מלאכת שלמה על בכורות ו

<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

על אלו מומין וכו':    ביד עד סוף הפרק פ"ז דהלכות ביאת מקדש ובפ' שני דהלכות איסורי מזבח ובפרק שני דהלכות בכורות וסי' ב' ג'. ובטור יו"ד סי' ש"ט:

נפגמה אזנו מן הסחוס:    הוא התנוך ומפרש בת"כ גדר האמצעי של אזן ע"כ:

אבל לא מן העור:    בפ"ק דקדושין וגם בפירקין ד' כ"א גרסינן יודן בר יהודה היה דורש אין רוצעים אלא במלתא וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום הא אין נרצע בגובה של אזן ופי' רש"י ז"ל במילתא אליה של אזן בבשר ולא בתנוך ע"כ וכן פי' בערוך הסחוס פי' אותו שלמעלה מן האזן ע"כ. עוד פי' רש"י דל שם היאך יעשה בעל מום והתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור אלא ודאי למדת מכאן שאין רוצעים אלא בגובה של אזן ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל מן החסחוס בספר תרי עשר כתיב בדל אזן ומתרגמינן תסחוס דאודנא. וי"ס דגרסי סחוס והיא היא ע"כ. והרב בעל תוספות יו"ט שכתב דאליבא דתוס' שהה"א שרשית לא ראה ההגה"ה שבתוס' שבדפוס שהוגה שם בדל אזן מתרגמינן חסחוס ע"כ פי' בשני חתין ושני סמכין:

נסדקה:    כתוב שם בתוס' חיצוניות אומר ר"י דבכל הני לא שייך חסור אבר והא דנקט בהנזקין שדא ביה מומא בדוקין שבעין ואמרי לה בניב שפתים אתרא דלידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וה"נ ה"מ למנקט כל הני דלא חשיבי כמחוסר אבר ע"כ. ובתשובות הר"ר איסרלן נ"ע סי' רמ"ד כתוב וההיא דנפגמה אזנו מן הסחוס נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האזן ובאזני האדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך זהו נקרא סחוס כמו ראשי כנפים והסחוסין במשנה פ' כיצד צולין ע"כ:

נסדקה אע"פ שלא חסרה:    ושיעור הפגימה כדי שתחגור בה צפרן כבדיקת הסכין. [הגה"ה פי' רש"י ז"ל שתחגור שתתעכב]:

ניקבה מלא כרשינה:    בגמרא בברייתא פליג עלה ר' יוסי ב"ר יהודה וקאמר בכעדשה וקרובין דבריהם להיות שוין ובברייתא אחרינא דמייתי בגמרא משמע דר' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דאפילו ניקב במחט דלא הוי כעדשה נעשה בעל מום ומתרץ בגמרא דלשחוט את הבכור בחוץ קאמר דצריך כעדשה שיש מומין הרבה בבכור שפוסלין אותו מליקרב לגבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט בחוץ כדתנן בסוף פירקין אלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' לפסול מע"ג המזבח בכל שהוא נפסל וממתינין מלשוחטו עד שירחיב הנקב כעדשה. ובגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה כרשינא העומדת או כרשינא הנכנסת ויוצאה בריוח ופשיט ליה הנכנסת ויוצאה בעינן:

איזהו היא יבשה וכו':    פ' אלו טרפות (חולין ד' מ"ו:)

ר' יוסי בן משולם אומר וכו':    תוס' ר"פ לולב הגזול. בסוף פי' רעז"ל אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר. אמר המלקט ובגמרא פריך ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו מהילוך ומראיה אף כל וכו' אלמא תנן נפגמה אזנו מן הסחוס דהוי מום והא אינו בטל משמיעה ומשני כל מום רע רבוייא הוא פי' רש"י ז"ל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט ע"כ. והדר פריך בגמרא אי הכי מומין שבסתר נמי אלמא תנן בסמוך והפנימיות שנעקרו נעקרו אין נפגמה ונגממו לא ומשני בעינן מום רע וליכא ופרכינן אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ומשני מום עובר סברא השתא מיפרק לא פרקינן עילויה פסולי המוקדשין כדתניא וכו' מישחט שחטינן עילויה בכור בחוץ ואיבעית אימא א"כ הוא דישחט הבכור על בעל מום עובר אי פסולי המוקדשין נפדין פסח ועור נמי מאי אהני ליה דמשמע קבועים ולא עוברים ועיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשת אמור פרשה ג' ופרק שלישי:

משנה ב

ריס של עין:    בערוך ערך רס ס"א חריץ של עין שניקב פירשו בגמרא תורא ברא דעינא והיינו עור של העין ע"כ:

הרי בעיניו דק:    מצאתי מנוקד דוק בוי"ו עם חולם:

שחור:    זהו שקורין פרונילא שמשם מראית העין באה לו וכו':

שאין מומין בלבן:    דלאו עין הוא אלא שומן שנאמר יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינמו סתמא לא איקרי ומתני' ר' יוסי היא ור"מ פליג עליה בין לבן נכנס בשחור בין שחור נכנס בלבן ה"ז מום דדריש דלשון תבלול דבר המבלבל את העינים:

שאין מומין בלבן:    עיין במה שכתבתי בסוף פירקין:

משנה ג

חֲוַורְוַר:    כצ"ל. ופי' הרגמ"ה ז"ל חוורור סנורים אם יש בשחור לבן ויש מפרשים קרום ע"כ:

איזהו חוורור הקבוע כל ששהה שמנים יום:    גמרא מתני' ר' יהודה היא ור"מ פליג עליה בברייתא וס"ל דחוורור קבוע מ' יום ומים קבועים שמנים יום. ואיתה למילתיה דר' חנינא בן אנטיגנוס בפ' הערל (יבמות ד' פ'.) ועיין בהר"ן ז"ל פ' בני העיר ד' שס"ד:

ואלו הן המים הקבועים:    כך צ"ל:

אכל לח ויבש של גשמים:    בטעם אתנחתא צריך לגורסו וכדפי' כבר רעז"ל. ופי' רש"י ז"ל של גשמים שדה בית הבעל דסגי לה בגשמים:

לח ויבש של שלחים או אכל היבש וכו':    כצ"ל:

משנה ד

חוטיו:    בגמרא ואפילו בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב חוטין ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' ראשון חוטיו החיצונות שהן שני החוטים הבולטין בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חי את פיו וחוטיו הפנימיות הן הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות וי"א חטיו שניו וחטיו הפנימיות הטוחנות עכ"ל ז"ל וכפירוש הזה האחרון נראה שפסק בפ' שני דהלכות איסורי מזבח וכן פי' בערוך. ובספר קרבן אהרן סוף פרשה ז' דפרשה אמור כתב שרבינו הלל ז"ל פירש דחיטין הם כמין שני חיטין שיש לבהמה במקום שנים משום דלית לה שנים כלפי חוץ ולהכי קרי להו החיצונות שנראין מבחוץ כשפותח פיו לאכול ע"כ ועיין עוד שם. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס חוטין ולא פירש בה דבר כאן אבל בפ' כל פסולי ד' ל"ה דאיתה למתני' התם פי' שם רש"י ז"ל חוטין החיצונות ככי דשיני החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו:

שנפגמו:    שניטל מהן מעט:

שנגממו:    שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חסרו כלום הוי מום הואיל ונראה. או חוטין הפנימיות שהשנים הגדולות קבועות בהן שנעקרו לגמרי כדמפרש ואזיל רב פפא הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהן שהרי חבואות בפה ע"כ. וכן פי' ג"כ ברוש פירקין דאיתה נמי למתני' התם כדכתיבנא וז"ל חוטין ינציבאש. חיצונות שבאמצע הפה. שנפגמו שנחסרו מעט. שנגממו ברחבו ולא חסרו אלא כעין סדק ע"כ. וכן נראה מן התוס ז"ל דגרסינן חוטין אבל הרגמ"ה ז"ל נראה דגריס ג"כ חיטין ופי' שהם חניכיים החיצונות והוי מום משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כד אכיל ע"כ וקרוב הוא לפי' ראשון דהרמב"ם ז"ל. וחוטין שנפגמו ושנגממו נפקי מחרוץ כך פי' רש"י ז"ל בר"פ דלקמן או מכל מום רע דמהתם נפקא לן זנב העגל שאינה מגעת לערקוב ודומיהם ואמרינן התם קלוט וחיטין ליתנהו באדם דאדם אינו מפריס פרסה ואין נוהגין בו מומין חיטין. דאדם יש לו שנים בכל החיטין ובבהמה הוא דאין לה שנים למעלה ונראין החיטין ונפסלת בפגמתם ע"כ:

והפנימיות שנעקרו:    פי' שוחטין עליהם ור' יהושע בן קפיסאי פליג בברייתא דאין שוחטין אלא על החיצונות אבל פנימיות שנעקרו משחט עלייהו לא שחטינן אבל אפסולי מיפסיל מע"ג המזבח וימתין שיפול בו מום אחר וישחטנו ור' חנניא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומות כל עיקר דאפילו מן המזבח לא נפסל. ופי' רגמ"ה ז"ל מן המתאימות ולפנים מתאימות שנים שעומדין לסוף הלחיים ולהכי קרי להו מתאימות שיש לכל אחד שני עיקרין:

אף לא את המתאימות:    פי' אף לא המתאימות עצמן שנעקרו לא הוי מום עכ"ל ז"ל:

משנה ה

נפגם הזובן:    אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו וכן היה מעשה שנטלו זאב וחזר לאיתנו והקשו תוס' והרא"ש ז"ל אמאי חשיב ניטל חוזר לאיתנו יותר מנפגם הרי נמי יכול ליטול לנפגם ומיהו י"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה בנטילה דאין זה מום עובר כיון שלא היתה הפגימה מתרפאת אם לא ניטל הזובן ע"כ. וכן אם נפגם הכיס הוי מום דהוי בגלוי אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דהוי בסתר ועוד דמעלה ארוכה. ואם קרע כיס שהביצים בתוכו וכרת הביצים והדר תפר לכיס ונשארו הביצים כרותים בכיס פלוגתא בברייתא אי הוי מומין שבגלוי כדמפרש בגמרא:

אבל לא מן הפרק:    אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט:

או עריה של נקבה במוקדשין:    כצ"ל:

או שהיה ראש הזנב מפציל עצם:    כמו אשר פצל וכן פי' רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל דבלשון משנה ותלמוד הל"ל נקלף ופירשו הם ז"ל שמפצל את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי קרנים שמפוצלות לכאן ולכאן. ובתוספתא נמי קתני או שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות ע"כ והוא פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' רעז"ל בלשון שני:

או שיש בשר בין חוליא לחוליא וכו':    כצ"ל:

מלא אצבע:    מפרש בגמרא בתוספתא דאצבע אחד מד' בטפח של כל אדם בעינן דהיינו גודל:

משנה ו

ר' עקיבא אומר מושיבו על עכוזו:    כתב רש"י ז"ל משיבו על עכוזו גרסינן בכף והכי אמרינן בעירובין בפ' כיצד מעברין אכוזו או עכוזו תנן וכו' אבל תוס' חיצוניות כתבו י"ס דגרסי הרגוזו ורש"י ז"ל הגיה עכוזו מההיא דכיצד מעברין ור"י אומר כי אין צריך להגיה דשמא ודאי במשנה גרסינן הרגוזו אבל בשום ברייתא שנוי עכוזו ואע"ג דקאמר התם עכוזו תנן מ"מ מצינו שאע"פ ששנוי בברייתא רגיל לומר תנן כמו עוממות תנן או אוממות תנן שאינו שנוי במשנה כלל ע"כ. והרמב"ם ז"ל ג"כ גריס הרגוזו בין בפי' המשנה בין ביד פ"ג מה' בכורות וכן ג"כ בעל הערוך ז"ל הביאו בערך הרגז וכתב וזהו אכוזו שכתוב בראש כיצד מעברין:

מעשה שמיעך וכו':    נראה דהיינו פרו של בית מנחם דמייתי בגמרא בברייתא לפי פי' תוס' ז"ל וגם תוס' החיצוניות. ובברייתא א"ל ר' עקיבא לר' ישמעאל עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל א"ל ר' ישמעאל עד מתי אתה מאכיל לישראל קדשים בחוץ. וביד פ"ג דהלכות בכורות סי' ה':

משנה ז

בעל חמש רגלים:    פ' ואלו טרפות ד' נ"ח. ודוקא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הויא דכל היתר כנטל דמי ותנן בפ' בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה ששם ישנם לצומת הגידין וכן בטור יו"ד סי' נ"ה והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה ע"כ:

ושרגליו קלוטות:    זהו קלוט האמור בתורה:

והשחול והכסול:    ר"פ משילין והרי"ף והרא"ש ז"ל ס"פ במה אשה ור"פ גיד הנשה: שחול שנשמטה ירכו פי' רש"י ז"ל וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי ותוס' ז"ל מכח קושיית בקיאות פירשו נשמטה כן היא מתחלת ברייתה דומיא דכסול ע"כ:

משנה ח

אַיַלַא:    כצ"ל:

לא שמענו את אלו:    אית דגרסי אלא אלו והיא גירסת רש"י ז"ל וז"ל לא שמענו אלא אלו שהוזכרו למעלה ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו וכו' רש"י ז"ל:

שגלגל עינו עגול כשל אדם:    מוקי לה בגמרא בשחור של עין פי' רש"י ז"ל דלאו היינו אורחיה שיהא גלגל השחור עגול כשל אדם אבל בית מושב העין הלובן והסירא ודאי עגול כשל אדם כמו שכתבתי במס' נדה פ"ג טעם לר"מ דתנן התם המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דברי ר"מ והרגמ"ה ז"ל פי' אפכא אוכמא אורחיה למהוי עגול כשל אדם כוליה חריץ של עין לאו אורחיה ע"כ:

ופיו דומה לשל חזיר:    בפ"ק דמכלתין ד' ג' ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דבעינן דומה לחזיר מכל וכל אלא כיון ששפתו עקומה למעלה כחזיר אע"פ שאינו חד כשל חזיר שהוא חד כשפוד וזהו עם פי' הרגמ"ה ז"ל ועיין ברש"י ז"ל. ובטור יו"ד סי' ש"ט וז"ל פיו דומה לשל חזיר בזה ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה הוי מום ואפילו אם אינו חד כשל חזיר הוי מום ודוקא שיש באותו עודף עצם אבל אם אינו אלא בשר נוסף אינו מום ע"כ. וכתוב שם בב"י שהוא פי' הרא"ש ז"ל ושכן נראה מהרמב"ם ז"ל ושכן פי' רש"י ז"ל בשם רבו אע"פ שהוא לא פי' כן ע"כ:

רוב המדבר:    היינו אותו קצת שאינו מודבק למלקוחיו של מדבר ומתני' ר' יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון ר' יהודה אומר רוב המדבר של לשונו. וקצת היה נראה לי דהאי ר' יהודה הוא ר' יהודה הנשיא כדמוכח בפ"ק דקדושין ד' כ"ה:

משנה ט

ושלח רשב"ג לחכמים:    י"ס ושאל רשב"ג לחכמים וכן הוא במשנה בתלמוד אפי' המוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכמדומה לי שהגיה אוזן הגדי שהיתה פפולה וכתב בס"א מצאתי ספולה ובספר אחר מצאתי פסולה אך גורסת כפולה לא מצאתי ע"כ:

בזמן שהיא עצם אחד מום:    ובתוס' חיצוניות כתוב דבתוספתא גרסי' אפכא בשני חססיות זהו מום בחסחוסית אחת אינו מום ע"כ. וכך נראה שפסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות ביאת מקדש פ"ז:

משנה י

ר' חנניה בן אגטיננוס:    יש גורסין אנטיגנס בלי וי"ו בכל מקום שהוא מוזכר וכן ג"כ מלת אנדרוגינוס גורסין אנדרוגינס בלי וי"ז אחר הנון בכל מקום שהוא מוזכר:

יבלת בעינו:    העלו תוס' חיצוניות בשם ר"י דגרסינן בגמרא אידי ואידי בשחור בין מתני' דהכא דחשיב ליה מום בין מתני' דסוף פירקין דלא חשיב ליה מום ולא קשיא הא דאית ביה שיער הוי מום קבוע לשחוט עליו אבל לית ביה שיער אין שוחטין עליו אע"פ שהוא בתוך השחור של העין דאינו מבלבל את העין כמו תבלול ע"כ. וכן מוכח מתוס' שבדפוס ומבואר בפירוש רעז"ל שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שהוא מדבר אפילו בלובן. וגירסת רש"י ז"ל אידי ואידי בלבן הא דאית ביה שיער הא דלית ביה שיער ועיין בסוף פירקין שהבאתי שם כל פי' רש"י ז"ל:

ושנפרק עצמו שבפיו:    מצאתי מוגה ושנפגמה והיא גירסת הרגמ"ה ז"ל דכן פירש ושנפגם עצמו שבפיו לחיו ע"כ. ורעז"ל אשר דרכו להיות נמשך ברוב אחר פי' רש"י ז"ל בהא לא פירש רש"י ז"ל כלל לא ושנפרק ולא ושנפגם ולא ושנפסק אלא תפס עצמו שבפיו וכו' ומ"מ מתוך מה שפירש דאי חיטין גופייהו אפילו נפגמו או נגממו משמע דלא גריס נפגם ומ"מ ושנפקס עצם ידו ועצם רגלו ושנפקס עצמו שבפיו ומסופקני אם הוא טעות אכן גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיהו כן בקו"ף וסמ"ך וכתב ס"א ושנפקם בקו"ף ומ"ם ע"כ:

עינו אחת גדולה וכו':    פ"ק דמכלתין ד' ג' והתם מפרש אבל אם היו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום משום דהתם טעמא הוי אי משום בריותא יתירתא אי משום כחישותא יתירתא אבל הכא אי מחמת בריותא יתירתא תרוייהו בעו למיברא אי מחמת כחישותא יתירתא תרויהו בעו מיכחש אלא ודאי שנוי הוא והוי מומא ומשום הכי פסול ולא מטעם שרוע שאבר אחד גדול מחברו אבל גבי אדם אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות תנן בפירקין דלקמן דהוי מום דכתיב איש איש מזרע אהרן דבעינן איש השוה בזרעו של אהרן פי' שיהא דומה לשאר בני אדם ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל במראה ולא במדה כלומר דלא יהיב שיעורא לאזנו גדולה כי היכי דיהיב לעין גדולה ולביצה גדולה ע"כ. פי' דבריו ז"ל שהרי ביארו בברייתא בגמרא עין וביצה עין כעגל וכאווז. וביצה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

ולא הודו לו חכמים:    בגמרא בעי ורבנן דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא האחת קטנה מחברתה והוי מומא ומשני תניא אחרים אומרים עד פחות מכפול אבל אי הויא כפול כשרה כן פירשו סוגיית הגמרא רש"י והרגמ"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש ורבנן דפליגי עליה דתנא דמתני' דהיינו ר"ח בן אנטיגנוס באזנו אחת גדולה ואחת קטנה עד כמה תהא האזן האחת קטנה מחברתה ויהא מום ומשני תניא אחרים אומרים אפי' אינה לשניה אלא כפול כשרה וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה:

משנה יא

לערקוב:    הרא"ש ז"ל נראה דגריס ערקום במ"ם וכמו שכתבתי בפ"ד דתמיד:

כל מרבית העגלים כן וכו':    פי' הרמב"ם ז"ל שר"ל דאינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן ודבריהם אמת ע"כ:

על אלו מומין שוחטין את הבכור:    אע"ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו אלא אלו הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטין עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל מה שכפל הלשון ואמר על אלו מומין שוחטין את הבכור אע"פ שאמר בתחלת הפרק על אלו מומין היה כדי לכלול גם המומין שלשה שהוסיפו. וקשיא לי שמן הגמרא מוכח שבא לכלול גם דברי ר' חנניה בן גמליאל ודברי ר' חנניה בן אנטיגנוס דהכי מסיק בגמרא אלא איידי דתנא שלשה הוסיף עליהן ואמרו לו לא שמענו אלא אלו והדר קתני ואתי דיחידאי שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן גמליאל ור' חנינא בן אנטיגנוס להכי הדר ותני אכולהו על אלו מומין לכלול גם אותם ולסתום כמותם דהלכתא כותייהו והרמב"ם ז"ל עצמו פסק כר"ח בן גמליאל בפירושו למשנה וכן פסק כדברי שניהם למי שידקדק יפה בהלכות ביאת מקדש ובהלכות איסורי מזבח כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. וא"כ קשה אמאי לא קאמר שבא לכלול גם דבריהם. ולרעז"ל שראה ודאי הגמרא וגם ראה פי' רש"י ז"ל קשה יותר כי להרמב"ם ז"ל נוכל לומר ריש מילתא נקט והוא כמו וכו' אי נמי לרבותא נקט שבא לכלול שלשה שהוסיף אע"פ שאמרו לו לא שמענו וכ"ש דברי ר"ח בן גמליאל ודברי ר"ח בן אנטיגנוס. ועוד קשיא לע"ד במה שכתב מהרי"ק ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח על בבא דעינו אחת גדולה דבמשנת ר"ח בן אנטיגנוס וז"ל ומשמע דעינו אחת גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק רבינו ז"ל כן עכ"ל ז"ל משמע מתוך דבריו ז"ל דאי לאו דרבנן קאמרי לה לא הוה פסיק כר' חנינא בן אנטיגנוס והא בסמוך הביא תחלת דברי ר' חנינא את שיבלת בעינו וכדמוקי לה בגמרא ביבלת שהיא אפילו בלובן העין אם יש בם שיער וכגירסת רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל וגם בפ"ז דהלכות ביאת מקדש פסק כסוף דברי ר"ח בן אנטיגנוס במה שכתב כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ ה"ז מום ומהרי"ק ז"ל עצמו הורה מקום לדין זה וז"ל כל עצם שבגלוי וכו' במשנה שם שנפגם עצם ידו ועצם רגלו ע"כ. ואין דברים אלו נמצאים רק בדברי ר"ח בן אנטיגנוס ודברי ר"ח בן גמליאל גם כן הביאם הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ' שני דהלכות איסורי מזבח וא"כ מאי ולפיכך פסק רבינו כן דקאמר מהרי"ק ז"ל מלבד הקושיא שהקשינו לעיל שראוי לפסוק כמותם מאחר דהדר תנא וסתם לן כותייהו במה שחזר לשנות בסוף דבריו על אלו מומין שוחטין את הבכור כדמוכח בגמרא וכדכתבינן ועוד שממה שכתבתי במתני' דלעיל שכתב הרמב"ם ז"ל גבי משנת ר' חנינא בן אנטיגנוס וז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה ע"כ. משמע נמי שעינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הם דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס שדוחק גדול לומר שאינם לא דברי ר"ח ולא דברי חכמים אלא תנא אחרינא וצ"ע לעניות דעתי:

משנה יב

ואלו שאין שוחטין וכו':    בפירקין בד' מ':

וחיטיו הפנימיות:    נ"א וחוטיו כדכתיבנא לעיל:

שנפגמו ושנגממו:    כך צ"ל ויש מוסיפין בגירסא אבל לא שנעקרו וגירסא שאינה צריכה היא ובהדיא תנינן לה ברישא:

ובעל גרב:    בפירקין בדף מ':

ובעל יבלת:    פי' הרמב"ם ז"ל דוקא בשיש בה עצם דאם אין בה עצם נקרא תלתול ותנן לקמן באידך פירקא בעלי תלתולין כשרין בבהמה ובהכי אוקמוה בגמרא ברישא ע"ש בגמרא בדף מ' וז"ל רש"י ז"ל כאן ובעל יבלת כאוקימנא לעיל בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואית בה שיער וישנה בלבן של עין דאין בגופו תלתול בעלמא הוא ע"כ וז"ל שם סוף דף מ' אידי ואידי בלבן פי' בין מתני' דקתני אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בין מתני' דקתני בראש פירקין שאין מומין בלבן תרוייהו ביבלת שבלבן והא דקתני אין שוחטין לא במקדש וכו' בדאית בה שיער דמגונה הוא והא דקתני אין מומין בלבן בדלית ביה שיער והא דקתני ר"ח בן אנטיגנוס את שיבלת בעיניו דהוי מום גמור בשחור ובדלית בה עצם ויבלת דכתיבא באורייתא בדאית בה עצם. דאי ר"ח בן אנטיגנוס מיירי נמי בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו ע"כ אע"פ שאינו לשונו ממש. ועיין במה שכתבתי לעיל סי' י':

גרב:    מסיק בגמרא שלשה מיני גרב הן דקרא דגבי מומין הוי יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמצריים דהיינו דכתיב במשנה תורה יכך ה' בשחין מצרים וכו' ובגרב ובחרס יבש מבפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור דמתני' לח מבחוץ ולח מבפנים וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא כלל דדילמא אין רגילות גרב להיות כך דאין דרכו להתייבש מבחוץ כל זמן שיש לתות מבפנים: [הגה"ה כך היא הגירסא ברש"י ז"ל בדפוס שבגמרא וגם בגמרות המוגהות בכתיבת יד כך הוא ומה שכתוב בתוספת יו"ט שרש"י ז"ל עצמו העתיק בפי' החומש פ' כי תבא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ הן אמת שכך הוא שם אבל תימה הוא אם לא ראה הרב בעל תוס' יו"ט שהרב ר"א מזרחי העתיק לשון רש"י ז"ל אשר שם כאשר צריך להיות לח מבחוץ ויבש מבפנים]:

מזוהם:    מפרש רב אשי בפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) דהיינו מי שגופו מסריח ובאדם נמי פוסל כדתנן בר"פ דלקמן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני בברייתא התם דהוסיפו במומי נשים על הכהנים זיעה ושומא וריח הפה:

ושנעבדה בו עבירה:    פ' האומר דקדושין ד' ס"ו ופי' רש"י ז"ל בפ"ג מינין ושנעבדה בו עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת ע"כ. ותוס' ז"ל הוסיפו שם ג"כ חוסם פי פרה ודש בה. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ושנעברה בו עבירה ברי"ש:

ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים:    כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בכל הספרי כתיבת יד לא גרסינן במתני' על פי עד אחד וכו' וכן היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן נראה קצת מן הגמרא אבל רש"י ז"ל נראה דגריס לה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון רש"י ז"ל כאשר הוא ויליף להו בגמרא בברייתא דאיין שוחטין אלו במקדש מקרא דכתיב מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. ועיין בפ"ד וחמשה ד' מ':

וטומטום וכו':    פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו) ודר"פ כיצד מערימין:

ואנדרוגינוס:    בגמרא פריך בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה. במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ליה מומא. אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נהי נמי דזכר הוא תֵיעָשֶׁה נקבות שלו חריץ וישחט עליה ותרצו אביי ורבא דחריץ במקום בשר לא הוי מומא אלא אי הוי במקום עצם ושמא דבזה ידוקדק מה שחזר ושנה נבי טומטום ואנדרונינוס לא במקדש ולא במדינה או שמא משום דר' ישמעאל קאי עלייהו:

ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה:    תוס' פ"ק דחגיגה ד' ד' ופי' רש"י ז"ל אאנדרוגינוס קאי אבל הרגמ"ה ז"ל פי' אטומטום ואנדרוגינוס:

וחכמים אומרים אינו בכור וכו':    בטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה ע"כ. ובגמ' מפרש טעמא דר' ישמעאל דדילמא ה"מ דדייקינן דחריץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כ"כ כנקבות של בהמה אבל היכא דמנכרא מום רע קרינן ביה. ובגמרא בעי רבא אי מפשט פשיטא ליה לר' ישמעאל דאנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו ולא איפשיטא ליה:

וחכמים אומרים אינו בכור:    דבריה בפני עצמה הוא וכן ס"ל לר' יוסי בברייתא דפ' ארדרוגינוס גבי אנדרוגינוס דאדם אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה. ובגמרא אמר ריש לקיש לא אמרו טומטום אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד אבל בהמה מטיל מים במקום זכרות זכר מטיל מים במקום נקבות נקבה. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא מחלוקת דת"ק ורבנן בתראי באנדרוגינוס אבל בטומטום ד"ה ספק ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ולא תימא לרבנן בתראי טומטום ומי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס"ל לרב חסדא דאיכא תנא בברייתא והוא ר"ש בן יהודה דס"ל דאפילו ספק לית ליה בבכור דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ודאי ואם במקום נקבות נקבה ולא חל עליה קדושת בכור. וכתבו תוס' ז"ל והשתא דאמר רב חסדא אבל טומטום ד"ה ספקא הוא ע"כ לא מיירי במטיל מים במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אלא במטיל מים במקום נקבות ואליבא דת"ק אבל ר' ישמעאל לית ליה שום ספיקא בטומטום כר"ש דאי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה היא. וא"ת ומי דחקו לפלוגי בהכי לימא דאינו בכור דרבנן בתראי קיימי בין אטומטום בין אאנדרוגינוס וי"ל כיון דמההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דסברי בריה בפני עצמו הוא לא מצו לאיפלוגי בטומטום דרב חסדא סבר דלשום תנא לא הוי ברי' מסתבר טפי שיודו לת"ק ממה שיודו לר' ישמעאל ע"כ בעירוב לשון מתוס' ומתוספות חיצוניות ומתוספי הרא"ש ז"ל ור' יוחנן פליג עליה דרב חסדא וס"ל דרבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא. ומתוך דברי תוס' חיצוניות משמע נמי דריש לקיש ור' אלעא ס"ל דרבנן בתראי סברי כר"ש בן יהודה דמטיל מים במקום נקבות הוי חולין גמורים ודלא כרב חסדא דאמר ספיקא הוי לרבנן כמו לת"ק. וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ג' ובטור יו"ד סי' שט"ו: