תפארת ישראל על דמאי ו

משנה דמאי, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המקבל: ליתן לבעה"ב מחצה שליש ורביע מהתבואה:

שדה מישראל מן העובד כוכבים ומן הכותי יחלק לפניהם: דכדי שלא ימנעו מלקבל שדות בא"י. הקילו אמקבלים שא"צ לתרום ולעשר על חלק של בעה"ב וחולק הכרי לפניהם. כדי שידע הבעה"ב שחלקו טבל הוא. מיהו במקבל מעובד כוכבים א"צ לחלק בפניו:

החוכר שדה מישראל: מקבל שדה בדבר קצוב:

תורם ונותן לו: מדדרך להפריש התרומה בגורן מיד. ובעה"ב ששכרו קצוב אינו מצוי שם. ולהכי מפרישה ומנכה לו מחכורו. אבל לעשר אינו רשאי לעשר חלק חבירו. דהרי חבירו יכול בעצמו להפרישו:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר: שזרע מקצת השדה ממין אחר כשיעור חכירתו:

מעשר ונותן לו: וכ"ש תרומה דקודם למעשר בין במקבל בין בחוכר. וטעמו. דבשלמא בנותן לו מהשדה שחכר ממנו ומאותו המין. לא מחזי כפורע חובו מהמעשר. משא"כ בחדא לריעותא שהוא מין אחר אפי' מאותו שדה. או אותו המין אבל משדה אחר. צריך ליתן לו חולין מתוקנים דאל"כ מחזי כפורע חובו ממעשר.

משנה ב

החוכר שדה מן העובד כוכבים מעשר ונותן לו: ומכ"ש תרומה. ואף למ"ד יש קניין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשר. אפ"ה חייב. כדי שימנעו מלחכרה. וימכרנה לישראל. וקנסו רק בחכרה. דדמי לפורע חובו מחלק כהן. ועוד דחפץ עובד כוכבים בחכירות טפי מקבלנות:

רבי יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו: שגזלה מאבותיו:

משנה ג

כהן: או:

ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקין: הבעה"ב והאריס:

בחולין כך חולקין בתרומה: ובמעשרות. רק נקט תרומה. מדנפרשת ראשונה:

רבי אליעזר אומר אף המעשרות שלהן: התרומה לכהן והמעשר ללוי. ובמלת מעשרות נכלל נמי תרומה בהרבה מקומות. מיהו אפשר דלעיל נקט תרומה לרבותא. דאפילו תרומה שנתנה בעוד שלא נעקר הגורן. וכל התבואה עדיין היא בשדה (המוכר). אפ"ה נוטל הנותן חלקו מהתרומה. ור"א נקט מעשרות לרבותא. דאפילו המעשרות. שרגיל הנותן ליתן בביתו. אפ"ה צריך ליתנו להמקבל:

שעל מנת כן באו: ירדו לשדהו:

משנה ד

ישראל שקבל מכהן: או:

ומלוי המעשרות לבעלים: בהא כ"ע מודו. דמעשרות שיורא שייר:

ר' ישמעאל אומר הקרתני: בן כפר שחוץ לירושלים:

משנה ה

המקבל זיתים לשמן: ישראל מכהן או לוי. ומכ"ש איפכא [אב"י ובזה מתורץ קושית הכ"מ פ"ו דמעשר הח"י ע"ש]. שקבלו אילני זתים. שיעשום שמן ויתן לבעה"ב חלקו:

כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה: ולא דמי לדלעיל. מדהרבה טרח בשמן. ומדחשוב הוא לא מחל המקבל:

ר' יהודה אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי זיתים לשמן למחצית שכר: [אב"י ועי' כ"מ פ"ו ממעשר הח"י שכתב או למחצית שכר]:

המעשרות לבעלים: דזיתים דינן כשדה:

משנה ו

ב"ש אומרים לא ימכור אדם את זיתיו: תלושין ולא הוכשרו לק"ט עדיין:

אלא לחבר: דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י:

ב"ה אומרים אף למעשר: אף שאינו נזהר בטהרות ואסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. דס"ס הוה שמא יאכלם כך. ושמא לא יטמאן. ולא דמי לפ"ב מ"ג. דהתם ביבש שהוכשר מיירי. מיהו אפילו בהוכשר קיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין: [אב"י ואפילו לטמא בידים מותר כהילכתא גבירתא כאן מ"ו]:

וצנועי בית הלל: מדקדקים במצות:

היו נוהגין כדברי בית שמאי: הקשה אחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו משנת ר"א וז"ל אף דבעושה כב"ש חייב מיתה [כברכות די"א א']. אפשר התם אחר בת קול [כיבמות די"ד א'] ועיין תוס' ברכות [דנ"ב ב'] ועיין ט"ז [א"ח רסקפ"ד] ות"ל מ"כ בס' אורחת חיים דדוקא לאחר מיתת ב"ה אסור לנהוג כב"ש שלא יאמרו דב"ה חזרו בהם משא"כ בחייהם וענ"ל דהיכא דב"ה מודים דשרי רק דלא הטריחו שאני. כדמוכח [שבת די"ח ויבמות דט"ז] עכלה"ט. ולפעד"נ דהכא שב ואל תעשה שאני. ועמ"ש פ"א דברכות מ"ג בבועז אות ד:

משנה ז

שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו: ר"ל וגם על חלק חבירו מפריש עכ"פ בתורת דמאי:

בכל מקום שהוא: ומיירי בהוכרו החלקי' ואח"כ נתערבו. ובכה"ג אף בדרבנן כדמאי אין ברירה:

משנה ח

שנים שקבלו שדה באריסות: וא' חבר וא' ע"ה:

אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני: דמדלא חלקו. יש ברירה בדרבנן:

אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול אתה יין ואני אטול שמן: דבכה"ג הו"ל כמחליפין ואין ברירה והו"ל כמוכר שאינו מעושר:

משנה ט

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ: לעיל קמ"ל דא"צ לעשר חלק הע"ה. והכא קמ"ל דמותר ליתן לחלקו פירות המוכשרים לק"ט. ולהכי מייתי הכא בסיפא לח ויבש [ועי' לקמן סי' ל"ב] [אב"י לדעתי צ"ל סי' ל"א]. ולרמב"ם לעיל מיירי בשניהן חברים. וקמ"ל דכופין אמדת סדום. שנהנה א' כשיקח חלק שקרוב לביתו:

אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול אתה הלח ואני אטול את היבש: לח היינו שהוכשר. ויבש. היינו שלא הוכשר. דלח ויבש ג"כ כב' מינין דמי. כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל:

משנה י

אתה יין ואני פירות: ואף דבב' מינין הו"ל חליפי אסורי הנאה. י"ל מדירושת גר את אביו אינו רק מד"ס. שלא יחזור גר לסורו. מהפקירא קא זכי. [ול"מ נ"ל דכולהו הנך משניות צריכי. דנקט משנה ז' דבהוכרו ולבסוף נתערבו לא אמרינן ברירה [ועי' תוס' תמורה ד"ל ע"א ד"ה ואידך]. ונקט משנה ח' דבהיו מעורבין מתחלה. והן מין א'. אפי' הוא ודאי טבל. אמרי' גבי' ברירה ורשאי להוציאו מתח"י בעודו טבל. אף דגם לחבר אסור למכור טבל [כלעיל פ"ה מ"ח]. ונקט משנה ע'. לאשמועינן דכשהן מינין מחולקין. אפי' הוא דמאי דשמא עישרו אביו הע"ה. אפ"ה אסור להוציאו מתח"י בלי מעושר. וקמ"ל משנה י' דכירושת עובד כוכבים. אפי' הן ב' מינין. ומחזי כחלופי איסורי הנאה אפ"ה אמרי' גבה ברירה]:

משנה יא

המוכר פירות בסוריא: היא ארץ זיריען צפונית מזרחית לא"י. שכבשה דהמע"ה. ואע"ג דכל כבוש רבים דינו כא"י לכל הדינין. כיבוש סוריא שאני. דשלא כהוגן היה. מדכבשה קודם כבוש כל א"י. והיבוסי ישב עוד בירושלים. לפיכך רק בקצת דינין הוה כא"י. וחייבת במעשרות:

מעושרין הן נאמן: אע"ג שאמר מא"י הן עכ"פ מדרוב פירות הנמכרין שם מח"ל הם. אית לי' מגו. ולראב"ד מה"ט פטור משום דרוב הגדלים בסוריא של נכרי הם. ולא גזרו על פירות סוריא. רק כשגדלים בשדה ישראל:

משלי הן: משדה שבסוריא.

חייב לעשר: מדגזרו שם אדמאי:

מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: קמ"ל דלא אמרינן דמגו גרוע הוא. דירא פן יודע לנו שיש לו שם שדה:

ואם ידוע: גם בלא הודאתו:

שיש לו שדה אחד בסוריא חייב לעשר: דליכא מיגו. דמסתמא משדהו הוא:

משנה יב

קח לי גלוסקן אחד: וקנה החבר ב'. א' לו וא' לע"ה.

לוקח סתם ופטור: מלעשר אותה שנותן לע"ה. דבדרבנן יש ברירה. כך פי' בבבלי [עירובין דל"ז]. ובירושלמי פי' דמיירי שקנה החבר לע"ה רק אגודה א' מחבר חבירו המוכר במדה גסה. וקמ"ל דאף דמכיר החבר המוכר. שהקונה ג"כ חבר הוא. ומותר למכור לו דמאי. עכ"פ מדהודיעו שלצורך ע"ה קונה. ודאי עישר המוכר. ואף דאסור למכור לע"ה לח ויבש. הכא בלא הוכשר מיירי. דשרי כלעיל סי' כ"ב. או נ"ל דבכדי מן שרי [כסוכה דל"ט ב]:

ואפילו הן מאה: לא אמרי' דבטל. מדיש תקנה. כפ"ג מ"ב: