משנה דמאי ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ו · משנה א | >>
המקבל שדה מישראל, מן הנכרי ומן הכותי, יחלק לפניהםב.
החוכר שדה מישראל, תורם ונותן לו.
אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין.
אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר, מעשר ונותן לו.
הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם.
הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין.
- אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
המקבל שדה מישראל,
- או מן הנוכרי,
- או מן הכותי - חולק לפניהם.
- החוכר שדה מישראל - תורם, ונותן לו.
- אמר רבי יהודה:
- אימתי? - בזמן שנתן לו מאותה השדה, ומאותו המין;
- אבל אם נתן לו משדה אחרת,
- או ממין אחר - מעשר, ונותן לו.
- אמר רבי יהודה:
מקבל שדה - הוא שיפסוק עם בעל השדה לעבדה, ולזרוע אותה, ולתת לו חלק ממה שתוציא הארץ, כגון חציו, או השלישית, וזולתו מן החלקים.
ואמר, שהוא חולק מה שהוציאה הארץ לפניהם, ויטול חלקו, ויתן לבעל השדה חלקו. ועל תנאי, שיהיה החילוק לפני בעל השדה, שידע שמה שנתן לו הוא טבל.
וחוכר - הוא שיפסוק עם בעל השדה, לתת לו בשכירות שדהו, כך וכך מן הזרע, שיעור קצוב.
ואמר, שיוציא תרומה מכל מה שהוציאה הארץ, ואז יתן לו הפסק, שפסק עמו לתת לו, ולא יוציא ממנו מעשרות.
וביאר רבי יהודה, כי זה הדין, שיתן לו הפסק ההוא, ממה שהוציא אותו אשר שכר לו, ומהמין שהתנה עמו - אם חיטה, חיטה; אם שעורים, שעורים.
אבל אם חכר ממנו זה השדה, בעשר סאין חיטה, ואחר כך חרשה לחיטה ולשעורים, ונתן לו עשר סאין מחיטה אחרת, מאשר לא הוציאה השדה ההיא, או נתן לו כנגדן מן השעורים שהוציאה השדה ההיא, לא יתן לו, עד שיוציא התרומה והמעשרות.
והלכה כרבי יהודה:
המקבל. למחצה לשליש ולרביע כשאר אריסין:
חולק לפניהם. ואינו חייב להפריש אלא בטבלו נותן להם ואמר בירושלמי (הל' א) אמר רבי חנינא תיקנו במקבל שלא תבור ארץ ישראל שאם הייתי מחייב המקבל לעשר היו נמנעים מלקבל והשדות היו נעשות בורות :
החוכר. דבר קצוב לשנה בכך וכך פירות לשנה בין עבדה בין לא עבדה:
מישראל. הכא בחוכר לא קתני מן הנכרי ומן הכותי כדקתני גבי מקבל דבמקבל דינן שוה אבל בחוכר מישראל קתני תורם ובחוכר מן הנכרי בעי מעשר וטעם מפרש בירושלמי (שם) הכא אתמר תורם ונותן לו והכא אתמר מעשר ונותן לו חבריי' בשם רבי יוחנן קנסו חכמים בחוכר מנכרי ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל רבי לא בשם רבי יוחנן אמר תפשה מדת הדין בחוכר מן הנכרי ולא תפשה בחוכר מישראל פי' חברייא סברי יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומן הדין חוכר פטור דאף ע"ג דלוקח מן הנכרי חייב מדרבנן הני מילי בלוקח לאכילה והכא קנסא בעלמא כדי שתהא השדה בורה ביד נכרי וימכרנה לישראל בדמים קלים ואע"ג דמהאי טעמא הי' ראוי להחמיר אף במקבל מכל מקום לא קנסו אלא בחוכר משום דדמי לפורע חובו ועוד חשיב ליה קנס בישראל דקא אתי מכח נכרי דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה וכיוצא בה אמרינן בסוף פרק קמא דבכורות (דף יא :) אף על גב דלא דמי כולי האי וכמו שקנסו כאן כדי שתהא בורה אשכחן בשילהי השואל (דף קא :) אמתניתין דבסמוך דהמקבל שדה אבותיו מן הנכרי דמפרש כדי שתהא בורה בידו ולא כמו שפירש שם בקונטרס שתהא ברורה ביד ישראל שיקנה ממנו אבל בחוכר מישראל לא קנסו וכשפורע חכירותו מן הטבל לא הוי כפורע חובו מן חלקו של כהן ולוי שהרי המחכיר סופו להפריש ואפי' הוא ע"ה רוב עם הארץ מעשרין הן ולא דמי למוכר טבל לע"ה דאסור דשאני הכא דארעא דידיה הוא ומהא דפרע ליה טבל לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה דסתם חוכרים לא על מנת לשלם פירות מתוקנים אלא כדרך גדילתן בשדה שהם טבל ומה שתורם ונותן לו מסתברא דמנכה ליה מחכירו את התרומה ומה שמפרישה לפי שאין דרך להשהותה כדאמרינן בירושלמי דמעשרות בכרק ג' (הל' א) דחי אפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה ורבי לא סבר אין קנין משום הכי קאמר דתפשה מדת הדין בחוכר מן הנכרי שדינו לעשר דהוי פורע חובו מחלקו של כהן ולוי שהנכרי לא יעשר ולא תפשה בחוכר מישראל שישראל סופו להפריש:
אימתי. לכאורה ר' יהודה קאי אמקבל דרישא ועוד יש לפרש דקאי אחוכר דהא דסגי ליה בתורם ולא בעי עשורי כשנתן לו באותה שדה ובאותו המין כלומר מאותו מין שגדל בשדה אבל אם נתן לו משדה אחרת מאותו המין או ממין אחר אפי' מאותה שדה כגון שזרע במקצת שדה מין אחר *חכירו מעשר ונותן לו דלא סגי ליה בתרומה דדמי טפי לפורע חובו במעשר ראשון :
תניא בתוספתא (פ"ו) המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר' מאיר אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נתן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו אם משדה אחרת וממין אחר נותן לו מעשר ונותן לו וחכמים אומרים אם מאותה שדה נותן לו בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו ואם משדה אחרת נותן לו בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן פירוש מתוך כך היה משמע דרבי יהודה דמתניתין אמקבל קאי אבל על כרחין מקבל לאו דוקא אלא חוכר דלא מסתבר דלימא שום תנא במקבל מישראל תורם ונותן לו מעשר ונותן לו ובחוכר מנכרי פליגי בירוש' (הל' א) החוכר מנכרי תורם ונותן לו אמר רשב"ג ומה אם ירצה הנכרי זה שלא לתרום אינו רשאי בפירותיו אלא חולק ומניח לפניו משדה אחרת וממין אחר כלומר או ממין אחר:
המקבל שדה - למחצה לשליש ולרביע כדרך ה ריסין:
חולק לפניהם - ואינו צריך לעשר א חלק בעל השדה אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקע כשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה ויתן לו מה שפסק עמו כשהוא מעושר מפני ישוב ארץ ישראל כדי שלא ימנעו מלקבל השדות באריסות:
החוכר - מקבל השדה בדבר קצוב כך וכך כורין לשנה בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט: תורם ונותן לו אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירותו מפירות הגדלים בשדה בטבלם, ומיהו משום דאין להשהות התרומה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה משום הכי תורם ונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר:
אמר ר' יהודה - אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין ג. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין:
מן העובד כוכבים ומן הכותי. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים:
יחלק לפניהם. מ"ש הר"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג:
לפניהם. כתב הרמב"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר:
מעשר ונותן לו. כתב הר"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ"ש הר"ש. [והר"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]:
(א) (על הברטנורא) אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא"כ אין בין מקבל לחוכר אלא הושאל שם מעשר לכל המתנות:
(ב) (על המשנה) לפניהם. והחלוקה יהיה בפני בעל השדה שיודע שמה שנתן לו הוא טבל. הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ:
המקבל שדה מישראל או מן הנכרי או מן הכותי: גבי חוכר לא קתני מן הנכרי או מן הכותי כדקתני גבי מקבל דבמקבל דינם שוה אבל בחוכר מישראל קתני תורם ובחוכר מן הנכרי בעי עשורי משום קנסא. ורשב"ג סבר דגם החוכר מן הנכרי חולק ומניח לפניו. ורבנן דפליגי עליה סברי תורם ונותן לו:
בפי' ר"ע ז"ל ומסתברא דמנכה לו התרומה וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר"ש והרא"ש ז"ל וכמו שאעתיק בסמוך ומצאתי שכתב הח' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל לפי זה הפי' לא שפיר קאמר אבל אם נתן לו וכו' מעשר ונותן לו דלא הוי דומיא דתורם ונותן לו. לכן נ"ל דאינו מנכה לו כלום דכיון דמחייב ליתן פירות וא"א לגרן שתעקר וכו' משא"כ במעשר ודו"ק ע"כ. והילך לשון הרא"ש ז"ל ובירושלמי בעי הכא גבי ישראל קתני תורם ונותן לו והכא גבי נכרי קתני מעשר ונותן לו. חבריא בש"ר יוחנן קנסו בחוכר מעובד כוכבים ולא קנסו בחוכר מישראל. ר' לא בש"ר יוחנן תפסה מדת הדין בחוכר מנכרי ולא תפסה בחוכר מישראל. חבריא סברי יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר ומן הדין חוכר פטו' ואע"ג דלוקח מן הנכרי חייב מדרבנן ה"מ בלוקח ממנו תבואה. והכא קנסא בעלמא הוא כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבים וימכרנה לישראל בדמים קלים וכה"ג אשכחן בב"מ בשלהי המקבל אמרי' אמתני' דבסמוך המקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים דאפי' התם קנסו כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבי' ואע"ג דמה"ט ראוי להחמיר אף במקבל מ"מ לא קנסו אלא בחוכר דדמי לפורע חובו. אבל בחוכר מישראל לא קנסו. וא"ת היאך הי' יכול לפרוע חובו מחלק הכהן והלוי וי"ל דאינם מפסידין בזה כלל שהרי בעל השדה יפריש ויתן להם. ואפי' הוא ע"ה רובן של ע"ה מעשרין הן. ואע"ג דאין מוכרין טבל לע"ה שאני הכא דמארעא דידיה יהבינן. ואין בעל השדה יכול לומר לו תתן לי חכירות הפירות מתוקנין דכל חוכר דעתו כך שיתן לו חכירותו מפירות הגדלין בשדה בטבלן. והא שתורם משום דאין להשהות התרומה כדאמרי' בירושלמי פ"ק דמעשרות דא"א לגרן שתעקר אא"כ נתרמה ממנה ת"ג ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמ"ש תרומה ממעשר. ור' לא סבר אין קנין. ותפסה מדת הדין בחוכר דהוי כפורע חובו מחלק הכהן והלוי שהרי הנכרי לא יעשר: א"ר יהודה אימתי. לכאו' משמע דקאי אף אמקבל דרישא. ומיהו מסתברא דקאי דוקא אחוכר דסגי בתורם כשנותן לו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין או ממין אחר אף מאותו שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דדמי לפורע חובו וגם אין דעת החוכר (נר' המחכיר) לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין. ומיהו בתוספתא משמע דר"י אמקבל נמי קאי דתניא בתוספתא המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר"י אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו. ומיהו מסתבר דמקבל לאו דוקא אלא בחוכר מיירי וכן יש במס' ב"מ פ' המקבל טובא המקבל דמפ' בגמ' דהיינו חוכר. דלא מסתבר דאית ליה לשום תנא דמקבל מישראל מעשר. ובחוכר מנכרי פליגי בירושלמי {הגה"ה בפי' הר"ש רשב"ג ורבנן. ושתי הפלוגתו' תמצאם בירו' ר"מ ורבנן במתני' דבסמוך. או רבי במקום ר"מ. ורשב"ג ורבנן במתני' דהכא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:} ר"מ ורבנן. אי צריך לעשר אבל במקבל משמע דכולהו מודו אף מנכרי עכ"ל ז"ל. ובירושל' הכא במתני' רמי נמי דברישא תנן תורם ונותן לו ובסמוך גבי חוכר מן הנכרי תנן מעשר ונותן לו. א"ר יוחנן זו דברי רבי אבל חכמי' אומרי' בישראל חולק ובנכרי סגי לקנוס לתרום וליתן לו. ורשב"ג פליג אמתני' דהיינו רבי ואבריי' דהיינו חכמים וס"ל איהו סברא שלישית דחוכר שדה מן הנכרי לא מעשר ולא תורם אלא חולק ונותן לו טבל דלא קניס כלל. ועוד גרסי' התם תני ר' חייא מאותה שדה בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו. משדה אחרת בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו והיינו כת"ק דמתני' וקשה ליה לירושלמי וכי מחלוקת שנה רבי במתניתין והא קיי"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי במשנה לא בא לחלוק רק לפרש. ומשני דמתני' דשמעת מינה פי' דברי ר"י הא מאותה המין שלא מאותה שדה מאותה שדה שלא מאותו המין מעשר ונותן לו. מיירי במקום שדרך השדות שבו לעשות שעורים כפלים בחטים וכיון שהמין משונה כ"כ כאילו משדה אחר הוא הלכך כשנותן לו ממנו מעשר ונותן לו. ובריי' דר"ח מיירי בשדות שעושין השעורים כחטים הלכך כמין א' חשיבי ע"כ מפי' הר' אלעזר אזכרי ז"ל:
יכין
המקבל: ליתן לבעה"ב מחצה שליש ורביע מהתבואה:
שדה מישראל מן העובד כוכבים ומן הכותי יחלק לפניהם: דכדי שלא ימנעו מלקבל שדות בא"י. הקילו אמקבלים שא"צ לתרום ולעשר על חלק של בעה"ב וחולק הכרי לפניהם. כדי שידע הבעה"ב שחלקו טבל הוא. מיהו במקבל מעובד כוכבים א"צ לחלק בפניו:
החוכר שדה מישראל: מקבל שדה בדבר קצוב:
תורם ונותן לו: מדדרך להפריש התרומה בגורן מיד. ובעה"ב ששכרו קצוב אינו מצוי שם. ולהכי מפרישה ומנכה לו מחכורו. אבל לעשר אינו רשאי לעשר חלק חבירו. דהרי חבירו יכול בעצמו להפרישו:
אמר רבי יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר: שזרע מקצת השדה ממין אחר כשיעור חכירתו:
מעשר ונותן לו: וכ"ש תרומה דקודם למעשר בין במקבל בין בחוכר. וטעמו. דבשלמא בנותן לו מהשדה שחכר ממנו ומאותו המין. לא מחזי כפורע חובו מהמעשר. משא"כ בחדא לריעותא שהוא מין אחר אפי' מאותו שדה. או אותו המין אבל משדה אחר. צריך ליתן לו חולין מתוקנים דאל"כ מחזי כפורע חובו ממעשר.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת