משנה גיטין ה ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת יז שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט.

ועל קטנה יח בת ישראל שנישאת לכהן, שאוכלת בתרומה.

ואם מתה, בעלה יורשהכ.

ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים.

ועל החטאת הגזולה שלא נודעה כא לרביםכב, שהיא כג מכפרת, מפני תיקון המזבח.

משנה מנוקדת

הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה,

עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ,
שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט.
וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן,
שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה;
וְאִם מֵתָה, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ.
וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה,
שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו,
מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים.
וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים,
שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת,
מִפְּנֵי תִּקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:

נוסח הרמב"ם

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החירשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח.

פירוש הרמב"ם

העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת כו': מריש קורה. ועל זה הדין תעשה היקש בכל דבר גזול כשעשה בו הגזלן מעשה שאי אפשר להסירו אלא בהפסד מרובה הרי הוא נותן דמי זה הדבר שגזל בלבד ואמנם נעשה זה מפני תקנת השבים כדי שלא תקשה דרך התשובה על בעל העבירה. ואלו העדיות כולם הלכה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

על החרשת שהשיאה אביה - ואע"ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפ"ה יוצאה בגט, ומקבלת את גטה כשהיא חרשת, ואע"ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כרחה, הלכך לא בעינן דעתה:

ועל קטנה בת ישראל - שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה - דרבנן יט. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

מריש - קורה:

בירה - בית גדול:

מפני תקנת השבים - שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעה לרבים - שהיא גזולה:

שהיא מכפרת - ואין צריך להביא אחרת:

מפני תקון מזבח - שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה:

פירוש תוספות יום טוב

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש"י:

שהשיאה אביה. פירש הר"ב כשהיא קטנה. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"ד דיבמות:

ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא:

שנשאת לכהן. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע"פ שלא נבעלה:

שאוכלת בתרומה. פירש הר"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי"כ דבפרק האשה רבה [דף צ'] משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ"ל. ומסיים בעל ח"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ"ע. [דמ"ש בפ"ו הלכה ג' [מה"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ"מ הראה מקום על משנה ד' פ"ה דנדה]:

ואם מתה בעלה יורשה. דהפקר ב"ד הפקר. בנאמר (עזרא י') כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א"נ מהכא (יהושע י"ט) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ"י דיבמות דפ"ט:

הגזילה. ויאוש כדי לא קני. גמ':

שלא נודעה לרבים. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א') מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו':

לרבים. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ול"נ לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום:

שהיא מכפרת. ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ"י] [דף צ'] שב ואל תעשה שאני. דלאו מיעקר הוא. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) החרשת. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו, תנא ליה הכא. רש"י:(. ח) קטנה כו'. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה, ש"מ דלא אכלה. וטעמא בגמרא גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה, וגזירה משום תרומה דאורייתא:

(יט) (על הברטנורא) וא"ת ולוקמא אפילו בדאורייתא דקמן אוכל נבילות הוא דאין מצווין להפרישו. וי"ל דבגמרא משמע דאפילו מאכי, לה בידים. ועוד משמע ו. אפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל. תוספ'. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) יורשה. דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן ליה בגמרא מקראי:

(כא) (על המשנה) שלא נודעה. דאי נודעה לרבים, מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן, ולא תקנו במלתא דלא שכיח:

(כב) (על המשנה) לרבים. אמרינן בירושלמי דרבים היינו ג'. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) מכפרת. ואי קשיא האיך התנו ב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות דף צ' שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא. רש"י. וקשה דעדיין אינו מיושב האיך הכהנים אוכלין חולין בעזרה. ולהמסקנא מתרץ דרבנן אוקמיה ביד הגזלן שיהא שלו ושיוכל להקדישו. ופירש"י דהפקר סנהדרין הפקר, א"כ הוי שלו נמי לענין כפרה ומיושב הכל. ת"ח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

על החרשת:    עיין במ"ש ביבמות פרק חרש סי' ב':

ועל קטנה בת ישראל:    בגמרא דייקינן מדשני תנא במילתיה דעד השתא איירי בחרשת והשתא נקט קטנה ש"מ חרשת גדולה דנשואיה דרבנן נינהו לא אכלה ע"י קדושין דידה מ"ט גזרה שמא יאכיל כהן חדש שאין קנינו קנין בפקחת שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין אפילו מדרבנן ופריך וליכול חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהנו לתרומה דרבנן ומשני גזרה שמא אתי למיכל בתרומה דאוריית' וכתבו התוס' ועל קטנה בת ישראל וכו' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בריש האשה רבה דמפ' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי"ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא ולא איפשיטא בפ' חרש אי ב"ד מצווין להפרישו אי לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפילי מאכילה בידים ועוד משמע וכו' [עי' בתוי"ט]:

מריש הגזול:    פלוגתא בברייתא וסתמא דמתני' כב"ה ודלא כב"ש שאומרים מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו:

שיטול:    כך נ"ל לגרוס אמנם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה שיתן את דמיו. וביד פ"א דהלכות גזלה ואבדה סי' ה'. ובטור ח"מ סי' ש"ס:

שלא נודעה לרבים:    דאי נודעה לרבים שהיא גזולה מילתא דלא שכיחא היא שיביאנה הגזלן ולא תקנו במילתא דלא שכיחא כך נ"ל תוס' יו"ט. ואני הדיוט נלע"ד דאי נודעה לרבים [שהיא גזולה] אין לקבלה משום דגנאי הוא למזבח שאוכל גזלות ואם באולי קבלוה צריך להביא אחרת וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

מפני תקון המזבח:    שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמצא מזבח בטל שנמנעים מלעבוד עבודה ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה תנא ליה הכא והכי מפרש עולא טעמא דמתניתין דס"ל יאוש לבדו בלא שנוי רשות אחר היאוש לא קני לענין הקרבה ואפילו שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו ומן התורה אינה מכפרת אלא כדי שלא יהיו הכהנים עצבים ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקר דבר מן התורה ולפטור את זה הגזלן מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא ורב יהודא מתרץ למתניתין מטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומתני' ה"ק לא נודעה מכפרת נודעה לרבים אינה מכפרת מפני תקון המזבח שלא יאמרו אוכל גזלות המזבח ולרב יהודה הא דנקט תנא דמתני' חטאת לרבותא דל"מ עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ"ה גזרו שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ופלוגתייהו תליא ביאוש כדי בלא שנוי רשות עולא סבר לא קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ורב יהודה סבר קני ודבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת. ועיין בתוס' דפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ז.) וביד פ"ה דהלכות איסורי מזבח סי' ז':

תפארת ישראל

יכין

שהיא יוצאה בגט:    אף דבקבל אביה קדושיה הו"ל קדושין דאורייתא, וחרשת לאו בת דעת היא לקבל גיטה, עכ"פ בגט א"צ דעתה:

שאוכלת בתרומה:    אפילו יתומה שהשיאוה אחיה ואמה, שקדושיה רק מדרבנן, אפ"ה מותר להאכילה בידים עכ"פ תרומה דרבנן. אבל חרשת שנשאת מעצמה, אף דנמי הוה קדושיה דרבנן, לא אכלה אפילו בתרומה דרבנן, דגזרינן חרשת לפקח אטו חרש לפקחית, דנמי קדושיו מדרבנן, והיא גדולה שאסורה לאכל, גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. משא"כ בקטנה הכא, א"א שתעשה איסור:

בעלה יורשה:    דהפקר ב"ד הפקר:

ועל המריש:    קורה:

הגזול שבנאו בבירה:    בית גדול שהפסד גדול לסתרו:

מפני תקנת השבים:    שכשתחייבו להחזיר הקורה ימנע מלשוב. מיהו גם בסוכת החג הדין כן [כסוכה דל"א א']. אבל בגזל קרקע אפילו בשוגג, מקעקע כל הבירה ומחזירה [(שו"ע חו"מ שס, א)]:

ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים:    שלא ידעו ג' בני אדם שהבהמה גזולה, ועכ"פ יאוש כדי לא קנה:

שהיא מכפרת:    וא"צ להביא חטאת אחרת דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב']:

מפני תקון המזבח:    שלא יתעצבו הכהנים שאכלו חולין בעזרה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים