מלאכת שלמה על גיטין ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

הניזקין:    וכו' פ' האומנין דף ע"ז ובירושלמי ס"פ הנושא ובפ' כל הנשבעין. וכתבו תוס' ז"ל אין ענין נזקין אצל גיטין אלא משום דתנא לעיל בפ' השולח מילי דתקון העולם תנא ליה הכא וגט פשוט דתנא בבבא בתרא ולא תנייה הכא במכלתין משום דאיירי התם במילי שטרות כיצד נעשין תנא התם עכ"ל ז"ל. ירוש' שמין להם בעידית וקל וחומר להקדש במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני ר' חייא ניזקין להדיוט ואין ניזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דמשלם מן העדיות וכתבו תוס' ז"ל משמע מכאן דלא משכחת נזקין בהקדש לא בקרן ולא בשן ולא ברגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה וכן משמע במתניתין דפ"ק דב"ק דקתני נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי אפי' אניזקין דאדם למ"ד מבעה זה אדם ע"כ. ועי' עוד שם ובמה שכתבתי עוד בפ"ק דב"ק דף ז' וביד רפ"ז דהל' חובל ומזיק ורפי"ט דהל' מלוה ולוה וסי' ד' ובטור ח"מ סי' ק"ב וסי' תי"ט. בפי' ר"ב ז"ל האי תנא סבר דמיטב שדהו דניזק קאמר. אמר המלקט ור' ישמעאל היא אבל ר' עקיבא פליג עליה דסבר דמיטב שדהו דמזיק קאמר ורבינא אוקי מתניתין כר' עקיבא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן ומתני דקתני במידי דאורייתא מפני תקון העולם ר' שמעון היא שהיה תלמידו של ר' עקיבא דדריש נמי בעלמא טעמא דקרא והכא נמי מה טעם קאמר מפני מה אמרו הנזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים כדי שיאמר אדם למה אני גוזל או חומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו וכו' ואיתא נמי לפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בפ"ק דב"ק דף ו' ובפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ט:)

ובעל חוב בבינונית:    פ' האומנין דף ע"ז ופי' הר"ן ז"ל שאע"פ שהזיבורית שוה כנגד חובו לא קפיץ עלה זביני:

וכתובת אשה בזבורית:    הם דברי ר' יהודה בברייתא ור"ש נמי ס"ל הכי דיהיב טעמא משום דיותר ממה שהאיש וכו'. ועיין במ"ש בפ"ט דכתובות סי' ב' בשם תוס' ז"ל וביד פט"ו דהלכות אישות סי' ג' ובטור א"ה סי' ק':

משנה בעריכה

אין נפרעין מנכסים משועבדים:    מפ' בגמרא דהאי נכסים משועבדים ל"ש שהיו מכורין ל"ש שהיו נתונין במתנה אין נפרעין מהם במקום שיש נכסים בני חורין. ואיתא בתוס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) ושם בגמרא דף צ"ה ובתשובת הרשב"א סי' תתצ"ב. וכתב הר"ן ז"ל שם ס"פ מי שהיה נשוי דכי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין היינו דוקא דאפשר לגבות מבני חרי הא לא הני גובה ממשועבדים ואע"פ שבשעה שלקח ראוי לגבות מבני חורין ע"כ. וכתוב בב"י חשן משפט סוף סי' קי"א בשם הרשב"א ז"ל דגובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אצל יתומים קטנים דמאחר שאינו יכול לגבות מיתומים ה"ל כמו אשתדוף בני חרי ושאר מפרשים חולקים עליו ע"כ. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סימן אלף וחמש דעתי נוטה שאם המשועבדים כאן ובני חורין במדינה אחרת שגובה מן המשועבדין המצויין כאן כדי שלא יצטרך המלוה להוציא מאתים על מנה דהא תקנה הוא שתקנו חכמים ולא תקנו להרויח את הלקוחות ולהפסיד את המלוה בשטר שיש לו קול שא"כ אתה נועל דלת בפני לוין ע"כ בקיצור: וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי בלא תקון העולם לא גבי ממשעבדי ואפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ ב"ח דינו בזבורית מן התורה מ"מ אי לאו משום תקון העולם היה גובה אפילו ממשעבדי בבינונית משום נעילת דלת להכי קאמר שפיר משום תקון העולם עכ"ל ז"ל:

אין נפרעין מנכסי יתומים:    לאו דוקא יתומים אלא ה"ה לכל היורשים וזה פשוט בכל התלמוד שהרי שנינו אלמנה נזונת כך כתבו הפוסקים. ואיתא בירושלמי פ' הכותב ובבבלי בערכין ר"פ שום היתומים ובגמרא מסיק והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית. וכתב הרא"ש ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל וה"מ לענין ב"ח דלא מסיק אדעתיה דמיית ונפלו נכסי קמי דיתמי אבל לענין ניזקין דדינו מן התורה בעדית לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים ודברים של טעה הם עכ"ל ז"ל וביד רפי"ח דהלכות מלוה ולוה ורפי"ט וסי' ב'. ובטור ח"מ סי' ק"ח וסימן קי"א. וכתב רב אלפס ז"ל בתשובה דדוקא כשהזבורית עושה פירות יותר על עבודתה אבל אם אינה עושה פירות רק בכדי עבודתה אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזרה ואין ב"ח נוטל ממנה:

משנה געריכה

אין מוציאין:    וכו' לאכילת פירות גובה מנכסים בני חורין דוקא מ"ט אמר ריש לקיש לפי שאין כתובים הפירות הללו בשטר מכירת הקרקע הגזולה שעדיין לא היו בעולם ואפשר שלא יבאו ודמי פירות הללו הוו כמלוה ע"פ ולא טרפי ממשעבדי ואע"ג דהא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו דהא תנאי ב"ד הוא ואעפ"כ קתני דאין מוציאין שאני התם דמעיקרא כי איתקון הכי איתקין דלהוו ככתובים אצל בני חורין ולא להוו ככתובים אצל משועבדים וכתב הר"ן ז"ל ודפרכינן בגמרא והא מזון האשה והבנות וכו' ומשנינן שאני התם דמעיקרא כי איתקון וכו' לא פריך אלא ממזון האשה ולא משל בנות דהנהו נמי לא באו לעולם בשעת כתובה ואולי לא יבאו ע"כ. ותוס' ז"ל תרצו עוד א"נ דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגרשה ואהדרה ע"כ. ואיכא נמי בגמרא תנא ואמורא דמפרשי טעמא לפי שאינם קצובים. ובפ' מציאת האשה דף ס"ת מוכח דהאי דאין מוציאין לאכילת פירות וכו' מנכסים משועבדים אפילו שעבדו אותן אחים וכ"ש אם שעבד אותן אביהם כדפירשו שם רש"י ותוס' ז"ל:

ולשבח קרקעות:    ברב אלפס פ' מי שמת דף תל"ח כתיב והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחברו והשביחה ובא ב"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין חצי שבח הוא גובה משום דלא טריף מיניה ב"ח אלא חצי שבח דהאי שבח דאיקני הוא וה"ל ב"ח ולוקח לגבי האי שבח כלוה ולוה וחזר וקנה דקיימא לן יחלוקו השני מלוים מה שקנה אחר שלוה מהם וכן הלכתא ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל והוא פסק הלכה בגמרא שם דף קנ"ז. ואיתה בתוס' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) ובפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ה) כתבו דתנא דמתני' תנא ושייר המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו דקתני בברייתא דהתם בגמרא. ובגמרא פ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ד) ובירושלמי פ' הנושא אשה ותוס' שם דף ק"ב. וכתב רב אלפס בפ' יש נוחלין דף רכ"ב דהא דתנן דאין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים היינו במשעבדי מחיים כגון מתנות בריא או מכירה אבל מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אליבא דרבא דהלכתא כוותיה לגבי דאביי כיון דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרוייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קא אתו לאחר מיתה הלכך לא דחיא חדא מינייהו לחברתה ותרוייהו קנו עכ"ל ז"ל. וביד פי"ח דהלכות אישות סי' י"ג וספי"ג דהלכות גזילה ואבידה וברפכ"א דהלכות מלוה ולוה ובטור א"ה סי צ"ג ובח"מ סי' רס"ז וסי' שע"א וסי' שע"ג:

המוצא מציאה לא ישבע:    רש"י ותוס' ז"ל פ' בני דכתובות דף י"ח ומוקי לה התם אפילו כראב"י דפליג בברייתא דהתם ארבנן:

מנכסים משועבדים מפני תקון העולם:    אית דל"ג האי מפני תקון העולם וכן מצאתי שנמחק בתלמודו של רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב אחר פירושו להמוציא מציאה וז"ל מפני תקון העולם אכולה קאי ופי' הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים דף שכ"ד ריש עמוד ב' דהא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם היינו דוקא בשטוענו הלה שאז הוא שאינו פטור מן התורה אלא מפני תקון העולם אבל אם אין הלה טוענו מן התורה הוא פטור וכדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה מנין לפה שאסור הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ע"כ בקיצור ועוד הכריח ע"ז שם למטה מזה באורך ע"ש:

משנה דעריכה

יתומים שסמכו:    וכו' ירושלמי פ"ק דתרומות:

או שמינה להם אביהן אפוטרופוס:    חייב לעשר פירותיהם וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד. וכתב הר"ן ז"ל מכאן ראיה דהיתומים שסמכו אצל בעל הבית דינם כאפוטרופא לכל דבריו וכתב הראב"ד ז"ל דלא משביעים ליה דהשתא מנהו אבי יתומים דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה מימני ליה אפוטרופא חששו דילמא מימנע כ"ש זה סמכו אצלו וכן דעת הרמב"ן והכי מוכח בפ' הכותב ע"כ. ובגמרא רמי והא תניא אתם ולא אפוטרופי' ומשני מתני' מיירי להאכיל יתומי' לאלתר:

חייב לעשר:    ובריית' מיירי להניח התבואה באוצר עד שיגדלו דלמה ליה לעשורי לכשיגדלו הם יעשרום ובירוש' משני כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן:

אפוטרופוס שמנהו אבי:    וכו' בבלי פ' הכותב דפ"ח ותוס' המפקיד ד' מ"ב. וירושלמי פ' ד' וה'. ובטוח"מ סי' ר"ץ. וכתב הרא"ש ז"ל כת' הרמב"ן ז"ל כיון דקתני במתני' דבסמכו אצל בעה"ב חייב לעשר ואמרי' וכו' ונקטינן ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין וקל וחומר הדבר השתא באפוטרופא שמנהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לגופיה מיניה לא הוה עביד אמרת לא ישבע משום דילמא מימנע כ"ש כשסמכו מאליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ולא נהירא לי האי פסקא כלל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע בשלמא מנהו אבי יתומים או מנהו ב"ד איכא למימר דילמא ממנע ולא יעשה בשבילם להשתדל באפוטרופוסות אם יש לו לישבע אבל יתומים קטנים שסמכו מי בקש מידו דשייך למימר דילמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע וימנע ואם אדם הגון ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה ועוד במנהו אבי יתומים או ב"ד אמרינן מהני טעמי דדילמא ממנע דהוי כאלו פירשו שפטרוהו מן השבועה הממנים אותו משום דידעי שאם יש לו לישבע לא ימצאי מי שישמע להם להיות אפוטרופא אבל יתומים קטנים מאן מחיל מאן שביק הלכך אין להקל להפקיע ממון היתומים בלא ראיה גמורה ואע"ג דלענין תרומה נותנין לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים וכן למכור מנכסיהם כיון שסמכו אי אפשר בענין אחר כיון שמשתדל בנכסיהן צריך ליקח ולמכור בנכסיהם ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במנהו אבי יתומים ובמנוהו ב"ד ולא הזכיר יתומים שסמכו אצל בעל הבית השבוי ברישא משמע דכולהו מודו שצריך שבועה כדין כל אפוטרופא דנשבעין שלא בטענה. כתב הרמ"ה ז"ל דיתומין שסמכו אצל בעל הבית מיירי כשהן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתן וגם כתב שאין לבעל הבית כח למכור אלא מטלטלי כי היכא דקטן גופיה לא מצי לזבוני אבל קרקע לא ולא מסתבר לחלק מאחר שיש לו כח לתרום הוי כאפיטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים עכ"ל ז"ל:

אבא שאול אומר חלוף הדברים:    גמרא תניא ראב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דקיימא לן משנת ראב"י קב ונקי עכ"ז הלכה כאבא שאול וכדפסיק בגמרא רב חנן בר אמי אמר שמואל ותו מדלא קתני רבי לדר' אליעזר בן יעקב במתני'. וביד פ"ט דהלכות שלוחי' ושותפין סי' ד':

המטמא:    וכו' תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ג) ובגמרא פ' השוחט (חולין דף מ"א:)

המנסך:    רבינו עובדיה ז"ל פי' כדשמואל אבל רב אמר מנסך ממש דהיינו שכשך ידו לתוכו לשם ע"ז ומיירי בדאגבהיה ע"מ לגוזלו דמשעת הגבהה קנאו ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הניסוך והרמב"ם ז"ל על פי זה הפירוש דרב פי' דמיירי שלא היה יודע שיתחייב סקילה על כן שאם היה יודע ודאי קים ליה בדרבא מיניה דאין אדם לוקה ומשלם מאן דאמר מנסך לא אמר מערב דמערב היינו מדמע ואידך סבר כיון דקנסא הוא כולהו איצטריכו למיתני דלא ילפי מהדדי דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס והיכא דלא קנוס לא קנוס ולהכי איצטריך מנסך ולרב דיליף קנס מקנס דקאמר מערב ילפינן ממדמע אע"ג דקנסא היא יהיב בגמרא צריכותא דאי תני מטמא אי דמטמא תרומה ה"א משום דקא מפסיד לגמרי דלא חזיא תו לאכילה ואי דמטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אבל מדמע אימא לא דהא לא מפסידה לגמרי דהא חזיא לכהנים וזבניה מיניה בזול ואי אשמעי' מדמע משום דשכיח דעביד ובמילתא דשכיח עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד אבל מטמא דלא שכיח אימא לא ואי אשמעינן מטמא ומדמע משום דלא קים ליה דרבא מיניה אבל מנסך דקים ליה בדרבא מיניה אימא לא קמ"ל דקודם שנתחייב בנפשו משעת הגבהה קני ליה וחייב לשלם ולהא דתני אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע כל הני למה לי צריכי דאי אשמעינן מטמא משום דלא קלב"ם אבל מנסך דקלב"ם אימא לא ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפסיד ליה לגמרי אבל מטמא דלא מפסיד לה לגמרי אימא לא ואי אשמעינן הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא צריכא וסוגיא זו דבראשונה היו אומרים וכו' היא אחת מסוגיות ההפוכות שבתלמוד שהיא כתובה בהגוזל בתרא אפכא. לשון הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל ולא ידע שהוא חייב סקילה נלע"ד דלא דק רבינו דחייבי מיתות פטורים ואפילו שוגגין וטעמא אחרינא קאמר בגמרא משעת הגבהה קנה ליה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ע"כ:

במזיד חייב:    תוס' פ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ט ומתני' ר' יהודה היא ור"מ פליג עליה בברייתא וס"ל אחד שוגג ואחד מזיד חייב ובגמרא רמי דר"מ אדר"מ ודר' יהוד' אדר"י מההיא דהמבשל בשב' דבבריית' ומדוכתי אחריני ומשני להו. בפי' רעז"ל ובדין שיהיה פטור דהיזק שאינו ניכר וכו' עיין במ"ש בפירקין דלעיל סוף סי' ד':

כתוב בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל:    וז"ל עתה הוקשה לנו מאחר דקיימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי אלמה תנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור ובשוגג אמאי פטור הא דיינינן דינא דגרמי ומה לי שוגג ומה לי מזיד כיון דדינא הוא אדם מועד לעולם לשלם נ"ש ועוד דאמרינן התם בפ' הנזקין דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטורין מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומפני מה אמרו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמאי הא משום דינא דגרמי מחייב ועוד דגרסי' התם לימא כתנאי אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא המטמא והמדמע והמנסך בין בשוגג בין במזיד חייב דברי ר"מ לאו משום היזק שאינו ניכר שמיה היזק ודחינן לא משום דקניס שוגג אטו מזיד ואמאי לר"מ דדאין דינא דגרמי ה"נ דשמיה היזק דהא מ"מ גורם הוא וחייב ומשום הך קושיא איכא מ"ד דהא דדאין ר"מ דינא דגרמי משום קנסא הוא דדאין ולאו דינא דאורייתא הוא הלכך בשוגג פטור משום גורם והיינו דקס"ד בפ' הניזקין למימר מדמחייב ר"מ מטמא ומדמע בשוגג ש"מ דסבר היזק שאינו ניכר שמיה היזק דאי משום גורם פטור אלא ש"מ מזיק הוא והביאו סמך לדבר זה ממה שמצינו בירושלמי וכו' עד וכיון דמאן דמחייב משום קנס מחייב ליה ש"מ דינא דגרמי לאו דינא הוא אלא קנסא ומש"ה תנן במתני' נפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור כלומר שאילו לא התרינו בו דילמא שוגג הוא ומיפטר ע"כ. ואח"כ כתב שסברא זו אינה נכונה והכריח על זה מכמה מקומות ושבעלי סברא זו טעו בשקול דעתם והעלו בידם חרס ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי ויישב כל הסוגיות וכתב הוי יודע שר"מ סבור שהגורם היזק אע"פ שלא עשה מעשה בידים חייב והיינו דינא דגרמי ובלבד שיהא היזקו ניכר כגון מחיצת הכרם שנפרצה שמחמת יאושו גרם ערבוב שהוא מבטל השורה ואוסר תבואתו של חברו ואיסורו ניכר לכל ואע"פ שאתה יכול לעקר הגפנים ולא יהא האיסור ניכר בשנוי החוזר לברייתו בכגון זה שנוי הוא אבל המטמא והמדמע והמנסך וכל היזק שאינו ניכר פטור מן הדין לפי שאין היזק לו מחמת גרמתו ובמטמא ממש במזיד מיקרי היזק וקנסו אבל בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דממילא קאתי ליה איסורא כגון זולא קנסו ואומר לו הש"ל וכן תרומה ונטמאת דתנן אומר לו הש"ל בשנטמאת מאליה כללו של דבר שחייב במעשה בידים לרבנן חייב בגרמא לר"מ וכל הפטור במעשה ממש לרבנן כגון היזק שאינו ניכר פטור לר"מ בגרמא וה"ה במעשה ממש שלא חייב ר"מ אלא על גורם היזק ואין כאן היזק מאחר שאינו ניכר ומש"ה דן את הדין חייב לר"מ שאילו גזל כיסו ממנו ונתנו לחברו חייב לחכמים ובגרמא נמי חייב לדברי ר"מ שהגורם כעושה מעשה דמי ע"כ בקיצור מופלג:

הכהנים שפגלו:    פי' שחשבו באחת מד' עבודות לאכלו חוץ לזמנו או להקטירו חוץ לזמנו. ונלע"ד דלאו דוקא שפגלו דהה"נ אם פסלוהו במחשבת חוץ למקומו אע"ג דהרמב"ם ז"ל ברפ"ו דהלכות חובל ומזיק נקט כלשון מתני' ואיתא בפירקין דף נ"ג ותני עלה מפני תקון העולם פי' מפני תקון העולם חייבים כדי שלא ירגילו בכך וכתבו שם תוס' ז"ל ברוב ספרים גרסי' במתני' הכהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין ומשמע דמפני תקון העולם דקתני בברייתא קאי אמזידין חייבי' דקתני לבסוף ע"כ. והתם פריך מינה למ"ד בהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ומדאוריתא חייב לישלם נזקו וא"כ כיצד קאמר מפני תקון העולם ומשני לה וגם מפי' רש"י ז"ל דאיכא מאן דגריס שוגגין פטורין בהדיא במתני' אבל ברוב הגרסאות לא גרסינן ליה בהדיא וגם תוס' ז"ל הכריחו שם דאין לגורסו במשנה. וברב אלפסי ז"ל משמע דגריס ליה. עוד כתבו תוס' ז"ל שוגגין פטורין דאי קנסי' להו שוגגין מימנעו ולא עבדי. ואיתא נמי בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) והתם תני עלה שוגגין פטורין אלא שפגולן פגול. ואיתא נמי בפ' התכלת (מנחות ד' מ"ט.) וביד רפ"ז דהלכות חובל ומזיק עד סוף סי' ו' ופי"א דהלכות נחלות סי' ה' ובטור ח"מ סי' שפ"ה:

משנה העריכה

על החרשת:    עיין במ"ש ביבמות פרק חרש סי' ב':

ועל קטנה בת ישראל:    בגמרא דייקינן מדשני תנא במילתיה דעד השתא איירי בחרשת והשתא נקט קטנה ש"מ חרשת גדולה דנשואיה דרבנן נינהו לא אכלה ע"י קדושין דידה מ"ט גזרה שמא יאכיל כהן חדש שאין קנינו קנין בפקחת שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין אפילו מדרבנן ופריך וליכול חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהנו לתרומה דרבנן ומשני גזרה שמא אתי למיכל בתרומה דאוריית' וכתבו התוס' ועל קטנה בת ישראל וכו' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בריש האשה רבה דמפ' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי"ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא ולא איפשיטא בפ' חרש אי ב"ד מצווין להפרישו אי לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפילי מאכילה בידים ועוד משמע וכו' [עי' בתוי"ט]:

מריש הגזול:    פלוגתא בברייתא וסתמא דמתני' כב"ה ודלא כב"ש שאומרים מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו:

שיטול:    כך נ"ל לגרוס אמנם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שיתן את דמיו. וביד פ"א דהלכות גזלה ואבדה סי' ה'. ובטור ח"מ סי' ש"ס:

שלא נודעה לרבים:    דאי נודעה לרבים שהיא גזולה מילתא דלא שכיחא היא שיביאנה הגזלן ולא תקנו במילתא דלא שכיחא כך נ"ל תוס' יו"ט. ואני הדיוט נלע"ד דאי נודעה לרבים [שהיא גזולה] אין לקבלה משום דגנאי הוא למזבח שאוכל גזלות ואם באולי קבלוה צריך להביא אחרת וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

מפני תקון המזבח:    שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה תנא ליה הכא והכי מפרש עולא טעמא דמתניתין דס"ל יאוש לבדו בלא שנוי רשות אחר היאוש לא קני לענין הקרבה ואפילו שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו ומן התורה אינה מכפרת אלא כדי שלא יהיו הכהנים עצבים ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקר דבר מן התורה ולפטור את זה הגזלן מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא ורב יהודא מתרץ למתניתין מטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומתני' ה"ק לא נודעה מכפרת נודעה לרבים אינה מכפרת מפני תקון המזבח שלא יאמרו אוכל גזלות המזבח ולרב יהודה הא דנקט תנא דמתני' חטאת לרבותא דל"מ עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ"ה גזרו שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ופלוגתייהו תליא ביאוש כדי בלא שנוי רשות עולא סבר לא קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ורב יהודה סבר קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת. ועיין בתוס' דפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ז.) וביד פ"ה דהלכות איסורי מזבח סי' ז':

משנה ועריכה

ביהודה בהרוגי מלחמה:    בראשונה גזרו שמד על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב ידך בעורף אויבך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובספ"ק דסוטה דאמרינן דחושים בן דן שקול קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו תוס' ז"ל:

מהרוגי מלחמה ואילך:    מצאתי מנוקד האלף בצירי:

כיצד לקח מסקריקון:    פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ז) ודף מ"ח סקריקון ג' גזירות גזר טיטוס בפולמוס שלו קמייתא אמר כל דלא קטיל ליקטלוה שנית כל דקטיל ליתיב ד' זוזי למלכא בתרייתא כל דקטיל ליקטלוה הלכך ראשונה ושניה כיון דקטלי אגב אונסה גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה בדינא. ובטור ח"מ סי' קנ"א. וראיתי להעתיק הנה כל דבר' הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ופי' רש"י ז"ל לה בגמרא לא היה דין סקריקין דאגב אונסייהו גמרי ומקני אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סקריקין דלא גמרי ומקני ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא כיצד לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואע"ג דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגג אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין אבל הכא דבלא כסף דסקריקון בלא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתליוה ויהיב אין מתנתו מתנה ומיהו בהרוגי מלחמה אע"ג דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוין לשוב לנחלתם עוד ודוקא ביהודה אין בה משום סקריקון אבל בגליל אפילו בשעת המלחמה יש בה משום סקריקון וכדתניא בתוספתא ארן יהודה אין בה סקריקון משום ישוב המדינה בד"א בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סקריקון האריסות והמטלטלין אין בהן משום סקריקון וטעמא כדגרסי' בירושלמי בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסירת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפים נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה. גליל לעולם יש בו משום סקריקון המטלטלין אין בהם משום סקריקון ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי באבי דרישא לא היו סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון דינא קתני דבהרוגי מלחמה אין בה דין סקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומתר תבענא ליה בדינא והלכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון דאע"ג דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סקריקון ולפיכך התקינו שהלוקח מסקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע. ורבי הושיב ב"ד והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון וכדתני' בתוספתא אין בה סקריקון משום ישוב המדינה וכדגרסי' נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה ואע"פ שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרנו שהתקנה היתה למשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סקריקון ביהודה. אפי' כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא דהא מדאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קנו וליתא בה דין סקריקון ואנו אין לנו אלא כגמרתנו ואי משום דקיימא לן דתלויה ויהיב אין מתנתו מתנה הכא שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה כנ"ל ומשום דמדינא מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון וחוזרת לבעלים בלא כלום והתקינו שלא יהא בה סקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות מיירי ואגב דתנא הכא דין סקריקון דהוי טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסקריקון סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל ז"ל:

וחזר וילקח מבעל הבית מקחו בטל:    דאמרינן מיראה עבד בעל הבית להודות למכרו לו א"נ השני נוח לי והראשון קשה הימני דבגמרא מוקי לה בדלא כתב ליה שטרא אלא דאמרו לו בעלים לזה שלקח מסקריקון לך חזק וקנה בחזקה דכיון דדבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קני דכולי האי לא ה"ל למיעבד אי לאו דזבנה מכר גמור ומדעת ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות דאי טרפי לה מיניה לגבייה דמי ארעא. וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ אם יש לו עדים שנאנס בקבלת האחריות ודאי בטל מקח ע"כ והכי נמי פליגי בבבא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה:

לקח מן האיש:    ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תתקמ"ט ואיתה בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) ותוס' דפ' הכנס דף נ"ט ובגמ' פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ט) ותוס' שם ד' נ' וכתוב שם בנמוקי יוסף דף קפ"ו בשלש שדות אחד שכתב לה בתוספות כתובתה ואחד שייחד לה לעיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים ואחד שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתה ע"כ וע"ש עוד. ולשון ספר הלבוש בח"מ סי' קנ"א שדה שייחד לה בכתובתה והוא כתוב בתוך כתובתה שדה שכתב לה בכתובתה כלומר שלא נכתב בתוך שטר הכתובה אלא אחר הנשואין עשה לה אחד משדותיו אפותיקי לגבות ממנו כתובתה שדה שנתן לה משלו פי' ששם לה שדה כנגד תוספת שנוסיף לה ע"כ:

וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל:    עד שתכתוב לו אחריות כשמואל דפשטא דברייתא כותיה ופי' רשב"ם ז"ל שם פ' חזקת וחזר זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה מקחו בטל לא בטל בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח את הפירות שהרי המוכר מכר לו כל זמן שלא תתגרש האשה ולא יבא זמן גבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי שהן אחראין לכתובת אשתו. אלא דלהכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהם כשיגיע זמנה לטרוף כתובתה הלכך האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח דכשתבוא לגבות כתובתה תטרוף ממנו דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקעי המשועבדת לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך ע"כ בקיצור. ובטור א"ה סי' צ':

זו משנה ראשונה:    רישא דמתני' דקתני מקחו בטל:

אימתי בזמן שאין בידם ליקח:    שאין ביד הבעל הבית במה ליקח השדה. ירושלמי הם אומרים היה בידנו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה ע"כ וכלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשו' לאפוקי גרסתנו בירושלמי דגרסי' בחזקת הבעלים:

רבי הושיב ב"ד:    אמר רב אנא הואי מההוא מניינא ומנאי דידי מנו ברישא י"מ שהוא היה קטן שבכולם וי"מ בינוני היה:

נותן לבעלים רביע:    שמואל דהלכתא כותיה בדיני סבר רביע בקרקע שהן שליש במעות פי' דנותן לו רביע הקרקע עצמו או שליש מנה דס"ל לשמואל נכי ריבעא זבן פי' שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ד' שְׁלִישֵׁי מנה וז"ל הרמב"ם ז"ל ומה שאמר נותן לבעלים כגון שלקח מהסקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות עכ"ל ז"ל: וביד פ' י' דהלכות גזלה ואבדה סי' ג' ובפ' ל' דהל' מכירה סי' ג' וכתב שם מקחי בטל מיד. ובטו' ח"מ סי' רל"ו:

משנה זעריכה

חרש רומז ונרמז:    וכו' ביד רפב"ט דהל' מכיר' וסי' ו' ובפ"ה דהל' טוען ונטען סי' י"א י"ב ומתני' בחרש מעיקרו עיין בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א:)

בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין:    אינו כלום עד שיקבל בדבר ויהיה ברשותו ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא הספיק לו הרמיזה בלבד הרמב"ם ז"ל. ולשונו דחוק לפי מה שאכתוב מסוגיית הגמרא ופי' בערוך רמיזה בעיניו ובידו קפיצה בפיו ורבינו עובדיה ז"ל תפס פי' רש"י ז"ל ועי' במ"ש בר"פ חרש. ובגמ' אמר רב נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה וכדתנן בפי"ד דיבמות כשם שכונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה ולא בקפיצה ובקרקעות לא בקפיצה ולא ברמיזה דהכא תקון רבנן משום כדי חייו דאי לאו זביניה זביני לא מזבני ליה אינשי מזוני ולא מזבני מיניה ואיכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין ואף במטלטלין קאמר בן בתירא ובין ללשון ראשון בין ללשון שני מוכח מדברי רש"י ז"ל דבגמרא דמלת במטלטלין היא דברי בן בתירא:

הפעוטות:    גמרא לפי גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל עד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד וחד לפום חורפיה ע"כ. ובנוסחאות שלנו אין שם מילתא דרב כהנא כלל ולשון הרמב"ם ז"ל והפעוטות הנערים הקטנים מבן שש ובן שבע אם היה להם חריפות או מבן ח' ובן ט' ובן עשר לפי שיעור חריפותם וזה הענין תלוי בדיין עכ"ל ז"ל. ואיתא בס"פ מציאת האשה ואמר רפרם התם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ממאי מדקתני מתני' דהתם אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ופריך ודילמא היכא דאיכא שליש שאני מפני שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהם אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צרכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אין זה שנוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם ומשני א"כ ליתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו כדקתני בגדולה מאי אין מעשי קטנה כלום ש"מ אפילו בעלמא כגון אפוטרופוס דדמי קצת לשליש אין מעשה קטנה כלום לפניו ע"כ. וכתב שם הר"ן ז"ל ומיהו משמע דדוקא קטנים אבל בגדול שיש לו אפוטרופוס כגון שמנהו אביו אפוטרופוס עליו עד שיהא בן עשרים מקחו מקח וממכרו ממכר ואם קדם הלוקח להוציא הנכסים מיד האפוטרופוס זכה ע"כ בקיצור. וכתב עוד הר"ן ז"ל בפרק התקבל ד' תקפ"ד דכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא בשמוחזק בהן הזוכה דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהן תקנו בהן שיזכה משום כדי חייו אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך מי שנתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה בו אלא א"כ זכהו ע"י אחר והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמת דזכין לקטן משום דאיהו גופיה לאו בר זכייה הוא בדרכי ההקנאות ע"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בשמו ז"ל שם פ' מי שמת סי' ז'. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל הא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר פרישנא בגמרא טעמא משום כדי חייו והלכך אי איח ליה אפוטרופוס אין ממכרו ממכר וכדאמרינן בשלהי מציאת האשה אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופא אבל יש שם אפוטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשער שלישי של ספר המקח בלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה א"ר אבא ב"ר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר אע"פ שאין צריך לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין ע"כ. אבל הרמב"ן נר"ו כתב דכיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פליג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו דהא במתנתו אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת ואע"פ שאינה משום כדי חייו כי היכי דליעבדו ליה מיליה משום דלא פלוג רבנן וה"נ משמע בשלהי מציאת האשה גמ' המשליש מעות לבתו ע"כ. והובא ג"כ כל זה בפסקי הרא"ש ז"ל ואיתא נמי בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה) ובירושלמי פ' חלון ועיין ג"כ בנמוקי יוסף פ' שנים אוחזין דף הכתוב עליו ע"ג. וביד פ' שני דהל' גירושין סי' י"ז ובטור ח"מ סי' רל"ה. ונלע"ד דבמטלטלין גרסי' המ"ם בחירק בכל מקום שהוא שנוי אי קאי אעניינים המתטלטלין ואי קאי אגברי המטלטלין הענינים גרסי' המ"ם בשבא והוי מטלטלין דמתניתין ודדמי ליה כמו מיתטלטלין בתי"ו:

משנה חעריכה

אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום וכו'. כהן קורא ראשון:    וכו' ביד פי"ב דהלכות תפלה סי' י"א ושם פסק כנגד תמיהתו בפירושו על מה שנוהגין שלא כדין הגמרא ודלא כמתני' דסוף הוריות אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה ופי' הב"י ליישב המנהג דהא דהוריות לאו כללא הוא לכלול קריאת התורה אלא בשאר דברים שמצוה להקדים הכהן כמו לברך בה"מ וליטול מנה יפה ראשון אבל דיני קריאת התורה היא כמתני דהכא ע"כ אלא דר"ע ז"ל משמע שסובר דההיא דהוריות לענין קריאת התורה נמי אתנייא ועלה קאמר והאידנא נהוג וכו' ע"כ בקיצור מתוי"ט. ועיין עוד בב"י א"ח סימן קל"ה וכתוב בספר לבוש תכלת שם סי' קל"ה ואסמכוה נמי אקרא דכתיב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי ופרכינן אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו ומשנינן אלא כהן ברישא וכדכתיב נמי גבי כהן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לקרותו ראשון וכו' ואח"כ הלוי ואח"כ כל העם וכו' ומה שהוצרכו לומר מפני דרכי שלום כיון דאסמכוה אקרא היינו לומר שאפילו אם הכהן רוצה למחול על כבודו ולחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו אינו רשאי לעשות כן ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל. ול"ש בשני ובחמשי בזמן הזה. אמר המלקט פי' בזמן הזה שכיחי רבים בבית הכנסת בשני ובתמשי כמו ביו"ט מה שא"כ באותו הזמן דבחול היו טרודין במלאכתם:

מערבין בבית ישן:    וכו' ביד בפ' א' דהלכות ערובין סי' י"ו ובפ"ד דהלכות כלי המקדש סי' ב' ובטור א"ח סי' שס"ו ופי' מהר"י קולון ז"ל בשרש קי"ג דמשמע בגמרא דאפילו היכא שיש קצת טעם לשנות מקום העירוב אפילו הכי אין משנין מפני דרכי שלום מדפריך וכו' ע"ש ופי' בשבלי הלקט סוף סי' כ"ג הטעם שמניחין העירוב במת ישן כדי שלא יאמרו שהיו אוכלין אותו על כן הניחוהו במקום אחר ע"כ. וכן פירשו בתוס' בשם ר"ת ולשון הרמב"ם ז"ל לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן את הפת ולפיכך לא יושם לעולם אלא בזה הבית ע"כ. וצ"ע כיצד תתיישב לשון מסקנת הגמרא אליביה והרמב"ם ז"ל דבגמרא מסיק דמפני דרכי שלום דעירוב בבית ישן היינו משום חשדא ופי' רש"י ז"ל דהואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב ע"כ ותוס' פירשו בשם ר"ת מה שכתבתי בשם שבלי הלקט כדכתיבנא ולהרמב"ם ז"ל נלע"ד לפי שר"ל דה"פ מערבין בבית ישן אפילו שהלך אותו הבעל הבית או מת מי שיבא לדור שם אפילו שאינו בנו אח"כ יכול לטעון הניחו העירוב בתוך ביתי כאשר בתחלה בהיות דר פה בעל הבית הראשון כדי לפטור עצמו מלתת חלק בעירוב כי מה נשתניתי וכי אני חשוד לגנוב פת של עירוב טפי מן הדר פה ראשונה וזהו מפני דרכי שלום דקתני ואפשר דגם רש"י ז"ל וכ"ש תוס' ז"ל דיודו לפירוש זה והיינו דקתני מערבין בבית ישן ולא קתני מערבין אצל בעל הבית ראשון ותימה שבקשתי וחפשתי ולא מצאתי מי שדבר בזה:

בור שהוא קרוב לאמה:    אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו את השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות העליונות קודם וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלאו רש"י ז"ל ותקנתא דרבנן היא אע"פ שאינו דין וביד ספ"ג דהל' שכנים ובטור ח"מ סי' ק"ע. והוא פי' שם מתניתין כדפירשה שמואל אליבא דרב דבאמה המהלכת על פי הבור מיירי מתני' פי' שהבור היה תפור שם מתחילה קודם שהעבירו שם האמה הא לאו הכי אע"פ שהוא קרוב לא היה מתמלא ראשון אמנם הרמב"ם ז"ל שם לא הביא אלא המשנה כפשטה וכן רב אלפס ז"ל וכתוב שם בהשגות אמר אברהם בגמרא הוא מעמיד אותה באמה המהלכת על פי בורו אבל הר"ב ז"ל לא כתב בזה ואפשר לפי שחזר הדין במסקנת הגמרא לכל דאלים גבר בבני הנהר הרוצה אחד מהם לסכור כדי שיחזור לו המים וישקה שדהו תחלה וחברו רוצה ג"כ להשקות תחילה לפיכך טוב הוא שנחוש לדרכי שלום ומי שקרוב לה הוא דאלים עכ"ל ז"ל בתוספת באור הענין קצת:

מצודות חיה:    באותם שאין להם תוך אבל באותם שיש להם תוך כ"ע ל"פ דהוי גזל גמור דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו. והגוזל דבורים של חברו. אמרינן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דאינם גזל אלא מדרבנן וביד פ"א דהל' זכיה ומתנה סי' ג' ובטור ח"מ סי' רע"ג. ומצאתי בהגהות שבסוף רב אלפס חלק ב' מצודות חיה ועוף וכו' אין בהן אלא מפני דרכי שלום ודוקא למי שאין אומנותו בכך אבל למי שאומנותו בכך צריך להרחיק דאמרינן מרחיקין ממצודת הדג כמלא ריצת הדג דאמר ליה חיותאי שקלת אבל בע"א ליכא אלא מפני דרכי שלום ע"כ: ואיתא בפרק קמא דב"מ דף י"ב ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) ותוספות ריש פרק בן סורר וביד רפכ"ט דהלכות מכירה ובטור חשן משפט סי' רל"ה וסימן ע"ר:

ומצאתי מוגה:    בבא דמציאת חש"ו קודם בבא דמצודות:

העני המנקף:    בתוס' פ"ק דב"מ דף ט':

בראש הזית:    של שכחה דאע"ג דהוו הפקר כיון דטרח להכילם הוו גזל מפני ד"ש ובגמרא תנא אם לקט ונתן ע"ג קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא פי' אלא מתני' מיירי שלקט בשבט שהיה חובטן שלא באו לתוך ידו ופי' הר"ן ז"ל אם נטל ונתן ביד ה"ז גזל גמור פי' אע"פ שלא נתכוין לזכות דאי לא מאי קמ"ל פשיטא וכן הוא בירושלמי וביד פ' ששי דהלכות גזלה ואבדה סי' י"ב י"ג. ובטור ח"מ סי' רע"ג וסי' ש"ע ע"כ:

ר' יוסי אומר גזל גמור:    ופי' הרמב"ם ז"ל ומה שאמר גזל גמור ר"ל גזל גמור מדרבנן וההפרש שיש באומרו גזל מפני דרכי שלום ובאמרו גזל גמור הוא שהגזל גמור יוצא בדיינים ויוסיף חומש ואע"פ שהוא מדרבנן לפי סברתו וגזל מדרכי שלום אין בו שום דבר מכל זה ע"כ:

אין ממחין:    וכו' ביד בפ' עשירי דהל' עכו"ם סי' ה' ובפ"א דהלכות מתנות עניים סי' ט' ובפ"ז סי' ז' ובטור יורה דעה סי' קנ"א:

משנה טעריכה

משאלת אשה:    וכו' ביד פ"ח דהל' בכורים סי' י"ג וכתבו תוס' ז"ל בסיפא מפ' דקתני מפני דרכי שלום וקשה לר"ת דתיפוק לי דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת שביעית בפ"ה בש"א לא ימכור לו פרה חורשות בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשוחטה ועוד תנן אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית מחרישה וכל כליה זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ואומר ר"ח דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל:

ריחים ותנור:    באשת ע"ה לא תנא תנור וריחים משום דתנא נפה וכברה וה"ה ריחים ותנור דיגיד עליו רעו: [הגה"ה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו והא דלא קתני בסיפא ריחים ותנור משום דרישא לא איצטרך אלא לאשמועי' דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנים ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא אצטריך ע"כ. ועיין במה שכתבתי בשם תשובותיו ז"ל ספ"ה דשביעית]. אי נמי משום דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים אבל בחשודה אשביעית לא מטמא דלא חשידה אטומאה ומיהו קשה דבפ' עד כמה תנן החשוד על זה ועל זה פי' אשביעית ואמעשרות חשוד על הטהרות ושמא התם פירות אבל אטומאת הגוף לא חשיד תוס' ז"ל וכן פי' שם הרמב"ם ז"ל דהתם בטומאת פירות:

אבל משתטיל המים:    וכו' פירשו התוס' דהחמירו משתטיל המים משו' שואז תתגלגל אע"ג דלא מיחייבא בחלה עד שתתגלגל ע"כ:

מחזקין:    גרסינן בלי יו"ד וכן ומחזקין ידי גויים ופליגי בהו ר"ח ור"א חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמ' איישר מ"ד חרוש בה טבות לישראל אמרי' איישר ומ"ד דלגוי אמרינן איישר לישראל אמרינן שלום וכתב הר"ש ז"ל בפ"ד דשביעית סי' ג' וסוגיא דהניזקין כמ"ד איישר דקאמר לא צריכא לממרא אחזוקו בעלמא והתם פריך השתא אחזוקי מחזקינן לה שואלין בשלומן מיבעיא ולא משני כדמשני בירושלמי שואלין בשלום ישראל החשודים על השביעית אלא משני רבינא לא נצרכא אלא ליום אידן דתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום אידו ויתן לו שלום מצאו בשוק מתן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש ע"כ. ונלע"ד דהא דלא קתני ברישא ומחזיקין ידי גוים וכו' ובתר הכי ליתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום משום דהאי בבא דמחזיקינן עיקרא שם בשביעית פ"ד סי' ג' אלא דאגב גררא תנייה הכא וגם התם ספ"ה דשביעית אמטו להכי נקט כל סרך לשון המשוה דהתם פ"ד:

ושואלין בשלומן:    וכו' ביד פ"ה דהלכות עכו"ם סי' ה' ועיין במה שכתבתי סוף פ' חמישי דשביעית: