משנה בכורות ו א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ו · משנה א | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס, אבל לא מן העור, נסדקה ד אף על פי שלא חסרה, נקבה מלא כרשינה, או שיבשה.

איזו היא יבשה, כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם.

רבי יוסי בן משלם אומר, יבשה, שתהא נפרכת.

נוסח הרמב"ם

על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אוזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלוא כרשינה או שיבשה איזו היא יבשה כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם רבי יוסי בן משולם אומר יבשה שתהא נפרכת.

פירוש הרמב"ם

על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה כו': נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס: מלא כרשינה שיעור גרגר כרשינה ואפי' היה הנקב לאורך או על איזה צורה שיהיה שמצטרף ממנו כשיעור כרשינה הרי זה מום: נפרכת בין האצבעות ונעשית פתיתין ואין הלכה כר' יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

על אלו מומין - נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן א:

הסחוס - תנוך האוזן שקורין טנרו"ם בלע"ז ב:

אבל לא מן העור - דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן ג:

ניקבה מלוא כרשינה - שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:

שתהא נפרכת - נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר' יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים טו) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ה:

פירוש תוספות יום טוב

על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב דילפינן מקראי בכלל ופרט וכלל. גמ'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אף כל מומים שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אלמה תנן נפגמה אזנו ומשני כל מום רע רבויא הוא. פירש"י ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ע"כ. ועיין כיוצא בזה ריש פ"ז דבבא קמא ופרכינן א"ה מומין שבסתר נמי. אלמה תנן [מ"ד] חוטין החיצונית וכו' הפנימיות שנעקרו. נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. בעינן מום רע וליכא. פירש"י מום רע לא מקרי. אלא בגלוי שמנוולו. ע"כ. א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. אם כן פסח ועור ל"ל:

נפגמה. כתב הר"ב שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן שתעכב בה צפורן. רש"י:

הסחוס. פי' הר"ב תנוך האזן שקורין טנרום וכן פירש"י ועיין פ"ז דפסחים. משנה י"א. וז"ל התוספות או בדל אזן עמוס ג' (י"ב) מתורגם הסחוס דאודנא ע"כ. וא"כ הה"א שרשית. אבל הרמב"ם [ריש] פ"ז מהלכות ביאת מקדש העתיק סחוס. ובפי"ד דנגעים משנה ט' כתב הר"ב תנוך זה גדר האמצעי של אזן. והוא לשון תורת כהנים העתיקה שם הר"ש [*ושם אפרשה] וז"ל הרמב"ם שם תנוך אזן הוא גשם יצא [נ"א מוקף בולט] על שטח האזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם. ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האזן כולה והפנימי הוא תוך האזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהי'. תכלית האזן הקערורה. וכו'. והוא אמרם תנוך אזן. וזה גדר האמצעי. ע"כ ועיין לקמן:

אבל לא מן העור. פי' הר"ב היינו אליה. משמע שהוא העור שבתחתית האזן ול' הטור סימן ש"ט העור שמשפת האזן. עד כאן. אבל מלשון הרמב"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף. וכן לשונו רפ"ז מהלכות ביאת מקדש העור המוקף לסחוס האזן. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שנראה מדבריו שמשוה המדות בפירש"י [בחומש שמות פכ"ט] והרמב"ם:

נסדקה. ת"ר הסדק כל שהוא גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) שתעכב בה צפורן. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) וז"ל התוס', בדל אוזן מתורגם הסחוס דאודנא. ע"כ. ואם כן הה"א שרשית. אבל הר"מ העתיק סחוס. ובפרק י"ד דנגעים משנה ט' כתב הר"ב תנוך זה גדר האמצעי של אוזן. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) משמע שהוא העור שבתחתית האוזן. ולשון הטור, העור שבשפת האוזן. עתוי"ט:

(ד) (על המשנה) נסדקה. ת"ר הסדק, כל שהוא. גמרא:

(ה) (על הברטנורא) גמרא, ואימא מה הפרט מפורש כו' ובוטל ממלאכתו כו' אף כל כו', אלמה תנן נפגמה אזנו. ומשני כל מום רע רבויא הוא. ופירש"י ולא דרשינן בכלל ופרט. ופרכינן, אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן כו'. בעינן מום רע וליכא. ופירש"י, מום רע לא מקרי אלא בגלוי שמנוולו כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

על אלו מומין וכו':    ביד עד סוף הפרק פ"ז דהלכות ביאת מקדש ובפ' שני דהלכות איסורי מזבח ובפרק שני דהלכות בכורות וסי' ב' ג'. ובטור יו"ד סי' ש"ט:

נפגמה אזנו מן הסחוס:    הוא התנוך ומפרש בת"כ גדר האמצעי של אזן ע"כ:

אבל לא מן העור:    בפ"ק דקדושין וגם בפירקין ד' כ"א גרסינן יודן בר יהודה היה דורש אין רוצעים אלא במלתא וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום הא אין נרצע בגובה של אזן ופי' רש"י ז"ל במילתא אליה של אזן בבשר ולא בתנוך ע"כ וכן פי' בערוך הסחוס פי' אותו שלמעלה מן האזן ע"כ. עוד פי' רש"י דל שם היאך יעשה בעל מום והתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור אלא ודאי למדת מכאן שאין רוצעים אלא בגובה של אזן ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל מן החסחוס בספר תרי עשר כתיב בדל אזן ומתרגמינן תסחוס דאודנא. וי"ס דגרסי סחוס והיא היא ע"כ. והרב בעל תוספות יו"ט שכתב דאליבא דתוס' שהה"א שרשית לא ראה ההגה"ה שבתוס' שבדפוס שהוגה שם בדל אזן מתרגמינן חסחוס ע"כ פי' בשני חתין ושני סמכין:

נסדקה:    כתוב שם בתוס' חיצוניות אומר ר"י דבכל הני לא שייך חסור אבר והא דנקט בהנזקין שדא ביה מומא בדוקין שבעין ואמרי לה בניב שפתים אתרא דלידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וה"נ ה"מ למנקט כל הני דלא חשיבי כמחוסר אבר ע"כ. ובתשובות הר"ר איסרלן נ"ע סי' רמ"ד כתוב וההיא דנפגמה אזנו מן הסחוס נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האזן ובאזני האדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך זהו נקרא סחוס כמו ראשי כנפים והסחוסין במשנה פ' כיצד צולין ע"כ:

נסדקה אע"פ שלא חסרה:    ושיעור הפגימה כדי שתחגור בה צפרן כבדיקת הסכין. [הגה"ה פי' רש"י ז"ל שתחגור שתתעכב]:

ניקבה מלא כרשינה:    בגמרא בברייתא פליג עלה ר' יוסי ב"ר יהודה וקאמר בכעדשה וקרובין דבריהם להיות שוין ובברייתא אחרינא דמייתי בגמרא משמע דר' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דאפילו ניקב במחט דלא הוי כעדשה נעשה בעל מום ומתרץ בגמרא דלשחוט את הבכור בחוץ קאמר דצריך כעדשה שיש מומין הרבה בבכור שפוסלין אותו מליקרב לגבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט בחוץ כדתנן בסוף פירקין אלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' לפסול מע"ג המזבח בכל שהוא נפסל וממתינין מלשוחטו עד שירחיב הנקב כעדשה. ובגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה כרשינא העומדת או כרשינא הנכנסת ויוצאה בריוח ופשיט ליה הנכנסת ויוצאה בעינן:

איזהו היא יבשה וכו':    פ' אלו טרפות (חולין ד' מ"ו:)

ר' יוסי בן משולם אומר וכו':    תוס' ר"פ לולב הגזול. בסוף פי' רעז"ל אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר. אמר המלקט ובגמרא פריך ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו מהילוך ומראיה אף כל וכו' אלמא תנן נפגמה אזנו מן הסחוס דהוי מום והא אינו בטל משמיעה ומשני כל מום רע רבוייא הוא פי' רש"י ז"ל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט ע"כ. והדר פריך בגמרא אי הכי מומין שבסתר נמי אלמא תנן בסמוך והפנימיות שנעקרו נעקרו אין נפגמה ונגממו לא ומשני בעינן מום רע וליכא ופרכינן אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ומשני מום עובר סברא השתא מיפרק לא פרקינן עילויה פסולי המוקדשין כדתניא וכו' מישחט שחטינן עילויה בכור בחוץ ואיבעית אימא א"כ הוא דישחט הבכור על בעל מום עובר אי פסולי המוקדשין נפדין פסח ועור נמי מאי אהני ליה דמשמע קבועים ולא עוברים ועיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשת אמור פרשה ג' ופרק שלישי:

תפארת ישראל

יכין

נפגמה אזנו:    פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן:

מן הסחוס:    הקנארפעל של האוזן:

אבל לא מן העור:    המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא:

נסדקה:    נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]:

נקבה מלא כרשינה:    וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס:

ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת:    שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים