רמב"ם על דמאי ו

<< · רמב"ם · על דמאי · ו · >>

דמאי פרק ו

• ראו גם: נוסח המשנה דמאי ו רמבם

משנה א

מקבל שדה - הוא שיפסוק עם בעל השדה לעבדה, ולזרוע אותה, ולתת לו חלק ממה שתוציא הארץ, כגון חציו, או השלישית, וזולתו מן החלקים.

ואמר, שהוא חולק מה שהוציאה הארץ לפניהם, ויטול חלקו, ויתן לבעל השדה חלקו. ועל תנאי, שיהיה החילוק לפני בעל השדה, שידע שמה שנתן לו הוא טבל.

וחוכר - הוא שיפסוק עם בעל השדה, לתת לו בשכירות שדהו, כך וכך מן הזרע, שיעור קצוב.

ואמר, שיוציא תרומה מכל מה שהוציאה הארץ, ואז יתן לו הפסק, שפסק עמו לתת לו, ולא יוציא ממנו מעשרות.

וביאר רבי יהודה, כי זה הדין, שיתן לו הפסק ההוא, ממה שהוציא אותו אשר שכר לו, ומהמין שהתנה עמו - אם חיטה, חיטה; אם שעורים, שעורים.

אבל אם חכר ממנו זה השדה, בעשר סאין חיטה, ואחר כך חרשה לחיטה ולשעורים, ונתן לו עשר סאין מחיטה אחרת, מאשר לא הוציאה השדה ההיא, או נתן לו כנגדן מן השעורים שהוציאה השדה ההיא, לא יתן לו, עד שיוציא התרומה והמעשרות.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ב

כבר בארנו, כי חוכר הוא שוכר שדה, ובערך קצוב מן הפירות. וכבר הקדמנו לך, שהחוכר שדה מישראל, אינו חייב אלא בתרומה.

ובכאן, הוא חייב במעשרות, קנס הוא, כדי שלא ישכור אדם השדה מאותו הגוי, ותשאר בורה בידו, ויצטרך למוכרו לישראל. וזה העיקר בידינו, הוא מה שאמר הכתוב: "לא תכרות להם ברית, ולא תחנם"(דברים ז, ב), ובאה הקבלה: "לא תתן להם חנייה בקרקע". ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו, עד שיצטרך למכרה. וכל זה בארץ ישראל.

ואמר רבי יהודה, שהמקבל שדה אבותיו מן הגוי, קונסין אותו, וחייב כמו כן להוציא המעשרות, ואז יתן לגוי חלקו אשר פסק עמו, ולא יחשוב עמו במעשר. וזה, כי האדם מחבב להחזיק בשדה אבותיו, וישכרנו לעצמו, ואפילו שיוסיף בשכרה. ואם אחרים ישכרו זה השדה ברביעית תבואה, ישכור אותה הוא בשלישית. וכשיהיה חייב הוא, להוציא המעשרות החייבת לכל (התרומה) [התבואה] מחלקו לבדו, יניחנה וישאר בורה ביד הגוי, ויצטרך למכרה לישראל.

ואיני רואה חולק על רבי יהודה, מפני שתנא קמא הוא מדבר בחוכר, ורבי יהודה מדבר במקבל שדה אבותיו.

ואחר שהתלמוד מבאר דעת רבי יהודה, הלכה כמותו:

משנה ג

כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה - רוצה לומר, שזה הלוי או הכהן, כשיפסוק עם ישראל בעל השדה, לתת לו שלישית התבואה או רביעיתה, צריך לתת לו שלישית התרומה והמעשר כפי החלק ההוא, ויקחנה ישראל, ויתן החלק ההוא אשר נפל לו מן התרומה והמעשר, למי שירצה מן הכוהנים והלויים.

ואמר רבי אליעזר, לא, אלא אותו הכהן יקח כל התרומה, ואם יהיה המקבל לוי, יקח כל המעשר.

שעל מנת כן באו - רוצה לומר, שהם לא יקבלו זה השדה מישראל, אלא לזה העניין, להיות המתנות האלה להם.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד

קרתני - איש מיוחד לכפר. וירצה לומר, איש משאר ארץ ישראל, חוץ מירושלים.

והלכה כחכמים, שאמרו יקח כל אחד מהם ממעשר שני, כפי חלקו בחולין:

משנה ה

המקבל - רוצה לומר, על דרך כלל. אחד מהם שיהיה המקבל כהן או לוי מישראל, או ישראל מכהן ולוי.

וחלק רבי יהודה, בפרק השני ואמר, שישראל שקבל מכהן ולוי, המעשרות לבעלים.

ופירוש למחצית שכר - חצי הריוח. רוצה לומר, שאם פסקו שיעבוד ישראל הזיתים, וימכור, כל מה שיעלה ביניהם, יהיה בשוה. ולפיכך, אין לו חלק במעשרות.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ו

כבר בארנו, שחבר, הוא תלמיד חכם, והוא הנאמן על הטומאה וטהרה.

ואמר בית שמאי, שלא ימכרו הזיתים, מפני שהם עומדים לדרוך אותם, אלא למי שהוא נאמן על הטומאה, שמא יתעסק בטומאה בשמן.

ובית הלל אומרים, שמותר למכרן למי שהוא נאמן על המעשרות, ואף על פי שלא יהיה נאמן על הטומאה. לפי שדעת בית הלל, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

וזו היא משנה אחרונה, שהוא מותר, וכן הלכה.

וצנועי בית הלל - הם הם המדקדקים במצוות מחבורת הלל:

משנה ז

כבר בארנו בתלמוד, גמר זה המשנה, ואמרו: "המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי".

ועניין הדבר, כי כשיבצרו הענבים, מוציא מעשר ודאי מחציו, וכשידרוך אותם עם חלק חבירו שאינו מעושר, ונתערב הכל, ולקח חלקו מן התירוש, חייב להוציא ממנו מעשר דמאי המחויב, לחצי מה שלקח מן התירוש, לפי שהספק אינו אלא בחצי של חבירו שאינו מעושר. וזה עניין מה שאמרנו: וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, רוצה לומר, חלק חבירו שאינו מעושר, בכל מקום שהוא מממונו. ואף על פי (שהוא) [שאינו] מיוחד והוא מעורב, לפיכך יוציא מעשר דמאי, שנתחייב בו אותו החלק:

משנה ח

אלו הדינין שהוא זוכר בכאן, אין בהם דבר מעניין איסור והיתר, אבל הם בדיני ממונות. וזכר אותם בכאן, מפני שנתגלגל העניין בשותפות הקרקעות, כמו שנזכר במסכת פאה, שכיב מרע שכתב כל נכסיו, וכל מה שנחבר אליו מן הדינין.

אבל יתקיים זה הדין שזכר, שיהיו שני מינין מן החיטה, או מן היין שוין, ולא יהיה ביניהם שום חילוף ושינוי אלא מקומותיהם. ואז יהיה רשות, לאחד מן השותפין או מן היורשין, לומר לחבירו, אחר שיין זה כמו היין ההוא, וזה קרוב למקומי, ושלך קרוב למקומך, קח אתה היין שיש שם, ואני אקח זה. ואל תצריכני שאקח אני הרחוק ממני, ואצטרך לשאתו. ולא יוכל חבירו למנוע ממנו, שאין היזק אליו בדבר ההוא, שהעיקר אצלנו: "כופין על מידת סדום", רוצה לומר, דבר שיועיל לרעך, ולא יזיק לך, יכריחוך עליו, כי מניעת דבר זה, הוא ממידת אנשי סדום. אך אם יש לחבירו, בקחתו היין ההוא מן המקום שאמר לו, שום היזק, לא יכריחהו עליו:

משנה ט

מבואר הוא, שכל אחד מהם יש לו החצי, בכל הנמצא מנכסי אביהם.

וכשיאמר לו החבר: "טול אתה חיטים, ואני שעורים" - נמצא מוכר לו החבר חצי החיטים שירש מאביו, בחצי השעורים של עם הארץ, ומחליף עמו, ונמצא מוכר דמאי. כי אביהם שמת עם הארץ, ופירותיו דמאי. וכבר הקדמתי לך, שאסור למכור דמאי לעם הארץ:

משנה י

יין הגוי הוא נסך. ועוד יתבאר לך במקומות מן המשנה, שיין נסך ועבודה זרה, אסורין בהנאה.

והתירו לגר לומר לגוי: "טול אתה עבודה זרה, ואני מעות". ולא התיר כזה, במה שנזכר למעלה, בעניין חבר ועם הארץ. וזה כי חבר ועם הארץ, יורשין את אביהם מן התורה. וגר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם קורבה, שהדת הבדיל ביניהם, אבל יירשנו בתקנת החכמים, שמא ישתמד ויחזור לגיותו, כדי שיירש את אביו. ועל כן התירו לו החליפין, כל זמן שלא הגיע חלקו לידו.

אבל הגיע חלקו לידו אותו הדבר האסור - לא התירו לו להחליפו באחר, לפי שזכה זכות גמורה לדבר ההוא, והוא אסור בהנאה, ויתחייב באיבודו:

משנה יא

סוריה - היא הארץ אשר נכבשה, שנחלקה במלכות דוד. ואינה כמו ארץ ישראל, ולא כמו חוצה לארץ במקצת הדינין, וכמו חוצה לארץ בעיניינים אחרים. ועוד יתבאר זה במקומות מן המשנה.

והעיקר אצלנו, שכל מה שיכבשוהו הרבים, הוא כמו ארץ ישראל בכל הדינין, והוא הנקרא "כבוש רבים". ומה שנימנה ארץ סוריה להיות במעלת ארץ ישראל בכל עניין, הוא מה שאמר, מפני שאינו מותר להילחם על ארץ מכל הארצות, עד שתהיה נכבשת כל הארץ אשר גבל הקב"ה גבולותיה בתורה, והיא ארץ כנען לגבולותיה. וכאשר כבש דוד הארצות ההם, ארם נהרים וזולתה, בטרם שישלם כיבוש הארץ המוגבלות, כי היבוסי היה בירושלים עדיין, לפיכך לא היתה מעלת הארצות ההם אשר כבש, כמו מעלת ארץ ישראל. וכן אמרו: שאם תאמר, מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו, דוד עשה שלא כהוגן. תורה אמרה וכו' בספרי.

ו"אלו הארצות", רוצה לומר סוריה, אין חייבים בה מעשר, אלא למי שקנה שם קרקע, ויהיה חייב להוציא מעשר ממה שהוציא השדה. אבל מי שקנה פירות מפירות סוריה, אינו חייב להוציא דמאי. אין כך בפירות ארץ ישראל, אלא כל מי שיקנה מהם דבר , באיזה מקום שיהיו, יעשר דמאי, כאשר התבאר במה שהקדמנו.

וזה העיקר אשר זכר בכאן, והוא "שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר", הוא עיקר אמת, תמצאהו נוהג בכל המצוות כולם, החמורים והקלים, וכן בממונות. וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב, והתנה בדבריו תנאי שהוא מבטל החיוב ההוא, יהיה נאמן בכל דבריו, אחרי שאין עליו עד. ועוד אביא לך בעניין ההוא, דמיונות רבים בדינין משתנים.

ומה שאמר משלי הן - רוצה לומר, מן השדה שלי אשר בכאן בסוריא, שיתחייב במעשר כמו שבארנו:

משנה יב

ההלכה הזאת מיוסדת על שלשה עיקרים:

• האחד - שהוא אסור למכור דמאי, כל שכן טבל, לעם הארץ; ומותר למוכרם לתלמיד חכם, מפני שהוא יפריש מהם תרומות הכתוב, ואז יאכלם.
• והעיקר השני - שזה המוכר תלמיד חכם.
• והעיקר השלישי - שזה המוכר ידע השליחות, ששלח עם הארץ לתלמיד חכם לקנות לו.

ועל כן, כשיאמר תלמיד חכם השליח לתלמיד חכם המוכר, תן לי באלו הדמים כך וכך, ולא הודיעהו, אם זה הדבר הקנוי, לעצמו יקנהו, או לעם הארץ יקנהו, אשר שלחו - זה הדבר הקנוי, פטור. שמאחר שידע תלמיד חכם המוכר, כי זה הקונה בשליחות עם הארץ בא לקנות, לא יתן לו אלא פירות מתוקנים, כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול.

ואם יבאר תלמיד חכם השליח, אל המוכר ויאמר לו, אלו הדמים לי ואלו לחבירי, רוצה לומר לעם הארץ ששלחהו, ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו, ובזה האחר בפני עצמו, יש לומר אולי מה שנתן לחבירו הוא טבל, מפני שידע כי לא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו, ומה שנתן לעם הארץ חבירו הם פירות מתוקנין, כפי אשר בארנו, וכשיתערב, נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר.

ואילו קנה לעצמו אגודה אחת, ולחבירו מאה, ונתערב, יתחייב הכל מעשר דמאי. וכל זה כשלא ישאל למוכר.

אבל אם ישאל למוכר, ויאמר לו: "מתוקנין הן" - יהיה נאמן, וכל מה שיקנה ממנו פטור, מפני שהוא תלמיד חכם.

ופירוש גלוסקין - לחם בתבלין, מתוקן היטב:

משנה דמאי, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב