תפארת ישראל על בכורות ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

נפגמה אזנו:    פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן:

מן הסחוס:    הקנארפעל של האוזן:

אבל לא מן העור:    המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא:

נסדקה:    נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]:

נקבה מלא כרשינה:    וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס:

ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת:    שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור:

משנה בעריכה

ריס:    עפעף. אויגענליד בל"א:

שנסדק:    כולן שיעורן בכל שהוא:

הרי בעיניו:    ר"ל הרי כשיש בעינו:

דק:    שיש עור על העין או וכו':

תבלול:    פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב:

חלזון נחש:    חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות:

ועינב:    שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה:

ואיזהו תבלול:    ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון:

לבן הפוסק בסירא:    סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין:

ונכנס בשחור:    שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום:

בשחור ונכנס בלבן:    ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין:

שאין מומין בלבן:    דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו:

משנה געריכה

חורוד:    טפות לבנות שבעין:

והמים:    שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד:

הקבועים:    אחורד ומים קאי:

בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום:    בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו:

ואלו הם מים הקבועים:    כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא:

אכל לח ויבש של גשמים:    ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם:

לח ויבש של שלחים:    ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה:

אכל היבש ואחר כך אכל הלח:    ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת:

אינו מום:    ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע:

עד שיאכל היבש אחר הלח:    ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע:

משנה דעריכה

חטמו שנקב:    ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו':

שנפגם:    בחסרון:

שנסדק:    בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]:

שפתו:    ליפפע:

חיטיו החיצונות:    ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו:    שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו:    שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת:

והפנימיות:    שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת:

שנעקרו:    עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום:

אין בודקין מן המתאימות ולפנים:    הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים:

אף לא את המתאימות:    ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו:

משנה העריכה

נפגם הזובן:    הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא:

או עריה של נקבה:    בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם:

במוקדשים:    ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה:

נפגם הזנב מן העצם:    שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו:

אבל לא מן הפרק:    שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא:

או שהיה ראש הזנב מפציל עצם:    שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות:

או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע:    שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל:

משנה ועריכה

אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת:    א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א':

אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת:    אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי:

רבי עקיבא אומר:    לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו':

מושיבו על עכוזו:    על עגבות שלו:

וממעך:    ממשמש בכיס ובכסלים:

סופה לצאת:    ובלא יצאת. הוה מום:

מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט:    כבכור בעל מום:

ואסר רבי יוחנן בן נורי:    וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]:

משנה זעריכה

בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש:    מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש:

ושרגליו קלוטות כשל חמור:    שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות:

איזהו שחול שנשמטה ירכו:    היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה:

וכסול שאחת מירכותיו גבוהה:    דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל:

משנה חעריכה

אף על פי שאינו ניכר:    שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום:

מומין אלו:    נשבר ידו או רגלו כלעיל:

מנה אילא:    שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]:

אמרו לו לא שמענו את אלו:    ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו':

ופיו דומה לשל חזיר:    ששפתו העליונה עודפת על התחתונה:

ושניטל רוב המדבר של לשונו:    ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו:

ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין:    והכי קיי"ל:

משנה טעריכה

ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום:    דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה:

אזן הגדי שהיתה כפולה:    שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת:

בזמן שהיא עצם אחד:    שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים:

ואם אינה עצם אחד:    שהתנוכים מובדלין למעלה:

רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר:    עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו:

הרי זה מום:    דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום:

משנה יעריכה

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת:    ווארצע:

בעינו:    בלובן שבעין. והוא שיש בו שער:

ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו:    שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר:

ושנפסק עצמו שבפיו:    שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום:

עינו אחת גדולה:    כעגל. והאחר כדרכו:

ואחת קטנה:    כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים:

במראה:    שנראה לכל שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה:    דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום:

אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה:    ר"ל כפול מחברתה:

משנה יאעריכה

זנב העגל שאינה מגעת לערקוב:    הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]:

אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן:    ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב:

כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות:    שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי:

לאיזה ערקוב אמרו:    שלא תטעה בין עין לאלף:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך:    דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל:

על אלו מומין שוחטין את הבכור:    קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']:

ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:    ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין:

משנה יבעריכה

אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש:    מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר:

ולא במדינה:    דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין:

חורוד והמים שאינם קבועין:    אחורד נמי קאי:

ובעל גרב:    שחין לח מבפנים ובחוץ:

ובעל יבלת:    ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער:

ובעל חזזית:    מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא:

וזקן:    שרותת מחמת זקנה:

וחולה:    אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו:

ומזוהם:    שריח רע יוצא ממנו:

ושנעבדה בה עבירה:    שנרבע או שרבע:

ושהמית את האדם:    ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא:

וטומטום:    שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא:

ואנדרוגינוס:    בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]:

לא במקדש ולא במדינה:    נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור:

רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה:    אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]:

אלא נגזז ונעבד:    דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה