משנה דמאי ו רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) המקבל שדה מישראל,

או מן הנוכרי,

או מן הכותי - חולק לפניהם.

החוכר שדה מישראל - תורם, ונותן לו.

אמר רבי יהודה:

אימתי? - בזמן שנתן לו מאותה השדה, ומאותו המין;

אבל אם נתן לו משדה אחרת,

או ממין אחר - מעשר, ונותן לו.

(ב) החוכר שדה מן הנוכרי - מעשר, ונותן לו.

רבי יהודה אומר:

אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי - מעשר, ונותן לו.

(ג) כוהן ולוי, שקיבלו שדה מישראל -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.

רבי אליעזר אומר:

המעשרות שלהם - שעל מנת כן באו.

(ד) ישראל, שקיבל שדה מכוהן ולוי - המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר:

הקרתני, שקיבל שדה מירושלמי - מעשר שני של ירושלמי.

וחכמים אומרים:

יכול הוא הקרתני - לעלות, ולאכלו בירושלים.

(ה) המקבל זיתים לשמן -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.

רבי יהודה אומר:

ישראל, שקיבל מכוהן ומלוי,

זיתים לשמן, או למחצית שכר - המעשרות לבעלים.

(ו) בית שמאי אומרים:

לא ימכור אדם את זיתיו - אלא לחבר.

ובית הלל אומרים: אף למעשר.

וצנועי בית הלל - היו נוהגין כדברי בית שמאי.

(ז) שנים, שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת,

אחד מעשר, ואחד שאינו מעשר -

המעשר - מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.

(ח) שנים, שקיבלו שדה באריסות,

או שירשו, או שנשתתפו -

יכול הוא לומר לו:

טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;

אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו:

טול אתה חיטים - ואני שעורים;

טול אתה את היין - ואני אטול את השמן.

(ט) חבר ועם הארץ, שירשו את אביהם עם הארץ -

יכול הוא לומר לו:

טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;

אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו:

טול אתה חיטים - ואני שעורים;

טול אתה את הלח - ואני אטול את היבש.

(י) גר וגוי, שירשו את אביהם גוי -

יכול לומר לו:

טול אתה עבודה זרה - ואני מעות;

אתה יין - ואני פירות.

ואם משבאו לרשות הגר - אסור.

(יא) המוכר פירות בסוריה, ואמר:

"משל ארץ ישראל הן" - חייב לעשר.

"מעושרין הן" - נאמן,

שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

ואם אמר:

"משלי הן" - חייב לעשר.

"מעושרין הן" - נאמן,

שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

ואם ידוע, שיש לו שדה בסוריה - חייב לעשר.

(יב) עם הארץ, שאמר לחבר:

"קח לי אגודת ירק אחת,

קח לי גלוסקין אחד" - לוקח סתם, ופטור.

ואם אמר לו:

"זו שלי, וזו של חברי", ונתערבו -

חייב לעשר, אפילו הן מאה.

הדף הראשי של משנה דמאי ו

משנה דמאי, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב