פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

על אלו מומין שוחטין את הבכור. נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור נסדקה אע"פ שלא חסרה. . ניקבה מלא כרשינא או שיבשה. איזהו יבשה. שאם תינקב אינה מוציאה טיפת דם. רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה שתהא נפרכת בצפורן:

גמ' תנו רבנן הסדק כל שהוא. הסדק והפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים. וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:

מתני' הריס של עין שנקב ושנפגם ושנסדק. הרי שהיה בעינו דק תבלול חלזון נחש ועצב. איזהו תבלול. לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור. שחור ונכנס בלבן אין זה מום שאין מומין בלבן. למעלה פ"ה סי' י"א כתבתי שאין אנו בקיאין במומין הללו ולא עבדינן בהו עובדא אלא במומין הניכרים. כגון שנסתמא עינו ושנקטע רגלו וכיוצא בהן. אבל לא בדוקין שבעין וחוורור ומים הקבועין וכיוצא בהן:

סימן בעריכה

היה ראש הזנב מפוצל עד העצם. פירש"י נקלף העור והבשר והעצם נשאר מגולה כמו בראשית ל אשר פצל ברהטים. וקשה דאין זה לשון משנה וגמרא. והוה ליה למימר נקלף ונראה לפרש שמתפצל העצם לשנים כמו מפוצלות גבי קרנים חולין דף נט: ובתוספתא פ"ד נמי קתני או שהיה ראש הזנב מפוצל לשני עצמות. או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע:

גמ' תנא אצבע שאמרו אחד מארבע בטפח של כל אדם והיינו בגודל:

מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסין יש לו שתי ביצים. ואם אין לו אלא כיס א' אין לו אלא ביצה אחת. רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו וממעך אם יש שם ביצה סופה לצאת. מעשה שמעך ולא יצאה ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי:

גמ' השתא אין לו אלא אחת אמרת הוי מומא אין לו כלל מיבעיא. חסורי מיחסרא והכי קתני אין לו שתי ביצים בשני כיסין אלא בכיס א'. א"נ שני כיסין וביצה אחת הרי זה מום. ר' ישמעאל אומר יש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי. ואתא רבי עקיבא למימר בידוע לא אמרינן אלא מושיבין כו'. כתב הרמב"ן ז"ל מסתברא לן דהלכתא כת"ק דאמר שני כיסין וביצה אחת הוי מום ולא בעי מיעוך. והיינו דאיכא בין ת"ק ור' עקיבא. וסבר כיון דליתא בכיס אלא חדא ואפילו אם נמצאת דבוקה בכסלים מותר כרבי עקיבא:

סימן געריכה

מתני' בעל חמש רגלים ושאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כשל חמור:

גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד. אבל ברגל טריפה נמי הוי. מ"ט כל יתר כנטול דמי: ושרגליו קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן. אלא כיון דעגילן אף על גב דסדיקן.

מתני' והשחול והכסול. איזהו שחול שנשמטה יריכו כסול כל שאחד מירכותיו גבוה מחברתה:

גמ' ת"ר איזהו שחול שנשמטה יריכו כסול כל שרגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. תניא השרוע והקלוט שרוע שנשתרבב יריכו קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור:

מתני' נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע"פ שאינו ניכר:

גמ' אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה:

סימן דעריכה

מתני' מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד שלשה הוסיף. אמרו לו לא שמענו אלא את אלו. את שגלגל עינו עגול כשל אדם ופיו דומה כשל חזיר. ושניטל רוב המדבר שבלשונו ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין:

גמ' עינו עגול אוקימנא בציריא אבל באבולא היינו אורחיה. פיו דומה כשל חזיר אמר רב פפא לא תימא דשפיד ופריס אלא כיון דפריס אע"פ דלא שפיד. פירוש שפיד חד כשפוד. פריס ששפתו העליונה פרוסה על התחתונה ועודפת עליה:

מתני' מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום:

גמ' מאי תנא דקתני מעשה. משום דקתני פיו דומה לשל חזיר הרי זה מום ופליגי רבנן עליה דאילא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה אבל התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום ומעשה וכו'. ודוקא דאית ביה עצם אבל לית ביה עצם לא הוי מום:

סימן העריכה

מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהיא עצם אחד מום בזמן שאין עצם אחד אין מום:

גמ' תנו רבנן פיו בלום רגליו מבולמות מחמת הרוח אין מום מחמת העצם הרי זה מום. בלום פירש"י בלשון אחד קצרות ברוחב וזה הפי' עיקר כמו אוצר בלום ב"ב דף נח. וכמו הבולם עצמו בשעת מריבה חולין דף פט.: אזניו כפופות בחסחוס אחת הרי זה מום. בשתי חסחסיות אין מום:

מתני' ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שדומה לשל חזיר:

גמ' אמר רב פפא לא תימא דכריכא וקטינא אלא כיון דכריכא אף על גב דאלימא:

מתני' ושאין בה שלש חוליות הרי זה מום:

גמ' אמר רב הונא בגדי שתים הרי זה מום שלש אינו מום. בטלה שלש הרי זה מום ארבע אין מום: מיתיבי בגדי אחת הרי זה מום שתים אין מום. בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום. תיובתא דרב הונא. ורב הונא מתניתין אטעיתיה. איהו סבר מדרישא בגדי סיפא נמי בגדי. ולא היא רישא בגדי סיפא בטלה:

סימן ועריכה

מתני' ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו ושנפגם עצם ידו ושנפגם עצם רגלו ושנפגם עצם שבפיו. עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה ולא במדה. רבי יהודה אומר אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ולא הודו לו חכמים:

גמ' למימרא דיבלת הוי מומא ורמינהי ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל יבלת. ומסקינן היכא דאית בה עצם הוי מומא בין בגופו בין בעינו. ואי לית בה עצם בגופו לא הוי מום. בעינו אית בה שער הוי מום. אי לית בה שער לא הוי מום להשחט עליו: עינו אחת גדולה. תנא גדולה כשל עגל. קטנה כשל אווז. ודוקא אחת גדולה ואחת קטנה אבל שתיהן גדולו' שתיהן קטנות לא הוי מום. דמחמת בריאותא יתירתא או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה אי מחמת בריותא תרוייהו בעו מברי'. ואי מחמת כחישותא תרוייהו בעו מברי. הכי אסיקנא לעיל בפ"ק דף ג: וגרסינן נמי התם ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחיה לר' יוסי אמר ליה מאי אמור בי מדרשא. אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן הא דתנן רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטור מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייב ומום קבוע הוי להשחט עליו. דכיון דאישתני הוי מומא ואע"ג דאישתני לדבר הקדוש בבכורה במינו וכן הילכתא: גרסי' בפרק מומין אלו דף מד. אמר רב חסדא עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים כשרות על המזבח. ותניא נמי כוותיה. ואמר רב חסדא אמר אבימי נטלו קרנים וזכרותן עמהן פסולה ואינה נפדית עליהם נטלו טלפים וזכרותן עמהן פסולה ונפדית עליהם. מיתיבי נטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדית עליהם לא קשיא הא דאיתעקור איעקורי והא דאיגמום איגמומי: ולא הודו לו חכמים ועד כמה. תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשירה:

סימן זעריכה

מתני' זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן כל זמן שהן מגרילין הן נמתחות. ובאיזה ערקוב אמרו. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בערקוב שבאמצע הירך:

גמ' תנא קפץ העליון ולא קפץ התחתון. וכנגדו בגמל ניכר:

מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור.

גמ' הא תו למה לי הא תנא ליה רישא על אלו מומין שוחטין את הבכור איידי דתנא ועוד הוסיף ג' ואמרו לו לא שמענו אלא את אלו וקתני ואתי דיחידאי וקסתים לה בכולהו על אלו מומין שוחטין את הבכור:

סימן חעריכה

מתני' טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה. רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה. וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד:

גמ' אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס. אבל בטומטום ד"ה ספיקא הוי וקדוש מספק. וקיימא לן בעלמא דאנדרוגינוס בריה הוי. דגרסינן בפרק הערל דף פג. אמר רב ליתא למתניתא דקתני ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אלמא זכר הוי. מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקבה היא. דמדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה שמע מינה הדר ביה ואין לומר הדר ביה מברייתא לגבי ר' שמעון דמתני'. דמסתמא המשנה נשנית תחלה. אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה. ושמואל אמר בקושי ובקידוש. ומתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע התם הא דפסיק משמיה דרב הלכה כרבי יוסי ארבי יוסי דברייתא קאי. כדקאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא. ולהאי פיסקא הלכה כרבנן בתראי דאמרי דאנדרוגינוס נגזז ונעבד. ורש"י פי' התם דאר' יוסי דמתני' קאי דאמרי בי רב היינו רב הונא דקאמר התם בההיא שמעתא משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות דזכר ודאי הוי. ופליג אהא דאמר לעיל אליבא דרב דליתא למתניתין מקמי ברייתא ומסתבר הכי דבהרכבה קושי וקידוש בכולהו נמי איירי ר' שמעון בהדיא וכולן משניות הן. וכן פר"י התם דאמרי בי רב היינו רב הונא כדאמר בתר הכי דזכר הוי ודריש ליה מקרא איזהו זכר שיש לו שתי משכבות ובנדה דף כח. קאמר רב נחמן משמיה דרב דספיקא הוי ופליגי רב הונא ורב נחמן אליבא דרב. ועוד מדאיצטריך למימר הכא אמרי בי רב משמיה דרב ש"מ דפליגי אמוראי בהך מילתא אליבא דרב. ולאפוקי משאר אמוראי איצטריך לפרושי משמיה דרב. דאי לאו הכי אמאי איצטריך ליה למימר משמיה דרב דכל דאמרי בי רב סתם משמיה דרב הוא כדמוכח פרק בית כור דף קה: ובפ' השואל דף קב: דפריך מאמרי בי רב אדרב. אלא משום דאמר רב תחלה דליתא למתני' מקמי ברייתא הדר תו קאמר דאמרי בי רב משמיה דרב פליגי אהא דאמרן. וכיון דפליגי אליבא דרב מסתברא דהלכה כאמרי בי רב. דשמואל סבר כוותיה דאמר ליתא לברייתא מקמי מתני'. כל זה מדברי רבי' יצחק וכיון דפליגי בהאי פיסקא רבוותא טוב להחמיר. ובכור מספק הוי ונאכל במומו לבעלים. ודלא כרבי ישמעאל דאמר מומו עמו. אלא כשיולד בו מום. וטומטום ספיקא הוי לכולי עלמא. ודוקא במטיל מים במקום נקבות. אבל במטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוי ובעי למיתב לכהן. והא דאמר ר' אליעזר טומטום בבהמה מטיל מים במקום נקבות חולין הוי וכן הא דאמר ריש לקיש לא אמרו טומטום ספק אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום א' אבל בבהמה מטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה ליתא אלא כי מטיל מים במקום נקבות ספיקא הוי שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ואע"ג דמיעוטא הוא ולא חיישינן בעלמא למיעוטא. הכא כיון דאישתני אישתני וחיישינן. והכי מסקנא דשמעתין דלכולי עלמא אמרי כיון דאישתני אישתני וכן הלכתא:


הדרן עלך על אלו מומין