משנה דמאי ו יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ו · משנה יא | >>
המוכר פירות בסוריא, ואמר: משל ארץ ישראל הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
משלי הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמןיב, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא, חייב לעשר.
משנה מנוקדת
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר: מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן,
- חַיָּב לְעַשֵּׂר.
- מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
מִשֶּׁלִּי הֵן,
- חַיָּב לְעַשֵּׂר.
- מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
- וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר.
נוסח הרמב"ם
המוכר פירות בסוריה, ואמר:
- "משל ארץ ישראל הן" - חייב לעשר.
- "מעושרין הן" - נאמן,
- שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
- ואם אמר:
- "משלי הן" - חייב לעשר.
- "מעושרין הן" - נאמן,
- שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
- ואם ידוע, שיש לו שדה בסוריה - חייב לעשר.
פירוש הרמב"ם
סוריה - היא הארץ אשר נכבשה, שנחלקה במלכות דוד. ואינה כמו ארץ ישראל, ולא כמו חוצה לארץ במקצת הדינין, וכמו חוצה לארץ בעיניינים אחרים. ועוד יתבאר זה במקומות מן המשנה.
והעיקר אצלנו, שכל מה שיכבשוהו הרבים, הוא כמו ארץ ישראל בכל הדינין, והוא הנקרא "כבוש רבים". ומה שנימנה ארץ סוריה להיות במעלת ארץ ישראל בכל עניין, הוא מה שאמר, מפני שאינו מותר להילחם על ארץ מכל הארצות, עד שתהיה נכבשת כל הארץ אשר גבל הקב"ה גבולותיה בתורה, והיא ארץ כנען לגבולותיה. וכאשר כבש דוד הארצות ההם, ארם נהרים וזולתה, בטרם שישלם כיבוש הארץ המוגבלות, כי היבוסי היה בירושלים עדיין, לפיכך לא היתה מעלת הארצות ההם אשר כבש, כמו מעלת ארץ ישראל. וכן אמרו: שאם תאמר, מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו, דוד עשה שלא כהוגן. תורה אמרה וכו' בספרי.
ו"אלו הארצות", רוצה לומר סוריה, אין חייבים בה מעשר, אלא למי שקנה שם קרקע, ויהיה חייב להוציא מעשר ממה שהוציא השדה. אבל מי שקנה פירות מפירות סוריה, אינו חייב להוציא דמאי. אין כך בפירות ארץ ישראל, אלא כל מי שיקנה מהם דבר , באיזה מקום שיהיו, יעשר דמאי, כאשר התבאר במה שהקדמנו.
וזה העיקר אשר זכר בכאן, והוא "שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר", הוא עיקר אמת, תמצאהו נוהג בכל המצוות כולם, החמורים והקלים, וכן בממונות. וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב, והתנה בדבריו תנאי שהוא מבטל החיוב ההוא, יהיה נאמן בכל דבריו, אחרי שאין עליו עד. ועוד אביא לך בעניין ההוא, דמיונות רבים בדינין משתנים.
ומה שאמר משלי הן - רוצה לומר, מן השדה שלי אשר בכאן בסוריא, שיתחייב במעשר כמו שבארנו:
פירוש רבינו שמשון
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. דנאמן לומר עישרתים מגו דאי בעי אמר של חוצה לארץ הם דבחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ג):
שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. דכיון דיש לו שדה בסוריא לא מהימן לומר של חוצה לארץ הם אע"פ שרוב פירות שבסוריא מחוצה לארץ באים האי כיון דיש לו שדה סתמא משל שדהו הן וחייב לעשר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ואפי' לאו שמיה כיבוש בסוריא גזרו על הדמאי דלא פטרו אלא מכזיב ולהלן אם יש לו שדה. בירושלמי (הל' ח) אמר בון בר חייא ושיהו מכניסין משלו כלומר אותה שדה שבסוריא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
סוריא - הם ארצות שכבש דוד שלא היו מארץ ישראל כגון ארם נהרים וארם צובה, ולפי שעדיין לא נכבשה כל א"י לפיכך לא קדשו כקדושת הארץ אף על פי שהיה כבוש של רבים ובמקצת דינים היא כארץ ישראל ובמקצת דינים היא כחוצה לארץ. והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש מהן דמאי לפי שרוב פירות הנמכרים בסוריא מחו"ל הן באים, הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן מגו דאי בעי אמר של חו"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק מכזיב ולהלן נאמן, השתא נמי כי אמר של א"י הם ועשרתים נאמן:
שהפה שאסר - כשאמר של א"י הם וחייבים במעשר, הוא הפה שהתיר כשאמר עשרתים וכי היכי דמהמנינן ליה במאי דאסר כשאמר של א"י הם נהמניה נמי במה שהתיר כשאמר עשרתים:
משלי הן - מן השדה שיש לי כאן בסוריא חייבים לעשר דבפירות של סוריא גזרו על הדמאי כשידוע שגדלו שם:
ואם ידוע שיש לו שדה - אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון שידוע שיש לו שדה מסתמא משדהו הביא הפירות ולא היה נאמן לומר מחו"ל הם באים הלכך כי אמר עשרתים אינו נאמן דליכא מגו:
פירוש תוספות יום טוב
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כתב הר"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק מכזיב ולהלן נאמן. ודבריו העתיקם מהר"ש. וקשיא דלא תנן נאמן אלא פטור ומנלן דנאמן. והרמב"ם כתב מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל. והראב"ד כתב בהשגותיו פי"ב מהלכות מעשר מפני שרוב פירות שבסוריא של עובדי כוכבים הם ומסתמא אינו חייב לעשר:
משלי הן וכו' מעושרין הן נאמן. ולא אמרינן דהוי מגו גרוע דכיון שיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חוצה לארץ הן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על המשנה) מעושרין הן נאמן. ולא אמרינן דכיון שיש לו שדה הוי מיגו גרוע לומר דמשל חוץ לארץ הן:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואמר משל א"י הן חייב לעשר: פי' חייב לעשר אפי' נקנו מן העובד כוכבים. דאי איירי דנקנו מישראל אפי' לא אמר מא"י הן חייב לעשר כיון דהם משל ישראל הם. ולאחר מירוח מיירי דקודם מירוח אסור לעשרן ואפשר שאינו נאמן. ואע"פ שיש לדחות ולומר שמשנה זו מדברת כשרוב א"י נתונה ביד ישראל ובעבור זה חייב. אך כבר אומר בירושלמי בפירוש בריש פ"ב דכשרוב א"י נתונה ביד עובדי כוכבים הוי ודאי טבל וכשהיא ביד ישראל הוי דמאי ובממורחין מיירי דקודם מירוח לא הוי דמאי אפי' כשהיא ביד ישראל. מן הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. ולפי שעדיין לא נכבשה כל א"י. אמר המלקט פי' כי היבוסי היה יושב בירושלים עדיין. ומה שפי' ז"ל דכבוש דדוד היה כבוש רבים הוא נגד הר"ש והרא"ש ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל משל א"י הן חייב לעשר אבל אם לא אמר א"צ לעשר דרוב פירות הנמכרים בסוריא מח"ל באו הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן במגו דאי בעי הוה שתיק וכן כשאמר משלי הן חייב לעשר דכבוש יחיד שמיה כבוש ואפי' אי לאו שמיה כבוש בפירות של סוריא גזרו על הדמאי ולא פטרו מדמאי אלא מגזיב ולהלן עכ"ל ז"ל. ובירושלמי פריך תמן פ' בתרא דפאה תנינן נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ומשמע דוקא על הלקט עצמו אבל אם הביא חטים ואמר מעושרין הן אינו נאמן במגו דאי בעי אמר של לקט הן והכא את אמר דנאמן במגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וקשה דהתם נמי נימא הפה שאסר ואמר חטים אלו לא של לקט הן אלא טבל היו הוא הפה שהתיר בגמר דבריו שאמר אני עשרתים. ומשני דאין ראוי לומר אלא מגו דאי בעי שתיק כי הא דמתני' דאפי' היה מוכר בסוריא פירות בשתיקה הלוקח ממנו פטור מלעשר. והוא לא שתק אלא אסר אותן בדבורו שאמר של א"י הן ואח"כ התיר אותן בדבורו שאמר עשרתים נאמן מגו דאי בעי שתיק והיה הקונה ממנו פטור משום דרוב פירות הנמכרות בסוריא מח"ל הן באין שפטורין מן המעשר דאמרי' הסר כל דבורו מכאן ותדין אותו כאילו מכר בשתיקה. אבל ההיא דמתני' דפאה אפי' בשעת הקציר אם היה ע"ה עני מוכר חטים בשתיקה היה הקונה ממנו חייב לעשר דרוב חטים טבל הן והמיעוט לקט שכחה ופאה ובתר רובא אזלי' ונהי דאם בא ואמר חטים הללו לשו"פ הם היה נאמן כיון דשעת קציר הוא ודרך עניים ללקט אז. מ"מ כשאמר טבל הוא אינו נאמן עוד לומר ואני עשרתים מגו דאי בעי אמר מעיקרא לשו"פ הן דשמא ירא לשקר משום דשום אדם אולי ראה שהביא אותם חטים מקרקעו או קנה אותם ע"כ:
ואם ידוע שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר: אע"ג דלא קא' שלי דחזקתו משדהו הביאם ומש"ה חייב הלוקח ממנו לעשר ואפי' אמר מעושרין הן דהא ע"ה לא מהימנינן ליה. והכא מהימן משום מגו ובסיפא הוי מגו במקום עדים וכיו"ב שנינו בפ"ב דכתובות כך נ"ל לפרש הך מתני'. הרש"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המוכר פירות בסוריא: היא ארץ זיריען צפונית מזרחית לא"י. שכבשה דהמע"ה. ואע"ג דכל כבוש רבים דינו כא"י לכל הדינין. כיבוש סוריא שאני. דשלא כהוגן היה. מדכבשה קודם כבוש כל א"י. והיבוסי ישב עוד בירושלים. לפיכך רק בקצת דינין הוה כא"י. וחייבת במעשרות:
מעושרין הן נאמן: אע"ג שאמר מא"י הן עכ"פ מדרוב פירות הנמכרין שם מח"ל הם. אית לי' מגו. ולראב"ד מה"ט פטור משום דרוב הגדלים בסוריא של נכרי הם. ולא גזרו על פירות סוריא. רק כשגדלים בשדה ישראל:
משלי הן: משדה שבסוריא.
חייב לעשר: מדגזרו שם אדמאי:
מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: קמ"ל דלא אמרינן דמגו גרוע הוא. דירא פן יודע לנו שיש לו שם שדה:
ואם ידוע: גם בלא הודאתו:
שיש לו שדה אחד בסוריא חייב לעשר: דליכא מיגו. דמסתמא משדהו הוא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת