רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לז עמוד אעריכה


על אלו מומין. הסחוס שלועזים טנדרוס:

מלא כרשינה. כמלא הכנסת גרגר של כרשינין:

אמאי נשחטו על אלו מומין:

פסח ועור. בלבד כתיבי:

כתיב נמי כי יהיה בו מום סתם ריבה את אלו:

ובטל ממלאכתו פסח ועור שאינו ראוי למלאכה:

אלמה תנן נפגם אזנו דמשום הכי אינו בטל וקא הוי מום:

כל מום רע ריבויא הוא ומרבי הני:

חוטין. חניכים החיצוניות הוי מום כי נגממו משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כדאכיל:


דף לז עמוד בעריכה


בעינא. דמיתחזי מום רע וליכא כלומר היינו מיגוואי אי לא נעקרו ממש לא הוי מום רע דלא מיתחזי:

אי הכי מום עובר. דמיתחזי ליהוי מום רע ולשחוט עליה אלמה תנן ולא מן העור כו':

מום עובר סברא הוא. דלא לשחוט עליה דהשתא מיפרק לא פרקינן על מום עובר מישחט כו'. ואי בעית אימא א"כ הוא דנשחט על מום עובר פסח ועור מה אהני למכתב אלא ש"מ דאינו נשחט אלא על מום קבוע דומיא דפסח ועור:

אלא דת"ק ורבי יוסי בן (המשולם) [יהודה] בין כרשינה ועדשה איכא פורתא:

הסול. בלע"ז ברוקא:

אלא במילת. בבשר שתחת האוזן הא אין רוצעין אלא בגובה של האוזן בסחוס ושם נעשה בעל מום הכהן וקא מרבי ר' יוסי אפי' מחט לרציעה ובהכי הוי בעל מום (עבר עבדי) [עבד עברי] כהן אלמא דבנקב בציר מכעדשה הוי מומא:

לא קשיא כאן לשחוט. עליו הבכור אינו נשחט אלא על נקב כעדשה:

כאן לפסול. להקרבה אפי' בנקב במחט הוי פסול:

הינדא. במקומו קורין לכרשינה הינדא:

כרשינה העומדת בדוחק בנקב או נכנסת ויוצאה בריוח:

כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל:

וכן בגלגלת. שמעתא כלומר מימרא הא דשמואל:

וסימניך לגירסא דרב יהודה אמר מתניתא דמשכחת טובא דתני רב שמואל בר יהודה ומתניתא הוי עיקר:

א"ל. רב חסדא א"כ כדקאמרת בסלע עשית דברי ב"ש וב"ה אחד כדתנן מאור שלא נעשה בידי אדם כגון כותל שבין ב' בתים ובבית אחד טומאה ובאותו כותל יש נקב כמין חלון שנעשה מאיליו כגון אבן שנקובה מאיליה שיעורו של אותו נקב אם הוא כמו אגרוף גדול מביא את הטומאה מבית לבית ומיטמאין אדם וכלים שבבית אחר. ואם המאור הוא פחות מיכן חוצץ בפני הטומאה:

אגרופו של בן בטיח. בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה איש גדול ביותר:

וישנו. שיעור של אותו אגרוף כראש גדול:

ומאור שנעשה בידי אדם שנקב שיעורו אם הוא כמלא מקדח גדול של לשכה כמקדח גדול שבלשכה מביא את הטומאה וכיון שעשוי בידי אדם במתכוין סגי בבציר שיעורא אלמא דמקדח נמי הוי כסלע א"כ מה בין ב"ש וב"ה בגלגלת:


דף לח עמוד אעריכה


אישתיק. רב תחליפא:

בתר הכי אמר שמא האי כמלא מקדח גדול דקתני הכא דהוי סלע במקדח וחיסומו שנינו. באותו מקדח שנוקבין בו את החביות שהוא דק מלמטה ועב מלמעלה שאותו עב סותם את הנקב והיינו וחיסומו והיינו כמלא מקדח נכנס ויוצא ותפשוט מיהא דבעיא דרבי אושעיא ואותו כמלא מקדח דב"ש דגלגלת דזוטר הוי מכסלע. וב"ה אמרי כדי שינטל מן החי היינו כסלע והכי איכא בינייהו:

אמר לו רב תחליפא. יפה תירצתה וצריך אתה להיתלות עליה על תירוץ זה כמו שאנו סומכין על עדותו של חזקיה אבי עקש. כלומר שמה שאמרת הוא עיקר כאותו עדות של חזקיה:

כל שאין לו תוך בכלי חרס. שאין לו בית קיבול אין לו אחורים לחליקה. כלומר שאין חלוק עליונו מתחתונו:

אלא כשנטמא תוכו נטמא גבו. כלומר כשנטמא צד אחד נטמא צד השני:

כלי חרס כי אין לו תוך אמאי מטמא כלל בתוכו תלה רחמנא טומאה כדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו' לית ליה תוך לא איטמי כלל:

כנגדו בכלי שטף. בשאין לו תוך אין לו אחוריים לחליקה:

כלי שטף היינו כלי מתכות או של עץ שיש לו טהרה כדכתיב ומורק ושוטף במים:

והיכי מצית אמרת דהא קמ"ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס וכו':

בשלמא כלי חרס גלי ביה תוכו דבתוכו תלה רחמנא דאי איטמי תוכו נטמא כולו ואי לא נטמא תוכו אלא גבו לא נטמא תוכו אלא כלי שטף דלא גלי ביה תוכו לית ליה חלוקה:

אי בטומאה דאורייתא. כגון זב ומת הכי נמי דלית ליה חלוקה:

הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן וכדתנן כלי שטף שניטמו אחוריו. שוליו:

ורבנן הוא דגזור. דמשקין הבאין מחמת שרץ דמטמי גזירה משום משקה זב דהוי מדאורייתא הלכך כיון דאיטמו במשקין דרבנן האי כלי שטף שוויוה רבנן כטומאה דכלי חרס דיש לו חלוקה ולא שוויוה כטומאה דאורייתא כלומר דאין לו חלוקה לכלי שטף מן התורה בין יש לו תוך בין אין לו תוך ולהכי שוויוה רבנן ככלי חרס דנטמא גבו לא ניטמא תוכו משום היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים:

אי הכי אין לו תוך. לכלי שטף ליעביד ביה היכירא שום חלוק כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. לא צריך דכיון דעבדו היכירא חלוקה ביש לו תוך בטומאה דרבנן מידע ידעי דכי אין לו תוך ונטמא במשקין דרבנן דאין שורפין עליו תרומה וקדשים דהשתא כי יש לו תוך אין שורפין כ"ש בשאין לו תוך:

ואי אין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קיבולי טומאה הוא בתמיהא כדקאמר בטומאה דאורייתא הכי נמי:

והא דומיא דשק בעינן. והא כיון דאין לו תוך אינו מטלטל מלא וריקן. בהנך כלי שטף דחזו למדרסות לישיבה מקבל טומאה דאורייתא דאע"ג דלית בהו תוך כדאמרינן במסכת שבת בפ' אמר ר' עקיבא כגון דיחדינהו לאשתו נדה:

אי הכי כלי חרש נמי. כי אין לו תוך אמאי אינו מטמא לדעתיה דר' יצחק בר אבין וקאמר משום דאין מדרס בכלי חרש מפרש נמי התם:

רב פפא אמר. לא צריך לתרוצי להא מקדח וחיסומו שנינו אלא מקדח גדול שנינו כאן דהוי בסלע מכלל דמקדח סתם ההוא דב"ש בן גדול מכלל דזוטר מבסלע וב"ה אמר כסלע ואין שיעורן אחד:

הניחא לר' מאיר. דמוקים לה לההוא מקדח דגלגלת כמקדח קטן של רופאים דהוי בציר מבסלע וב"ה אמרי בסלע היינו דאיכא בינייהו:

אלא לרבנן. דאמרינן בגדול של לשכה דהיינו כסלע מאי איכא למימר:

ולר' מאיר. דמוקים במקדח קטן א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. דב"ש מקילינן דכי חסר פורתא במקדח קטן טהור מלטמא באהל וב"ה מחמירי דלעולם לא טהר מלטמא עד שתחסר כסלע ואנן דתנן תנן כלומר אותן ששה דברים שהן מקולי ב"ש מנו ולא יותר:

אלא רב נחמן מתרץ לטעמיה דר' מאיר דסלע נרונית שנינו הכא במאור שנעשה דהויא במקדח גדול סלע סתם דב"ה הוי זוטר אפי' ממקדח סתם דב"ש והוו להו ב"ה לקולא:

ריס של עין. זהו עפעפיו:

הרי בעינו. כמו או שהיה בעינו דק. בלע"ז טיילא:

חלזון נחש עינב. מפרש בגמרא:

הפוסק בסירא ונכנס בשחור מן הלבן סירה הוא כמו חוט שסובב השחור:

אבל אם השחור פוסק הסירה ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן שהלבן אין קרוי עין אלא השחור:


דף לח עמוד בעריכה


תורא ברא דעינא. שורה שחוץ מן העין שמכסה העין וזהו בת עין:

אלא הא בדק שחור הא בדק לבן דאמר רבה בר בר חנה כו'. מתרץ הא דת"ר ודתניא איפכא:

וסימניך ברקא. כלומר באותו דק לבן שקורין ברקא הוי מום והיינו דק לבן‏[1]:

בולט. צף. ברק כמו לברוקתי:

חלזון קורין בלעז לימץ:

עינב. שיש בעינו כענבה שמנומר עינו כנחש:

חלזון זה. היה לו בכור.‏[2] שהיה בעינו חלזון והיה מראהו ואמר חלזון זה מום קבוע הוא:

ואע"פ שאמרו אין אדם רואה מום לעצמו. שהבכור שלו היה אבל מורה הוא לתלמידים כו'. ובשביל כך קראהו להורות לו כדי שיתירנו לך וזה לאחר שאירע לו מעשה בבכורו הורה שמום קבוע הוא:

האי נמי מורה ובא מעיקרא הוה פעם אחרת קודם שאירע לו מעשה הורה שמום קבוע הוא. (האי נמי מורה) ור' מאיר דבר המבלבל את העין לא שנא לבן בשחור ולא שנא שחור בלבן:

תרבא דעינא. היינו הלבן שבעין:

חורור. אם יש בשחור לבן ואית דאמרי קרום:

והמים הקבועים. שעיניו דולפין תדיר הרי זה מום:

כל ששהה פ' יום. ולא נתמעט ממה שהיה:

ואלו הן המים הקבועין. והיאך בודקין אותו אם אכל עשב לח ויבש של גשמים ושל שדה בית הבעל ששותה מאליה. או אכל לח ויבש של שדה בית השלחין שמשקין אותה. או שאכל יבש של שדה של גשמים ואח"כ אכל הלח ועדיין לא נתרפא אפי' כן אינו מום עד שיאכל היבש של גשמים אחר הלח. שהלח של שדה גשמים. אכל קודם היבש אם בכך לא נתרפא הוי מום קבוע. וישנו ג' חדשים. כלומר בג' חדשים יאכלהו בכל חדש לח ואח"כ יבש:

והיכי מצי מוקים מתני' כר' יהודה והאנן תרויהו תנינהו. אבל לח ויבש של גשמים לח ויבש של שלחין כו':

חסורי מחסרא מתניתא והכי קתני:

והכי תרצה אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום כו'. ואתיא כמתניתין:

ואיכא דאמרי ויש לו ג' חדשים. כלומר דישנה לבדיקה זו ג' חדשים:

איני דג' חדשים ותו לא. אימא אדר וחצי ניסן לח אלול וחצי אדר יבש דהיינו ג' חדשים ותו לא וקמ"ל אע"ג דאין רצופין:

אלול ותשרי יבש. דבההוא זמן הוי יבש תבן וחציר:

מיהא ליכא למישמע דדלמא ההיא דקאמר אלול ותשרי יבש כלומר דפירות יבשין דאלול ותשרי מאכילין ליה באדר וניסן:

וכמה מאכילין אותו. מן הלח ומן היבש אפי' בגרוגרת מכל אחד דיי לבדיקה:


דף לט עמוד אעריכה


מעלי כסמא. שכן דרך כל סם וכל משקה מועיל יותר קודם אכילה מלאחר אכילה:

מעלי ליה כשעורים. שהשעורין יפין לבהמה יותר לאכול קודם שתיה מלאחר שתיה:

לאחר שתיה מאי. מי מעלי ליה האי לח ויבש מידי לאחר שתיה אי לא:

קשור או מותר. כלומר כשמאכילו לח ויבש צריך שיתירנו הבכור לפי שיותר הוא אוכל בשמחה כשהוא מותר:

גינה הסמוכה לעיר. ומאכילו שם מי מהנה לו אויר הגינה כאויר השדה:

ובלבד שיהו משולשין. כלומר לסוף כ"ז וכ"ז וכ"ז:

אכל. לח ויבש בג' חדשים ולא איתסי למפרע הוי מומא משעה שהתחיל לו:

למימעל בפדיונו. אם פדהו בתוך הזמן קודם השלמת ג' חדשים:

אי אמרת למפרע הוי מומא. הוי פדוי והנהנה מן הפדיון מעל:

ואי אמרת מיכן ולהבא הוי מומא ולא קודם לא תפיס פדיון דאכתי הוי כתם והנהנה מן הפדיון לא מעל:

קרי (עליה) שמואל עליה. דרב פינחס:

פסחים בזזו בז. כלומר אע"ג דלא הייתה חכמתו שקולה כלום כנגד חכמת שמואל שאלו דבר שלא ידע להשיבו:

[3] אין בודקין מן המתאימות ולפנים. היינו שיניים הגדולים שעומדין לסוף הלחיים ששם אינו נראה המום אפי' נעקרו לא ע"י אכילה ולא ע"י פעייה ולהכי קרי להו מתאימות שיש לכל אחד ב' עיקרין. אף לא מן המתאימות עצמן שנעקרו לא הוי מום מבחוץ:

בסוף החוטם הרי זה מום ששם נראה מבפנים בעומק החוטם אינו מום שאינו נראה:

תורא ברא דשיפתיה. עור החיצון:

מאי קאמר. ר' חנניה אין משגיחין כו':

אפסולי מיפסל. להקרבה:

יש מחוסר אבר מבפנים למיהוי מום כגון אם הוא חסר כוליא או טחול ע"י כריתה או ע"י סם:

פסח או עור כתיב דבר שבגלוי ולא שבסתר. וכן נמי עורת או שבור בגלוי. לאישחוטי או לאיפרוקי לא מיבעיא לן דלא עבדינן אלא על מום שבגלוי:

מה מומא מאבראי. כדכתיב עורת או שבור היינו מום והוי מאבראי:

ולא בעל כוליא אחת שנברא באחת:

סברוה דכולי עלמא אין בריה באחת. אין דרכה להיבראות באחת [והא] דממעט ולא בעל כוליא אחת שהיו לו שתים וניטלה אחת:

קסבר חסרון מבפנים שמיה חסרון אמר רב חייא כו'. ולא קשיא. הא דקתני ולא בעל כוליא אחת כגון שנבראת בשתים וחסרה אחת:

מה שלש מעיקרא שכך נבראת אף אחת מעיקרא שכך נבראת באחת והיכי אמרת דהא דתני ולא בעל כוליא כגון שנבראת בשתים וחסרה:

חסרה קודם שחיטה אסירה לאחר שחיטה שריא:


דף לט עמוד בעריכה


הצורם אזן הפר. לאחר שחיטה קודם קבלה:

והזייה‏[4] דמשקוף ושתי מזוזות תרגומא אבן שנה. כלומר דלכל הוויותיו בעינן שיהא בן שנה אבל תמים לא בעינן דליהוי אלא עד שעת קבלה:

הכי נמי מסתברא. דלא בעינן תם בשעת זריקה:

זאת אומרת שעות פוסל בקדש. כלומר אם בשעת שחיטה היה בן שנה מעת לעת ובין שחיטתו לזריקתו שהה שעה או שתים בשנה האחרת הוי פסול:

ר' יהודה אומר בביצים ולא בגיד. הא בגיד טפי מתחזי אימא כולן אף בביצים:

דמר סבר. ר' יהודה דקאמר בביצים סבר חסרון בפנים שמיה חסרון ור' אליעזר סבר לא שמיה חסרון:

ותיסברא. דבהכי פליגי ר' יוסי מאי קסבר כו':

אלא הכא במומא שבגלוי פליגי דר' יהודה סבר מעוך וכתות אפי' בביצים הוי מומא שבגלוי דהא כווצן בתר הכי:

ונתוק וכרות. אף בביצים הוי מומא שבגלוי דהא תליין הביצים בכיס למטה יותר מבתחילה:

ור' אליעזר בן יעקב סבר. הני בביצים לא הוי מום שבגלוי דהא מעיקרא כשהיא תמימה זימנין דכווצן הכיס שהביצים עולים למעלה בבטן וכוויץ הכיס וזימנין דנחתין ותליין והוי הכיס ארוך הלכך לא הוי בביצים מומין שבגלוי אלא בגיד:

ור' יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים הוי מומים שבגלוי דהא ליתנהו שהרי נמוחו:

ונתוק וכרות. בביצים לא הוי מומין שבגלוי דהא איתנהו לביצים ומעיקרא נמי זימנין דתליין אבל בגיד הוי מום שבגלוי. והיכי הוי כרות בביצים כגון שקרע הכיס מעט וכרת הביצים והדר תפרו לכיס ונשארו הביצים כרותים בכיס:

נפגם הזובן. היינו אותו הכיס שהגיד מונח בו:

והעריה של נקבה במוקדשין שנפגם סביב הנקב. ולהכי נקט נקבה במוקדשין משום דנקבה בבכור ליכא:

מן העצם הוי מום דלא הדר בריא אבל לא מן הפרק שבין עצם לעצם דהדר ובריא:

מפציל. את העצם הוי מום דלא הדר בריא:

וכן מלא אצבע בין פרק לפרק הוי מום:

נפגם הזובן הוי מום ולא ניטל דחוזר וגדל. וכן נפגם הכיס דהיינו זובן הוי מום דהוי בגלוי ולא נפגם הזכרות הגיד עצמו משום דהוי בסתר והדר בריא:

שנטלו זאב לזובן ואח"כ חזר לאיתנו לכמות שהיה:

אחד מארבע בטפח של כל אדם. כדאמרי ארבע בגודל:

וכמה תהא משולשת. כלומר כמה ארך יהא הגדיל:


דף מ עמוד אעריכה


בש"א ד' אצבעות ולהכי קאמר כמה תהא משולשת דגדיל הוא שליש מן הענף והוי הענף ח' אצבעות וכולו ג' טפחים שהן זרת ומהכא ילפינן משך הציצית זרת דבמנחות לא ילפינן כמה ארכו. ואנן בציצית עבדינן כב"ש ד' חוטין וד' אצבעות גדיל:

ורב הונא אמר אצבע שאמרו לענין אצבע דיתירה על של משה דהוי ד' בטפח של כל אדם:

ורב נחמן אמר לאצבע דמתניתין דבין חוליא לחוליא:

רבי עקיבא אומר. אע"ג דיש לו ב' כיסין בידוע שיש לו ב' ביצים והאחת טמונה בבטן אלא כך בודקו מושיבו לבכור על עכוזו ועל זנבו ועל עגבותיו וממעך בכיס ואם יש שם ביצה אחרת סופה לצאת:

והתיר ר' עקיבא. דכיון דנתמעך ולא יצא הוי מום ומותר לאוכלו:

ר' יוחנן בן נורי אסר הואיל ונמצאת:

אין לו אלא כיס אחד אע"ג דיש לו ב' ביצים כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי ואתא ר' עקיבא וכו':

מעשה בפרה של בית מנחם. אתה מכלה ממונו של ישראל. דכיון שאתה אוסרן לאכול בחוץ אין לו תקנה אלא קבורה:

קדשים בחוץ. דתם הוי ואינו נאכל אלא בירושלם‏[5]:

טרפה נמי הוי. דכל יתיר כנטול דמי ותנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה דשם ישנו לצומת הגידים:

שרגלו אחת נכנסת בתוך הכסלים ורגלו אחת על גבי הכסל לסוף הכסל כדרכו:

שנשתרבבה ירכו. שארוכה מחברתה:

ושניטל רוב המדבר של לשונו. רוב מן הלשון שנפרד מן החיך התחתון אותו שיכול לכפוף למעלה:

אינו ניכר לחוץ מי הוי מומא מומין שבגלוי בעינן:

אבל ניכר מחמת מלאכה. שכשהולך נראה והליכה קרי מלאכה:

למימרא דלא היינו אורחיה. למיהוי עינו עגול כשל אדם:

תשב לזכר ולנקבה. דמ' זכר ומיגווייהו נטרה י"ד ימי טומאה לנקבה:

הא באוכמא והא בציריא. כלומר אוכמא דעיניה אורחיה למיהוי עגול כשל אדם:

ציריא. כלומר כוליה חריץ של עין לאו אורחיה:

דשפיד. חד כשל חזיר:

ופריס. ששפתו עקומה למעלה כחזיר:

ופליגי רבנן עליה. דאמרי לא שמענו את אלו:

והתנן בפירקין דלקמן. שפתו העליונה עודפת כו':


דף מ עמוד בעריכה


אבל בבהמה לא הוי מומא:

לא קשיא הא. דאית ביה עצם בשפתו התחתונה הוי מומא:

שהיתה כפולה. בשנים:

בזמן שהיא עצם אחד. שהסחוס שלה אחד ולמעלה נכפלת הוי מום:

פיו בלום. דחוק הרבה:

ורגליו מבולמות. חדות ודחוקו' הרבה הטלפיים:

אם מחמת הריוח. כלומר אם הוא בלום מחמת שאינו מרויחו אינו מום:

אם בלום מחמת העצם. שהעצם דחוק הרבה ומחמת כן אינו יכול לפתחו הוי מום:

בחססית. היינו סחוס:

דכריכא. עגולה:

וקטינא. רכה:

שלש אינו מום. שכן דרכה:

סיפא. או שאין בה ג' חוליות בטלה קא מיירי:

ושנפגם עצמו שבפיו. לחיו:

שאין שוחטין עלייהו. הבכור במקדש להקריבו דשמא מום הוא:

ולא במדינה. דשמא לא הוי מומא ואסור לשוחטו במדינה אלא על מום גמור:

ובעל יבלת. אלמא דלא הוי מום גמור:

לא קשיא הא. דקתני אין שוחטין על יבלת היינו כי הויא בגופו ומתניתין וקרא דחשיב ליה מום כי הויא בעינו דקרא אית ביה עצם ביבלת שבגופו הוי מום. ומתניתין דאין שוחטין דלית ביה עצם הא בעינו אע"ג דלית בה עצם הוי מומא. בגופו לא הוי מום. כי לית בה עצם הא פסול הוי להקרבה. אמאי תלתול בעלמא. תלתול כעין שומא של בשר שתולה בעור:

לבן. אין מומין בלבן אמאי אין שוחטין במקדש:

אלא אידי ואידי בלבן. (ליש' בכלה כך דרשו בשבתא דריגלא):

הא דאית ביה שיער. ביבלת שהלבן הוי מומא והא קמ"ל אע"ג דשאר מום לא פסול בלבן אי אית ביה שיער פסיל ואי ליכא שיער בו לא פסיל:

במראה אבל לא במדה. כלומר דלא יהיב שיעורא לאוזן גדולה כי היכי דיהיב לעין גדולה ולביצה גדולה:

ורבנן. דלא הודו לו עד כמה תהא האחת קטנה מחברתה דהוי מומא עד פחות מכפול:

ערקוב. מקום כף הירך:


דף מא עמוד אעריכה


והיינו קפץ העליון פרק העליון:

וכנגדו בגמל ניכר. ערקוב שלו לפי שהוא עב הרבה:

קא סתים לן בכולה. דאהני נמי דיחידאי מתני להו שוחטין את הבכור:

והמזוהם. שזיעתו סרוחה:

שמלפפתו. שאוחזתו:

חזזית בעלמא אין שוחטין. דקרא דלא מיתסי היינו יבש בין מבפנים ובין מבחוץ. ודמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים והאי נמי לא מיתסי. ודמתני' לח בין מבפנים בין מבחוץ ומיתסי:

פרט לזקן הרבה. אפילו בלא מום דפסולה להקרבה:

מוקצה. לצורך ע"ז:

בני קטלא נינהו. רובע ונרבע ונוגח:

דלית בה אלא עד אחד או בעלים דלא קטלינן אפומייהו:

ר' ישמעאל אומר אין מום גדול מזה. כטומטום ואנדרוגינוס ונשחט במדינה וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד דטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה:

נקבות שלו חרוץ. וחרוץ מום דאורייתא הוי:

אף חרוץ במקום עצם. וחרוץ דנקבות במקום בשר הוי:

כמראה חמה. שנראת עמוקה מן הצל אף גרב נמי‏[6] חרוץ דחרס משמע חרוץ. להכי כתב רחמנא גרב למימרא דגרב לא משום חרוץ פסול דגרב הוי במקום בשר. וחרוץ במקום בשר לא הוי מומא אלא במקום עצם:

אין מום גדול מזה דאי זכר הוא הוי נקבות שלו חרוץ:

דלא סבר ליה כאביי דאמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן אלא דאפילו במקום בשר הוי חרוץ. וכרבא לא אמר דהכא חרוץ דנקבות אף על גב דבמקום בשר הוי כיון דמינכר הוי מומא:


דף מא עמוד בעריכה


מיפשט פשיטא ליה. דאנדרוגינוס לא הוי בריה בפ"ע אלא זכר הוא ובכור ומומו עמו הוא חרוץ דנקבות:

או דילמא ספוקי מספקא ליה. דדילמא בריה הוי ולא קדוש:

או אם תמצא לומר בכור הוא. הוי מומו עמו:

למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתביה לכהן אי פשיטא ליה דבכור הוא ומומו עמו לקי עליה משום גיזה ועבודה ומיחייב למיתביה לכהן:

כשהוא אומר למטה זכר. דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים זכר תמים שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר זכר למעלה דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וכבר הקיש בקר לצאן:

אילימא תנא קמא. דרבי ישמעאל ספיקא הוא דהא אמר וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה אין שוחטין דספק הוא שמא נקבה הוא ולא הוי בכור:

ואתי קרא למעוטי ספיקא. והא קמי שמיא ליכא ספיקא:

אלא לאו לרבנן בתראי איצטריך קרא דלדידהו לא הוי ספיקא אלא חולין גמורין דהא אמרינן וחכ"א אינו בכור ונגזז ונעבד:

אי לרבנן מ"ט איצטריך זכר אחרינא תיפוק ליה מחד זכר וקא מימעטי כולהו מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס:

אלא פשיטא לר' ישמעאל איצטריך אידך זכר דלדידיה קדוש בבכור והיינו דאיצטריך למעוטי דאע"ג דקדיש בבכור לא קדיש לענין קדשים:

(אלא) לעולם רבנן בתראי ואי אמרת לדידהו כיון דלא קדיש בבכור תיפוק להו מחד זכר אין הכי נמי אלא גבי בכור הא כתיב תרי קראי הזכר והזכרים הכא נמי כתיב תרי זכר:

מחלוקת באנדרוגינוס. דלרבנן בתראי הוי בריה ולת"ק ורבי ישמעאל הוי ספק בכור:

אבל טומטום. אפילו לרבנן בתראי הוי ספיקא דשמא יקרע וימצא זכר וקדוש מספיקא:


דף מב עמוד אעריכה


יכול לא יהא בערך איש. דאין מחמירין עליו מספיקא:

אבל יהא בערך אשה דערכה פחות משל איש:

סמי מיכן טומטום. דטומטום נערך מספיקא:

אם זכר אם נקבה. דכתיב גבי שלמים:

סמי מיכן טומטום דהא קדיש מספיקא:

הנעבד בע"ז. והמוקצה לע"ז והאתנן והמחיר. הני כולהו בתורים ובני יונה מיירי דאי מלקן לא חל עלייהו קדושת מזבח אלא נבילה הווין ומטמא בגדים אבית הבליעה. אלמא דטומטום לא קדיש למזבח:

סמי מכאן טומטום:

לא קדושים בתמורה. שאם רצה לעשותם תמורת קדשים אינן קדישין במקומן ואם הקדישן ורצה להמירן בבהמ' חולין לא מקדישין לא אלימי למיתפס תמורתן:

אפיק טומטום ועייל יתום. כי ההוא יתום דכי ילדתו אמו היא פירשה למיתה והוא פורש לחיים ומשום הכי לא קדיש כדגמרינן בהשוחט תחת אמו פרט ליתום:

לימא כתנאי. הא מילתא דרב חסדא דאיכא למ"ד דטומטום קדוש מספיקא ואיכא למ"ד שמא בריה הוי ולא קדיש:


דף מב עמוד בעריכה


בזכר או נקבה הוא דמספקא דלא ידעינן אי נקרע שמא הוי זכר ודאי או נקבה ודאית:

ואי מטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוא. (דאי) דמקום זכרות דבהמה מרוחק הוא ממקום נקבות:

כי פליגי במטיל מים ממקום נקבות. מר סבר (רבנן) תנא קמא דטומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא סברי חיישינן שמא נהפכה זכרותו והויא במקום נקבותו וזכר הוא ומומו עמו:

ור' שמעון [בן יהודה] סבר כל מקום שנאמר זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס דכי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה הוא:

כי הא דהורה ר' אלעזר (ר' אילעאי) לא חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו אלא ודאי נקבה הוא:

תהי בה ר' יוחנן. מאן האי דהכי הורה ולא חש לא לת"ק ולא לר' ישמעאל דמתניתין. כדאמרינן לת"ק בשלמא טומטום במדינה לא דילמא זכר הוא ולית בה מומא ור' ישמעאל סבר זכר ומומו עמו הוא:

לא סבירא ליה הא דרב חסדא‏[7] א"כ הא דאמר דהורה כרבנן הורה דאמרי אינו בכור ויוצא לחולין ליגזז:

הכי נמי קאמר ר' יוחנן דתהי עליה מאן שביק תרי ת"ק ור' ישמעאל והורי כחד כרבנן:

ור' אילעאי דאורי כר"ל נמי סברה דאמר ריש לקיש כו'. במקום א' קרוב זה אצל זה:

מתקיף לה ר' אושעיה. בין לר' אילעאי בין לריש לקיש וליחוש כו':

א"ל אביי כמאן כלומר את דאמרת וליחוש כר' מאיר סבירא לך דיחידאה הוא דחייש למיעוט גבי קטן וקטנה לא חולצת כו'. כלומר דמיעוט הוו דנהפך זכרות לנקבות:

אפי' תימא רבנן. דפליגי עליה בהא מודו דכיון דאישתני דטומטום הוא אישתני נמי דניחוש דילמא נהפך זכרותו לנקבות:

ואית דאמר. אע"ג דאישתני דטומטום הוא לא אישתני נמי זכרותו לנקבות:

טומטום שקידש קדושיו קידושין.‏[8] דאסור בקרובותיה וכן אם נתקדש נאסר אותו שקידשו בקרובותיו. וחולץ דשמא זכר הוא:

ואינו מייבם. משום דתנן בהערל בעלה פסלה מפני שהיא בעילת זנות:

וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו. ממה נפשך אי אשתו הויא קיים מצות יבום ואי לאו לא נאסרה עליו:

לא אמרינן הואיל ואישתני דהוה טומטום אישתני נמי דהוה סריס חמה אלא לא הוי סריס חמה וצריכה אשתו חליצה או יבום:

ומ"ד חולצת ולא מתייבמת סבר דאמרינן הואיל ואישתני אישתני. דהוי סריס חמה ואהכי חולצת מספק ולא מתייבם משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו ודילמא הא לאו בית אחיו הואי:

והאי דקתני חולצת ומייבמת את אשתו ר' אליעזר [היא] דאמר בפרק הערל (ור' אליעזר אמר) לא כי אלא סריס חולץ וחולצי' לאשתו שיש לו רפואה:

והא דקתני חולצת ולא מתייבמת ר' עקיבא היא דאמר סריס חמה לא היתה לו שעת הכושר:

ומאן תנא אליבא דר' עקיבא. כלומר כמאן מתלמידי ר' עקיבא אתייא הא דחולצת ולא מתייבמת דכר' עקיבא גופיה לא מיתוקמא דהא איהו אמר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין אילימא כר' יהודה תלמידו דר' עקיבא איהו ודאי סריס חמה משוי ליה ואמאי חולצת דתנן ר' יהודה אמר כו':

אלא ר' יוסי בר' יהודה. תלמידיה הוא דתניא וכו'. וכיון דשמא ימצא סריס חמה ולא ודאי משום הכי חולצת:

מאי בינייהו. בין לר' יהודה דאמר ודאי סריס חמה הוי ובין לר' יוסי דאמר ספק מיכדי בין מר ובין מר לא חולץ קאמר אמר רבא לפסול במקום אחין וליחלוץ שלא במקום אחים איכא בינייהו. לר' יהודה דאמר שמא ימצא סריס חמה פוסל במקום אחים שאם עשה בה מאמר אמרינן דילמא לאו סריס הוא ופסלה על האחין וכן נמי אי ליכא אחין אלא הוא חולץ. ולר' יהודה דאמר שהוא כסריס לא פסל במקום אחין ולא חולץ שלא במקום אחין. והאי דקאמר ר' יוסי טומטום לא חולץ היינו במקום אחין אבל שלא במקום אחין חולץ:

סליק פירקא

  1. ^ הערת המדפיס - נראה שצ"ל והיינו דק לבן צף כלומר בולט ברקא כמו לברוקתי בשבת ע"ח.
  2. ^ הערת המדפיס - אולי דצ"ל שהיה בעינו דק והיה מראהו כחלזון ואמר חלזון זה וכו'.
  3. ^ הערת המדפיס - לפני רבינו היה כתוב הת"ר ניקבו חוטמין אחר המשנה דחוטין החיצונות ולפיכך מפרש בתחלה להא דאין בודקין מן המתאימות.
  4. ^ הערת המדפיס - לפי גירסא דהכא והזייה מוכרח רבינו לפרש דמיירי בפסח מצרים דביה מיירי קרא התם דבפסח דורות לא מצינו רק זריקה או שפיכה ואמנם בזבחים (דף כה) הגירסא בזריקה ושפיר י"ל דקאי אפסח דורות.
  5. ^ הערת המדפיס - ר"ל דנאכל בירושלים בזמן הבית והיה נקרב על המזבח כדין בכור תם.
  6. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל אף גרב דהיינו חרס נמי הוי חרוץ להכי וכו'.
  7. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אי לא ס"ל דרב חסדא א"כ לימא הוא דאמר דהורה וכו'.
  8. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דהיא אסורה בקרוביו של הטומטום ועוד נ"מ דצריכה גט וכמו שפירש"י: