. וכן עביט של ענבים. וכן גדיש של חטים או שעורים וכיו"ב מוכחא מילתא בהדיא כיון דמוכר לו כל הגדיש לאו לקליות הוא קונה אלא לעשות מהן עיסות. והאי דלא קתני במתני' בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר ולמי שהוא יודע שעושה אותן בטהרה כדקתני בברייתא דשוין ב"ה עם ב"ש. פי' הר' אלעזר אזכרי ז"ל דמפ' בירושלמי דמן הדין כך הי"ל לשנות. ומאי דנקט לחבר בלבד מתורת חסידות וסלסול בטהרות שאינו מוכר אלא לחבר שכל דבריו בדקדוק ואין תקלה יוצאה מתח"י לעולם:
וצנועי ב"ה: ירושלמי אמר רב חסדא כאן שנינו שהכשר נקרא צנוע כלומר מכאן למדנו שבכ"מ שנזכר במשנה ובבריי' לשון צנוע לאו ירא שמים בלבד הוא דהא ע"כ הכא אינו ר"ל צנועי ב"ה יראי שמים. שכולן היו יראי שמים ולא נפל א' מהם ח"ו אלא ר"ל המתנהגין בחסידות וזה בנה אב לכ"מ המוזכר שם צנוע. אבל בברכות פ' הרואה תניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא:
יכין
ב"ש אומרים לא ימכור אדם את זיתיו: תלושין ולא הוכשרו לק"ט עדיין:
אלא לחבר: דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י:
ב"ה אומרים אף למעשר: אף שאינו נזהר בטהרות ואסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. דס"ס הוה שמא יאכלם כך. ושמא לא יטמאן. ולא דמי לפ"ב מ"ג. דהתם ביבש שהוכשר מיירי. מיהו אפילו בהוכשר קיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין: [אב"י ואפילו לטמא בידים מותר כהילכתא גבירתא כאן מ"ו]:
וצנועי בית הלל: מדקדקים במצות:
היו נוהגין כדברי בית שמאי: הקשה אחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו משנת ר"א וז"ל אף דבעושה כב"ש חייב מיתה [כברכות די"א א']. אפשר התם אחר בת קול [כיבמות די"ד א'] ועיין תוס' ברכות [דנ"ב ב'] ועיין ט"ז [א"ח רסקפ"ד] ות"ל מ"כ בס' אורחת חיים דדוקא לאחר מיתת ב"ה אסור לנהוג כב"ש שלא יאמרו דב"ה חזרו בהם משא"כ בחייהם וענ"ל דהיכא דב"ה מודים דשרי רק דלא הטריחו שאני. כדמוכח [שבת די"ח ויבמות דט"ז] עכלה"ט. ולפעד"נ דהכא שב ואל תעשה שאני. ועמ"ש פ"א דברכות מ"ג בבועז אות ד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת