עיקר תוי"ט על בכורות ו
משנה בכורות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) שתעכב בה צפורן. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) וז"ל התוס', בדל אוזן מתורגם הסחוס דאודנא. ע"כ. ואם כן הה"א שרשית. אבל הר"מ העתיק סחוס. ובפרק י"ד דנגעים משנה ט' כתב הר"ב תנוך זה גדר האמצעי של אוזן. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) משמע שהוא העור שבתחתית האוזן. ולשון הטור, העור שבשפת האוזן. עתוי"ט:
(ד) (על המשנה) נסדקה. ת"ר הסדק, כל שהוא. גמרא:
(ה) (על הברטנורא) גמרא, ואימא מה הפרט מפורש כו' ובוטל ממלאכתו כו' אף כל כו', אלמה תנן נפגמה אזנו. ומשני כל מום רע רבויא הוא. ופירש"י ולא דרשינן בכלל ופרט. ופרכינן, אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן כו'. בעינן מום רע וליכא. ופירש"י, מום רע לא מקרי אלא בגלוי שמנוולו כו':
(ו) (על המשנה) שניקב כו'. בכולהו כתב הר"ם שהן בכל שהן, וג' מומין אלו. בכלל חרוץ האמור בתורה:
(ז) (על המשנה) דק כו'. כתיבי במומי אדם. ובתורת כהנים, מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה, ת"ל גרב גרב לגזירה שוה. ילפת ילפת לגזירה שוה:
(ח) (על המשנה) בשחור כו'. לשון הר"מ ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן:
(ט) (על הברטנורא) דסגי ליה בגשמים. רש"י:
(י) (על הברטנורא) דנגמם ממילא משמע, ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפרש הר"ב כורת. כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ולשון הר"מ, שנחתכו ונימוקו כו':
(יא) (על המשנה) והפנימיות כו'. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסרין. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) גמרא. ומעשה שהיה. ואל תתמה, שהרי בטריפות אתה מוצא כן בניטל הטחול:
(יג) (על הברטנורא) פירש"י, דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס אחד לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שורה העמוקה. ע"כ. וה"ה דנחשב באידך פירקין גבי מומי אדם. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) רש"י. ולא אתו לאפוקי אכוזו באל"ף, דהא איכא נמי התם דתני אכוזו. אלא נ"ל דאתי לאפוקי הגירסא שהעתיק הר"מ דגרס הרגיזו:
(טו) (על הברטנורא) לא דייק בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא, דאדהכא אתמר התם:
(טז) (על הברטנורא) דכל יתר כנטול דמי. גמרא. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. טור:
(יז) (על המשנה) קלוטות. וזהו קלוט האמור בתורה. כדתניא בגמרא:
(יח) (על המשנה) שנשמטה כו'. וכגון דלא איעכול ניביה. דאי איעכול ניביה, טריפה נמי הוי. רש"י. וכתב הר"מ, שזה שרוע האמור בתורה. והכי תניא בתורת כהנים, זה שנשמטה יריכו. ובגמרא שנשתרבבה יריכו. ופירש"י, שאחת מירכותיו גדולה מחברתה:
(יט) (על הברטנורא) רש"י. והנה נראה. לפי זה שכשהשני בתוך הכסל עצמו הרי היא גבוהה והוי מום. ואף בפירוש הר"מ כתוב כן, אמרו כסול זה שרגלו אחת בתוך הכסל. ע"כ. אבל בגמרא אשכחן דהכי תניא, כסול שרגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ונ"ל להגיה כן בפירוש הר"מ. וכתב עוד, כסול נגזר מן כסלים:
(כ) (על המשנה) ופיו. היינו בשפתים. כדמסקינן במתניתין דלקמן. ואע"פ שאינו חד כשל חזיר שהוא חד כשפוד:
(כא) (על המשנה) הגדי. לרבותא נקטיה דאפילו הגדי שדרך אזניו להיות מוטות וכפילות. הר"מ:
(כב) (על המשנה) עצם. לכאורה נראה לפרש. דתנוך קרוי עצם לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. אבל הר"מ כתב ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. גזור ממה שנאמר וכעצם השמים לטוהר ע"כ. טעמו, שאע"פ שהוא דומה לעצם, זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם באמת:
(כג) (על הברטנורא) אבל הר"מ כתב, מי שהיתה אזנו כפולה לשתים כו' ובלבד שיהיו לו שני סחוסים, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל, כשר. וכתב ב"י, שהוא מפרש בזמן שהוא עצם אחד היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) דאי לא תימא הכי הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמרא:
(כה) (על המשנה) עצם. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרוץ הרי זה מום, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. הר"מ:
(כו) (על המשנה) אחת גדולה כו'. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום, דמחמת בריותא יתירתא או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה כו', אי מחמת בריאות הוא, תרוייהו בעי מיברא כו' או תרוייהו בעי מיכחש. גמרא. ועתוי"ט:
(כז) (על המשנה) ולא כו'. ועד כמה תהא [חברתה קטנה דמכשירין], תניא כו' אפילו אינה בשניה אלא כפול כשרה. ועתוי"ט:
(כח) (על הברטנורא) כך הגהתי מפירש"י. שאין לפרש שדעתו כהר"מ שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן, דאם כן הוה ליה להר"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב:
(כט) (על הברטנורא) ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהן, הא נמי פשיטא, משחט שחטינן, מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא:
(ל) (על הברטנורא) הר"מ. וצ"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני, משום דבהני דב"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתנו בגמרא, איידי דתנן ג' הוסיף ואמרו לו לא שמענו את אלו, וקתני ואתי כיחידאי [דר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנניא בן גמליאל וסלקא דעתך פליגי רבנן עליה] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטים כו':
(לא) (על הברטנורא) בין בפנים בין מבחוץ. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) וכיון דיבש מבפנים לא [מתסי]. רש"י. ונימוקו עמו, שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל, ש"מ דיבשות נמי לא יוכל להרפא. ומ"מ גיסתינו בגמרא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכ"כ רש"י עצמו בפירוש החומש פרשת תבא. תוי"ט. ומוהר"מ שם העתיק לשון רש"י בהפך, לח מבחוץ. ת"ח:
(לג) (על המשנה) וזקן בו'. כגמרא יליף להו מקרא:
(לד) (על המשנה) ושנעבדה כו'. דת"ר מן הבהמה, להוציא רובע ונרבע. ומן הצאן, להוציא את הנוגח. והר"ב לא דקדק בלשונו, שפתח ברובע וסיים בנרבע:
(לה) (על הברטנורא) וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס, אבל טומטום [דבבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד], מטיל מים במקום זכרות, זכר, ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דנראה כבעל מום]. ומטיל מים במקום נקבות, ספק. חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו. ואע"ג דמיעוט הוא, כיון דאשתני אשתני. הרא"ש: