עיקר תוי"ט על גיטין ה
משנה גיטין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) כלומר דהא להכי תנן לה הכא בגטין ואע"פ שאין ענינו מענין גטין אלא משום דתני בפרק דלעיל מילי דתקון העולם:
(ב) (על הברטנורא) שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא הרבה מזבורית. רש"י:
(ג) (על המשנה) עידית. את כל נאות יעקב תרגום ית כל עידית בית יעקב. נאות אלהים תרגום עידית. ערוך:
(ד) (על הברטנורא) גמרא. ופירש הר"ב אף על פי שהזבורית שוה כנגד החוב לא קפי. ן עליה זבינא:
(ה) (על הברטנורא) וקשה דלמ"ד כתובה דאורייתא דיליף לה מכמוהר הבתולות כו'. מדאורייתא דינה בעידית, ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא. ורבי מאיר נמי דאמר בבינונית קסבר כתובה דאורייתא בריש פרק אע"פ. וי"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמרינן בגמרא גבי בעל חוב, שלא יראה אדם שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו, ה"נ חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה. וטעמא דיותר משהאיש כו' לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שבע"ח בבינונית משום נעילת דלת, אשה נמי משום חינא שיהו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להן, תהא בבינונית. תוספ':
(ו) (על המשנה) בזבורית. הפחות והרע ולא נודע לי מאיזה לשון הוא (נ"ל מלשון זיבורא ועקרבא. ב"ד) הר"מ:
(ז) (על הברטנורא) וחשיב תיקון העולם, דאי לאו תיקון העולם היה גובה אפילו ממשעבדי בבינונית משום נעילת דלת ע"כ. ומש"ה נקט הר"ב בע"ח. וה"ה לנזקין:
(ח) (על המשנה) יתומים. מפרש טעמא בגמרא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי דה"ל נועל דלת והלכך אפילו יתומים גדולים. ובנזקין אע"ג דמדאורייתא בעידית היינו דניזק, וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא. ועיין תוספ':
(ט) (על הברטנורא) ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד ה"ל למתני. והר"מ מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו' כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמרא ב"מ דף י"ד ופירוש הר"ב נדחה:
(י) (על הברטנורא) אבל דמי פירות הוה כמלוה ע"פ. דאע"פ שכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון, אפ"ה אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר, כיון שעדיין אינו בעולם. רש"י והר"נ:
(יא) (על המשנה) אביהן. וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד:
(יב) (על המשנה) לעשר. קוראין כל המתנות בשם מעשר בלבד. ובגמרא רמינן דתנן (בריש תרומות) והתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ומשנינן, לא קשיא כאן להאכיל כאן להניח. פירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר, להניח התבואה באוצר עד שיגדלו, למה לי עישור, לכשיגדלו יעשרו הם:
(יג) (על המשנה) שמינהו. ומי שסמכו אצלו שבקי' מלדון בו. ויש בזה מחלוקת הפוסקים למי דמי יותר:
(יד) (על הברטנורא) ואע"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב איצטריך למתני בהדיא, משום דקנסא מקנסא לא ילפינן, דהא לאו דינא הוא, והיכא דקניס קניס והיכא דלא קניס לא קניס. גמרא:
(טו) (על הברטנורא) וצ"ל דמזיק שעבודו של חבירו דתנן בפרק דלעיל מ"ד, דלרשב"ג דקיי"ל כוותיה מחייבינן ליה, דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. תוספ'. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) וה"ה לעבודת הולכה וקבלה:
(יז) (על המשנה) החרשת. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו, תנא ליה הכא. רש"י:(. ח) קטנה כו'. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה, ש"מ דלא אכלה. וטעמא בגמרא גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה, וגזירה משום תרומה דאורייתא:
(יט) (על הברטנורא) וא"ת ולוקמא אפילו בדאורייתא דקמן אוכל נבילות הוא דאין מצווין להפרישו. וי"ל דבגמרא משמע דאפילו מאכי, לה בידים. ועוד משמע ו. אפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל. תוספ'. ועתוי"ט:
(כ) (על המשנה) יורשה. דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן ליה בגמרא מקראי:
(כא) (על המשנה) שלא נודעה. דאי נודעה לרבים, מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן, ולא תקנו במלתא דלא שכיח:
(כב) (על המשנה) לרבים. אמרינן בירושלמי דרבים היינו ג'. ועתוי"ט:
(כג) (על המשנה) מכפרת. ואי קשיא האיך התנו ב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות דף צ' שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא. רש"י. וקשה דעדיין אינו מיושב האיך הכהנים אוכלין חולין בעזרה. ולהמסקנא מתרץ דרבנן אוקמיה ביד הגזלן שיהא שלו ושיוכל להקדישו. ופירש"י דהפקר סנהדרין הפקר, א"כ הוי שלו נמי לענין כפרה ומיושב הכל. ת"ח:
(כד) (על המשנה) ביהודה. מלחמות טיטוס שהיה בירושלים וביהודה. רש"י. ובירושלמי, בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי דכתיב ידך בעורף אויביך. תוספ':
(כה) (על הברטנורא) לשון מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו':
(כו) (על הברטנורא) או שכתב בכתובה או שהכניסה לו שום בכתובתה. וכ"ש שאר נכסים. דאי לא עבדה ליה א"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה. רש"י. ועתוי"ט:
(כז) (על המשנה) רביע. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין, הוא נותן לבעה"ב י' דינרין. לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור והוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהיא שליש במעות. הר"מ:
(כח) (על המשנה) אימתי כו'. מלשון אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה. נותן לבעלים רביע אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים. הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאלו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה. ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע אלא יניח לבעליו שיקח (אבל אי קדם הלוקח וקנאה זכה). ומהר"מ משמע כדדייקינן מהסיפא. והטור כתב כדדייקינן מהרישא כו'. ובמשרים (נתיב ל"א ח"ה) דייק מהירושלמי' שאם ידו משגת בשעה שלקחה לוקח, בעלים מסלקין ללוקח כ"ז שירצו. והשתא א"ש לישנא דקודמין. דמלתא בטעמא קאמר שהרי היו קודמים אלא שלאיזה סיבה נמנעו באותה שעה ליקח לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הר"מ נוכל לפרש כן. תוי"ט. וע"ע:
(כט) (על המשנה) בפני כו. פירוש ברשותו. הר"נ:
(ל) (על הברטנורא) ואע"פ שזה שנתרצה ג"כ הוא ברמיזה וא"כ היינו רומז. לא קשיא דה"א כי נרמז מאחרים מה שנתרצה ברמיזה לא לסגי ד. דלמא טעה במה שנרמז לו קמ"ל. והאי נתרצה לא קאי אלא אנרמז דאלו ברומז מאי בעי טפי ומה רצוי שייך:
(לא) (על המשנה) במטלטלין. אבל בגטין ד"ה ברמיזה. כדתנן בריש פרק י"ד דיבמות ואיכא דאמרי כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין ואימא אף במטלטלין. גמרא. ומיהו הא דגטין כשנשא כשהוא חרש, כדתנן התם כשם שכנס ברמיזה כו':
(לב) (על הברטנורא) ה"ג הרי"ף בדרב כהנא:
(לג) (על הברטנורא) וזה העיון תלוי בדיין. הר"מ:
(לד) (על המשנה) מקח. וטעמא משום כדי חייו. גמרא. דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה מזוני ולא מזבני מיניה. רש"י: [לה] לפי שד"ת הוא מה שכהן קורא ראשון ומקראי יליף להו ואיכא דמילף מוקדשתו:
(לו) (על הברטנורא) דשכיחי נמי רבים. תוספ':
(לז) (על הברטנורא) ופירוש נתפרדה החבילה, נפסק הקשר, איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתם הנפרדת ואינו קורא כלל. רש"י:
(לח) (על הברטנורא) וצ"ל שאם יחשדו יבואו ע"י כך לידי מחלוקת רש"י. ור"ת מפרש חשדא שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של ערוב אין מניחין אותו:
(לט) (על המשנה) וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלאו. רש"י:
(מ) (על הברטנורא) וטעמא דר"י בכולהו, דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה. רש"י:
(מא) (על המשנה) חש"ו. דמדאורייתא לא זכה לפי שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו. ב"י:
(מב) (על הברטנורא) ומיירי שכשחותך הפרי אינו אוחז לפרי בידו. והיינו דתנא בגמרא אם ליקם ונתן ביד ה"ז גזל גמור. וז"ל התוספת, נראה דאיצטריך לאשמעינן בתולשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן: