משנה גיטין ה ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ה · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

לא היה סיקריקון ביהודה כד בהרוגי המלחמה.

מהרוגי המלחמה ואילך, יש בה סיקריקון.

כיצד? לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו בטל.

מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו קיים.

לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל.

מן האשה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים.

זו משנה ראשונה.

בית דין של אחריהם אמרו, הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביעכז.

אימתיכח? בזמן שאין בידן ליקח.

אבל יש בידן ליקח, הן קודמין לכל אדם.

רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה בפני כט סיקריקון שנים עשר חדש, כל הקודם ליקח, זוכה, אבל נותן לבעלים רביע.

משנה מנוקדת

לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה.

מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֶשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן.
כֵּיצַד?
לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן, וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת,
מִקְחוֹ בָּטֵל;
מִבַּעַל הַבַּיִת, וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן,
מִקְחוֹ קַיָּם.
לָקַח מִן הָאִישׁ, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה,
מִקְחוֹ בָּטֵל;
מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ,
מִקְחוֹ קַיָּם.
זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.
בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ:
הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח;
אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח,
הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם.
רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ,
שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה,
אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ:

נוסח הרמב"ם

לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה מהרוגי המלחמה ואילך ישבו סיקריקון כיצד לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטיל מבעל הבית וחזר ולקח מן הסיקריקון מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האישה מקחו בטיל מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זו משנה הראשונה בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אימתיי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ולוקח נותן לבעלים רביע.

פירוש הרמב"ם

לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה כו': סיקריקון אלם ואנס לוקח שדות מיד בעליהן בלא דמים כדי שלא יהרגם ונתחדש זה החידוש משע' הרוגי המלחמה והיה זה הזמן ידוע אצלם באותה שעה. ובעל הבית הוא בעל הקרקע הראשון כשגזלה ממנו הסיקריקון וכבר בארנו בסוף פרק עשירי מכתובות שקנין האשה. והודאתה במה שמכר בעלה אינו מועיל לפי שהיא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויכולה להוציא מיד הלוקח כשתגבה הכתובה. ומה שאמר נותן לבעלים רביע כגון שלקח מהסיקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנה זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור והוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק במה שאמר רבי שהיה המעשה כשהיה שם סיקריקון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא היה סקריקון - נכרי רוצח. כלומר לא דנו דין סקריקון, לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד הנכרי רוצח, יהיה חייב לדון עם הבעלים:

בשעת הרוגי המלחמה - בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה. שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים ולא היה צריך לדון עם הישראל בעל הקרקע, משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר כה ומקנה לסיקריקון. וקיי"ל [ב"ב מז:] תלוהו וזבין זביניה זביני:

אבל מהרוגי המלחמה ואילך - שלא היתה הגזירה ליהרג, דנו דין סקריקון, לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים. כמו שמפורש במשנה:

מקחו בטל - דאמרינן מיראה עבד:

לקח מן האיש - קרקע המיוחד לכתובת אשתו כו:

מקחו בטל - דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:

נותן לבעלים רביע - ששיערו, דסיקריקון מתוך שבחנם בא לידו מוזיל גביה רבעא:

פירוש תוספות יום טוב

סקריקון. פי' הר"ב במשנה ב' פ"ק דביכורים:

ביהודה. לשון רש"י מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה. ע"כ. ותוס' הביאו ירושלמי. בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מ"ט) ידך בעורף אויביך:

בהרוגי מלחמה. לשון הר"ב משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקני ל' מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו':

לקח מן האיש. פי' הר"ב קרקע המיוחד לכתובת אשתו. מסיים רש"י או שכתב בכתובה או שהכניסו לו שום בכתובתה. וכ"ש שאר נכסים. דאי לא עבדא ליה. א"ל עיניך נתת בגרושין ובמיתה. הכי מוקמינן לה בב"ב. ע"כ. ור"ל בפ' חזקת ד' מ"ט. ושם פי' הרשב"ם המיוחד ר"ל בעדים ולא בשטר. וכתוב ר"ל בתוך השטר. והשתא מ"ש הר"ב המיוחד לרבותא נקט וכ"ש ב' שדות אחרים. וכ"ש שאר נכסים שאינן נכסי מלוג וכדפי' הר"ב במשנה ג' דפ' חזקת לענין מוכרת לבעלה וה"ה לאחר כדאיתא בגמ'. ולהרמב"ם בפ' ל' מהלכות מכירה באלו ג' מקחו בטל מיד.

נותן לבעלים רביע. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין הוא נותן לבעה"ב י' דינרין לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות. הרמב"ם:

אימתי בזמן שאין בידן ליקח כו'. מל' אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה נותן לבעלים רביע כו' אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאילו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע. אלא יניח לבעליו שיקח. ולשון הרמב"ם בפ"י מה' גזלה אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם. וזה משמע בדדייקינן מהסיפא. ולשון הטור ח"מ סימן רל"ו אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מהנכרי. וזה כדדייקינן מהרישא. והר"ן הביא ירושלמי הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידיהם ליקח א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה. ובלשון הזה הביא הרשב"א בתשובה. ע"כ. נתכוין לאפוקי גירסא דידן בירושלמי דגרס בחזקת הבעלים. ובמשרים נתיב ל"א ח"ה כתב על הירושלמי וז"ל ונראה מכאן שצריך שיהא ידו משגת בשעה שלקחה לוקח שאל"כ זכה הלוקח בה ואינו מחזירה. ונותן לו רביע. ואם היה בידם ליקח בשעה שלקחה לוקח. בעלים מסלקים ללוקח כל זמן שירצו. עכ"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דקודמין דמסיים דמלתא בטעמא קאמר דאם יש בידן ליקח בשעה שקנאה הלוקח הרי הן היו קודמים אלא שלאיזה סיבה שנמנעו ולא יכלו ליקח באותה שעה. לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הרמב"ם אנו יכולים לפרש כן שז"ש אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הם קודמין לכל אדם לאו למידק מינה שצריך שלא תקדם קניית הלוקח דאי קדם זכה. אלא כלומר אם יש ביד הבעלים ליקח כשקנאה הלוקח. ואע"פ שקדם הלוקח וקנה. הרי הבעלים מסלקים אותו. ובלי ספק דאישתמיטתיה למהר"ר ואלק כהן לישנא דמשרים כשנדחק בפי' ש"ע שלו בח"מ סימן רל"ו ס"ק א' וה'.

בפני סיקריקון. פי' ברשותו. הר"ן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על המשנה) ביהודה. מלחמות טיטוס שהיה בירושלים וביהודה. רש"י. ובירושלמי, בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי דכתיב ידך בעורף אויביך. תוספ':

(כה) (על הברטנורא) לשון מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו':

(כו) (על הברטנורא) או שכתב בכתובה או שהכניסה לו שום בכתובתה. וכ"ש שאר נכסים. דאי לא עבדה ליה א"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה. רש"י. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) רביע. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין, הוא נותן לבעה"ב י' דינרין. לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור והוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהיא שליש במעות. הר"מ:

(כח) (על המשנה) אימתי כו'. מלשון אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה. נותן לבעלים רביע אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים. הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאלו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה. ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע אלא יניח לבעליו שיקח (אבל אי קדם הלוקח וקנאה זכה). ומהר"מ משמע כדדייקינן מהסיפא. והטור כתב כדדייקינן מהרישא כו'. ובמשרים (נתיב ל"א ח"ה) דייק מהירושלמי' שאם ידו משגת בשעה שלקחה לוקח, בעלים מסלקין ללוקח כ"ז שירצו. והשתא א"ש לישנא דקודמין. דמלתא בטעמא קאמר שהרי היו קודמים אלא שלאיזה סיבה נמנעו באותה שעה ליקח לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הר"מ נוכל לפרש כן. תוי"ט. וע"ע:

(כט) (על המשנה) בפני כו. פירוש ברשותו. הר"נ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ביהודה בהרוגי מלחמה:    בראשונה גזרו שמד על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב ידך בעורף אויבך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובספ"ק דסוטה דאמרינן דחושים בן דן שקול קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו תוס' ז"ל:

מהרוגי מלחמה ואילך:    מצאתי מנוקד האלף בצירי:

כיצד לקח מסקריקון:    פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ז) ודף מ"ח סקריקון ג' גזירות גזר טיטוס בפולמוס שלו קמייתא אמר כל דלא קטיל ליקטלוה שנית כל דקטיל ליתיב ד' זוזי למלכא בתרייתא כל דקטיל ליקטלוה הלכך ראשונה ושניה כיון דקטלי אגב אונסה גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה בדינא. ובטור ח"מ סי' קנ"א. וראיתי להעתיק הנה כל דבר' הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ופי' רש"י ז"ל לה בגמרא לא היה דין סקריקין דאגב אונסייהו גמרי ומקני אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סקריקין דלא גמרי ומקני ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא כיצד לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואע"ג דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגג אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין אבל הכא דבלא כסף דסקריקון בלא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתליוה ויהיב אין מתנתו מתנה ומיהו בהרוגי מלחמה אע"ג דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוין לשוב לנחלתם עוד ודוקא ביהודה אין בה משום סקריקון אבל בגליל אפילו בשעת המלחמה יש בה משום סקריקון וכדתניא בתוספתא ארן יהודה אין בה סקריקון משום ישוב המדינה בד"א בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סקריקון האריסות והמטלטלין אין בהן משום סקריקון וטעמא כדגרסי' בירושלמי בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסירת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפים נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה. גליל לעולם יש בו משום סקריקון המטלטלין אין בהם משום סקריקון ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי באבי דרישא לא היו סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון דינא קתני דבהרוגי מלחמה אין בה דין סקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומתר תבענא ליה בדינא והלכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון דאע"ג דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סקריקון ולפיכך התקינו שהלוקח מסקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע. ורבי הושיב ב"ד והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון וכדתני' בתוספתא אין בה סקריקון משום ישוב המדינה וכדגרסי' נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה ואע"פ שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרנו שהתקנה היתה למשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סקריקון ביהודה. אפי' כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא דהא מדאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קנו וליתא בה דין סקריקון ואנו אין לנו אלא כגמרתנו ואי משום דקיימא לן דתלויה ויהיב אין מתנתו מתנה הכא שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה כנ"ל ומשום דמדינא מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון וחוזרת לבעלים בלא כלום והתקינו שלא יהא בה סקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות מיירי ואגב דתנא הכא דין סקריקון דהוי טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסקריקון סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל ז"ל:

וחזר וילקח מבעל הבית מקחו בטל:    דאמרינן מיראה עבד בעל הבית להודות למכרו לו א"נ השני נוח לי והראשון קשה הימני דבגמרא מוקי לה בדלא כתב ליה שטרא אלא דאמרו לו בעלים לזה שלקח מסקריקון לך חזק וקנה בחזקה דכיון דדבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קני דכולי האי לא ה"ל למיעבד אי לאו דזבנה מכר גמור ומדעת ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות דאי טרפי לה מיניה לגבייה דמי ארעא. וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ אם יש לו עדים שנאנס בקבלת האחריות ודאי בטל מקח ע"כ והכי נמי פליגי בבבא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה:

לקח מן האיש:    ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תתקמ"ט ואיתה בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) ותוס' דפ' הכנס דף נ"ט ובגמ' פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ט) ותוס' שם ד' נ' וכתוב שם בנמוקי יוסף דף קפ"ו בשלש שדות אחד שכתב לה בתוספות כתובתה ואחד שייחד לה לעיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים ואחד שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתה ע"כ וע"ש עוד. ולשון ספר הלבוש בח"מ סי' קנ"א שדה שייחד לה בכתובתה והוא כתוב בתוך כתובתה שדה שכתב לה בכתובתה כלומר שלא נכתב בתוך שטר הכתובה אלא אחר הנשואין עשה לה אחד משדותיו אפותיקי לגבות ממנו כתובתה שדה שנתן לה משלו פי' ששם לה שדה כנגד תוספת שנוסיף לה ע"כ:

וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל:    עד שתכתוב לו אחריות כשמואל דפשטא דברייתא כותיה ופי' רשב"ם ז"ל שם פ' חזקת וחזר זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה מקחו בטל לא בטל בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח את הפירות שהרי המוכר מכר לו כל זמן שלא תתגרש האשה ולא יבא זמן גבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי שהן אחראין לכתובת אשתו. אלא דלהכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהם כשיגיע זמנה לטרוף כתובתה הלכך האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח דכשתבוא לגבות כתובתה תטרוף ממנו דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקעי המשועבדת לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך ע"כ בקיצור. ובטור א"ה סי' צ':

זו משנה ראשונה:    רישא דמתני' דקתני מקחו בטל:

אימתי בזמן שאין בידם ליקח:    שאין ביד הבעל הבית במה ליקח השדה. ירושלמי הם אומרים היה בידנו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה ע"כ וכלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשו' לאפוקי גרסתנו בירושלמי דגרסי' בחזקת הבעלים:

רבי הושיב ב"ד:    אמר רב אנא הואי מההוא מניינא ומנאי דידי מנו ברישא י"מ שהוא היה קטן שבכולם וי"מ בינוני היה:

נותן לבעלים רביע:    שמואל דהלכתא כותיה בדיני סבר רביע בקרקע שהן שליש במעות פי' דנותן לו רביע הקרקע עצמו או שליש מנה דס"ל לשמואל נכי ריבעא זבן פי' שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ד' שְׁלִישֵׁי מנה וז"ל הרמב"ם ז"ל ומה שאמר נותן לבעלים כגון שלקח מהסקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות עכ"ל ז"ל: וביד פ' י' דהלכות גזלה ואבדה סי' ג' ובפ' ל' דהל' מכירה סי' ג' וכתב שם מקחי בטל מיד. ובטו' ח"מ סי' רל"ו:

תפארת ישראל

יכין

לא היה סיקריקון:    דין גוזל קרקע:

ביהודה בהרוגי מלחמה:    ר"ל בזמן גזירת ההריגה אחר שכבש טיטוס ירושלים, אם אז קנה ישראל קרקע מעכו"ם שגזלו מישראל אחר, והבעלים אמרו ללוקח חזק וקני, אין בהמכירה דין סקריקון המפורש בסיפא להחזיר לבעליה, דמדירא שיהרגו העכו"ם, גמר ומקנה ללוקח:

מהרוגי מלחמה ואילך:    שנתבטלה גזירת הריגה:

יש בה סיקריקון:    דין סקריקון:

מקחו בטל:    דמיראה מכר, ואין היראה גדול כל כך שיהיה גמר ומקנה עבורה:

מקחו קיים:    קמ"ל דלא אמרינן דהרצחן הכריחו לעשות כן:

לקח מן האיש:    קרקע:

מקחו בטל:    דמיראת קטט מכרה. וקמ"ל אף דאין בו אימת רצח כבסקריקון אפ"ה מקחו בטל. ואפילו היתה קרקע המיוחדת לכתובתה או שהכניסה לו בנדוניא, מצי טענה הכי. וי"א דאפילו הבעל עצמו מצי לערער על המכר. וכשמתה בחייו הבעל יורש כחה ומבטל המכר [(שו"ע אה"ע צ, יג)]:

נותן לבעלים רביע:    שבשיעור זה אוזיל גביה גזלן:

אימתי:    זכה לוקח בהקרקע ע"י שיתן עוד דמים כרביע מקחו להבעלים:

בזמן שאין בידן:    של בעלים:

הן קודמין לכל אדם:    ויחזיר להלוקח דמי מקחו. וי"א דוקא שהיה יד הבעלים משגת ללקחה מהגזלן בשעה שלקחה הלוקח [עתוי"ט], וזהו פירש המתניתין שאמרה בהיה בידו ליקח:

רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון:    ר"ל ביד הגזלן:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים