רמב"ם על גיטין ה
גיטין פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה גיטין ה רמבם
עידית - מעולה שבקרקעות, והמיטב שבהן.
וזיבורית - הפחות, והרע שבהם.
ורחמנא אמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"(שמות כב, ד), ונפל המחלוקת בזאת הכוונה למי הוא חוזר אם על הניזק או על המזיק, ואפילו למאן דאמר מיטב שדהו של ניזק, מפני תקון העולם יקח הניזק שיעור ניזקו במעולה מה שנמצא אצל המזיק, כדי שלא תתרבה הנזק והתגבורת בין דיני אדם.
ודין בעל חוב מן התורה שיגבה מן הזיבורית, לפי שנאמר "בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו"(דברים כב, יא), ואין אדם מוציא מביתו לרצונו אלא הפחות ממה שנמצא אצלו ופחות שבתועלת. אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
והעמדנו באשה בזיבורית, על עיקר כל בעל חוב, לפי שאין לנו לומר שמא אם אומרים לה שתגבה כתובתה מן הזיבורית לא תנשא, לפי שהיא חפצה בנישואין יותר מהאיש הנושא אותה, ואין שם נעילת דלת.
ואין הלכה כרבי מאיר:
כגון שהזיק ראובן לשמעון ונתחייב, ואחר כך מכר ראובן עידית שלו ונשאר לו זיבורית, יקח שמעון שיעור הנזק מן הזיבורית המצויה אצלו.
ואינו יכול לומר זכותי בעידית וכבר מכרת אותה אחר שהיה לי בה זכות לכך אוציאנה מיד הלוקח, לפי שאין עושים כן אלא כשלא נמצא אצל ראובן כלום שיכול לגבות ממנו:
כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות, ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כגון שחפרה (והפילה) [והפסידה], כשיבוא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל ומה שהפסיד הקרקע, הרי הוא גובה מה שהפסיד הקרקע מנכסי ראובן ואפילו ממשעבדי, וגובה את הפירות מנכסים בני חורין, וזהו עניין שאמר לאכילת פירות.
וכמו כן אם הלוה ראובן לשמעון מאה דינרין, ואחר שנתחייב שמעון בזה החוב לראובן מכרה שמעון ללוי בחמישים דינרין על דרך משל, עד שהשביחה וחזרה ששווה מאה דינרין מצד השבח, אחר כך בא ראובן וטרף מלוי זה הקרקע בשביל המאה דינרין שיש לו אצל שמעון חמשה ושבעים דינרין, לפי שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח, וחזר לוי על אותן חמשה ושבעים דינרין ותובע אותן לפי מה שהוציאו ממנו חמשה ושבעים דינרין, הדין שיגבה מהם חמשים דינרים משמעון ואפילו ממשעבדי, והן החמשים שלקח בהן עיקר הקרקע, לפי שאם לא ימצא שום דבר אצל שמעון היו מוציאים מיד הלוקח שלקח משמעון אחרי שלקחו רוצה לומר אחר שלקח לוי. וכמו כן הדין אצלנו שיגבה החמשה ועשרים גם כן אבל מנכסים בני חורין, ואם לא נמצא אצלו כלום ישאר על שמעון כשאר החובות כולם, וזה עניין לשבח הקרקעות.
ואמרו למזון האשה והבנות - מבואר, וכבר נתבאר בכתובות.
וזה כולן מפני תקון העולם - שאין מוציאין מיד הלוקח אלא בזכות מחוייב מפורסם חזק בחיוב.
וכמו כן אם אמר בעל המציאה שנאבד ממנו יותר מזה, לא ישבע מי שמצאה שלא מצא אלא זה, לפי שאם היו דנין בכך, כל מי שימצא מציאה יניחנה ולא יאספנה ולא יחזירנה לחברו, או יקחנה לעצמו:
אבא שאול אומר, שבני אדם כולם משתדלין שימנו אותם בית דין כדי שיתפרסם נאמנותם אצל בני אדם, ואילו אתה מחייב אותם שבועה לא יהיו נמנעין מפני כך, אבל האפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אם אתה מחייב אותו שבועה, רוצה לומר שמשביעין אותו היתומים בטענת שמא, לעולם אין מקבלים אפוטרופסות ויפסידו היתומים, ולכך בטלו ממנו השבועה מפני תקון העולם.
ומה שאמר המנסך - אפשר זה על אחד משני דרכים:
- אחד מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור, כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה בפרק האחרון (הלכה ח).
- והדרך השני שינסכהו לעבודה זרה, וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיד בנזק, ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לעבודה זרה, לפי שאם היה יודע גם כן שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים, לפי שעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות (הלכה א).
וכהנים שפגלו במקדש - הוא שיפסיד הכהן הכוונה בשעה שמתעסק בשחיטת הקרבן או זריקת דמו או הדומה להם, ויחשוב בו שיאכל ממנו או שיקרב אותו חוץ לזמנו, וזה הזבח נפסד על הבעלים. ויתבארו אלו העניינים בפרק שני במסכת זבחים (הלכה ג).
והדין היה מחייב שיהיו אלו כולם פטורים בין בשוגג בין במזיד, לפי שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, ואמנם אמרנו מזיד חייב, כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו.
והלכה כאבא שאול.
ומן המבואר באמרו בכאן חייבין, רוצה לומר חייב בתשלום מה שפיגלו:
מריש - קורה.
ועל זה הדין תעשה היקש בכל דבר גזול כשעשה בו הגזלן מעשה שאי אפשר להסירו אלא בהפסד מרובה, הרי הוא נותן דמי זה הדבר שגזל בלבד, ואמנם נעשה זה מפני תקנת השבים, כדי שלא תקשה דרך התשובה על בעל העבירה.
ואלו העדויות כולם הלכה:
סיקריקון - אלם ואנס, לוקח שדות מיד בעליהן בלא דמים כדי שלא יהרגם.
ונתחדש זה החידוש משעת הרוגי המלחמה, והיה זה הזמן ידוע אצלם באותה שעה.
ובעל הבית - הוא בעל הקרקע הראשון כשגזלה ממנו הגוי הסיקריקון.
וכבר בארנו בסוף פרק עשירי מכתובות, שקניין האשה והודאתה במה שמכר בעלה אינו מועיל, לפי שהיא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, ויכולה להוציא מיד הלוקח כשתגבה הכתובה.
ומה שאמר נותן לבעלים רביע - כגון שלקח מהסיקריקון שדה בשלושים דינרין, הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין, לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר, והרוב שהסיקריקון עושה ממנה זול אף על פי שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור. והוא עניין מה שאמרו רביע בקרקע, שהוא שליש במעות.
ואין ספק במה שאמר רבי, שהיה המעשה כשהיה שם סיקריקון:
רמיזה - רוצה לומר אי זה שירמוז.
ובן בתירא אומר, שמקחו וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותו, ויתן גם כן למי שהוא מוכר, ולא תספיק לו הרמיזה בלבד.
והפעוטות - הנערים קטנים, מבן שש ובן שבע אם היה להם חריפות, או מבן שמנה ובן תשע ובן עשר לפי שיעור חריפותם, וזה העיון תלוי בדיין.
ואין הלכה כבן בתירא:
דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות, שיהיה הכהן קורא בבית הכנסת ראשון בין שיהיה תלמיד חכם או עם הארץ, הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד, ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אליה בזאת ההלכה.
ואני נפלא הפלא ופלא מערי אדום שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ושאלותיהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון התלמוד, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד.
ואמנם צורת העניין לפי מה שבא לנו בקבלה כמו שאגיד, וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל לפי שנאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיך"(ויקרא כא, ח) וגו', ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו, כגון שיהיה שם כהן ולוי וישראלים ויהיו כולם במדרגה אחת בחכמה, ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם, אז תחזור הקדמת היחס, וכהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל, ויבוא לך זה הלשון בפרק אחרון מהוריות (הלכה ח) באמרו בזמן שכולם שוים.
אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם בכל עניין. מבואר בתלמוד (מגילה כב.) שאחד מן החכמים קרא ראשון בשבת בספר תורה, ורבמי ורבסי גדולים מכוהני ארץ ישראל היו מצויין שם, ולפי שהיה יותר חכם מהם. וכך אמרו רב קרא בכהני, רוצה לומר קרא ראשון כמו הכהן, ולפי שהיה יותר חכם מן הכוהנים המצויים שם, וזה אין מחלוקת בו.
ומן העיקרים גם כן, שהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון, אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו. אבל אנו אוסרין זה מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה המחלוקת, שמא יאמר ישראל אחר מפני מה התיר לזה שיעלה ראשון ולא התיר לי אחר שהדבר תלוי בו, לכך אנו אומרים שיקרא הוא עצמו לא שיתיר לזולתו. ולזאת הכוונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא ראשון, וכן באר התלמוד.
ואם היה המנהג שהיו מניחים העירוב בבית מבתי החצר, אמר שלא ישנה לעולם, אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחילה להניח אותו, לפי שיש להם בזה הנאה, שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת, כמו שנתבאר שם.
ומה שאמר גזל גמור - רוצה לומר גזל מדרבנן גמור.
וההפרש שיש באמרינו גזל מפני דרכי שלום ובאמרינו גזל גמור, הוא שהגזל גמור יוצא בדיינין ויוסיף חומש ואף על פי שהוא מדרבנן לפי סברתו, וגזל מדרכי שלום אין בו שום דבר מכל זה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר נקדם לנו פירוש זאת ההלכה אות באות בסוף פרק חמישי משביעית, אבל אני אזכיר גם כן פירושה בכאן.
מותר לה לתת מה שזכר לחבירתה החשודה על השביעית, לפי שהם כלים שאינן מיוחדין לעבירה, שאנו יכולין לומר אפשר שאלה הנפה לתקן בו או להכין בו הדבר, והרחים לטחון בהם הסממנין, והתנור להלבין בו המטווה. לפיכך אם פירשה ואמרה לה תני לי הנפה להניף בו הקמח, או תנור לאפות בו פת, אינה משאלת לה.
ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וכו' - אין בזה העניין שום דבר משביעית, אמנם הוא מותר לעולם, לפי שהעיקר אצלנו רוב עמי הארץ מעשרין הן, לפיכך בוררת וטוחנת ומרקדת עמה.
ומה שאמר משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה - הוא דבר מעניין הטומאה וטהרה. וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו במסכת טהרות, והעיקר אצלנו גם כן שהאוכלין אינן מקבלים טומאה אלא אחר הכשר באחד משבעה משקין כמו שנתבאר במסכת מכשירין (פרק ו הלכה ד), ולאלו העיקרים כולם מחוייבת להפריש ממנה משתטיל מים על הקמח, שאז יקבל טומאה ויהיה עובר עבירה שמטמא התרומה, ואפילו על העיקר האחרון שהוא מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, לפי שבזאת העיסה חיוב תרומה והיא הקדש, ודע זה.
אחר אמר, שכל מה שזכרנו מהיתר השאילה, ואפילו על דרך הספק ומעוט הסיוע, אמנם הוא מפני דרכי שלום.
ומחזיקין ידי גוים בשביעית - בדבור בלבד, כגון שיראה אותו עובד אדמה, שיכול לומר לו יהא אלהים בעזרך, או יצליח מעשיך, וכל כיוצא בזה.
שואלים בשלומן של גוים, ואפילו ביום אידם:
משנה גיטין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב