משנה בכורות ה ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ה · משנה ה | >>
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא.
הכל נאמנים על מומי המעשר.
בכור שנסמית עינו, שנקטעה ידו, שנשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, רבי יוסי אומר, אפלו יש שם עשרים ושלשה, לא ישחט אלא על פי מומחה.
משנה מנוקדת
נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר:
- הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה,
- וּבַעַל מוּם הוּא.
- הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.
- בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ,
- שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ,
- שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ,
- הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:
- אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
נוסח הרמב"ם
נאמן הכוהן לומר -
- הראיתי בכור זה - ובעל מום הוא.
- הכל נאמנין - על מומי מעשר.
- בכור שנסמת עינו,
- ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו -
- הרי זה יישחט - על פי שלשה בני כנסת.
- רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה -
- לא יישחט - אלא על פי מומחה.
- ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו -
פירוש הרמב"ם
אין הכהן חשוד אלא שמא יעשה מום בכוונה בבכור כדי שיהא מותר לו לאוכלו ולמוכרו כמו החולין, אבל לאכול קדשים בחוץ אינו חשוד. לפיכך אם אמר חכם דן לי שזה מום נשחט עליו הבכור, הרי הוא נאמן. ונאמן גם כן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו לפי שהוא "מילתא דעבידא לאגלויי", מפני ששואלין למי שנתנו לו אם נתנו במום או בלא מום, והמום הזה אירע ברשות הכהן שאין נאמן עליו כפי שזכרנו. ודע שעד מפי עד כשר לעדות בכור, וכן אשה מעידה שהמום הזה אירע בפניה ולא נעשית בכוונה.
ודע שהכהנים גם כן מפרישין מעשר בהמה.
והטעם שמחמתו הכל נאמנים על מומי מעשר לומר שלא באו בכוונה, ואפילו הבעלים, לפי שאילו רצה אדם היה מטיל מום בכל צאנו ואחר כך מעשרם, ומפריש המעשר בעל מום.
ואחר כך אמר, שהמומין האלו הידועים שאין בהן ספק שהן מומין מעמיד עליהן שלושה הדיוטות וישחט על פיהן, כל זה כשאין באותה מדינה מומחה, אבל אם היה שם מומחה לא ישחט אלא על פיו. וכן הפרת נדרים אינו מועיל שלושה הדיוטות אלא במקום שאין שם מומחה.
ורבי יוסי אומר, ואפילו היו מצוין סנהדרין ולא היה במדינה מומחה למומי בהמה, לא ישחוט עד שיהא מצוי מומחה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הראיתי בכור זה - לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו, ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו. שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין, אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ כב ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל כג במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אנשי:
הכל נאמנים על מומי המעשר - הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום:
שנסמית עינו שנקטעה ידו - דהיינו מום מובהק:
בני הכנסת - כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה, אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא ע"פ מומחה, ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת כד נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים:
אפילו היו שם עשרים ושלשה - אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר' יוסי:
פירוש תוספות יום טוב
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה כו'. כתב הר"ב ובלבד שיהיו לו עדים כו' שהכהנים חשודים להטיל מום כו'. אבל אין חשודים לאכול קדשים תמימים בחוץ. מסיים הרמב"ם ספ"ב מה"ב מפני שהוא עון כרת. ע"כ. כלומר והחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור ממנו. כדתנן ספ"ד. ומ"ש הר"ב וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו' ואע"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני ואע"ג דבמ"ה פ"ד דדמאי תנן קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן. התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וכמ"ש הר"ב שם. והכי איתא הכא בגמ' והלכך אין להאמינו אלא כשפורט ואומר קח לי מאיש פלוני מה שאין כן הכא דלא שייך אשתמוטי. וא"צ למ"ש הב"י סי' שי"ד דהתם איסורא דאורייתא והכא אכילת בכור אחר הטלת מום בכוונה אינו אלא קנס דרבנן. גם בגמ' פרכינן מרישא קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן. ודחינן התם אית ליה לאשתמוטי ולא דחינן לה התם איסורא דאורייתא הכא איסורא דרבנן. הלכך נ"ל מה שכתבתי:
בני הכנסת. כתב הר"ב וה"מ במקום שאין יחיד מומחה כו'. דומיא דהפרת נדרים. והכי לישנא דגמ'. וכתבו התוס' לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה [כמ"ש הר"ב ספ"י דנדרים] וכן בהמוכר את הספינה [דף ע"ד] גבי בת קול. דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ע"כ. ולי משנה שלימה בפ"ח דנדרים דתנן בה. יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם. אבל כבר כתבתי שם דבדוכתא אחריתי בגמרא פ"ג מייתי לה וגרס להתיר. ושכן העתיקה הרמב"ם והטור [*ועוד ראה מצאתי דבספ"ב דיבמות תני הפרת נדרים בג'. ולענין התרה שנויה. ותו בפרק שום היתומים במסכת ערכין דף כ"ג בנדר שהודר ברבים קא מיפלגי מ"ס יש לו הפרה ומ"ס אין לו הפרה וכו' ועוד שנית שם]:
אלא ע"פ מומחה. למומי בהמה. הרמב"ם. ועיין בפירוש הר"ב פרק דלעיל משנה ד':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כב) (על הברטנורא) מפני שהוא עון כרת. הר"מ. ועיין סוף פרק ד':
(כג) (על הברטנורא) ואע"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני. ואע"ג דבמשנה ה' פרק ד' דדמאי תנן, קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן, מאיש פלוני ה"ז נאמן, התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי לומר בעיני היה נאמן כו'. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) והכי לישנא דגמרא. וכתבו התוס', לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא וכו': בטור יו"ד סי' ש"ט שי"ד. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי בכור זה וכחב כן מצאתי וצ"ע ע"כ. בפי' רעז"ל ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו השוחטו. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתבו תוס' חיצוניות נראה לר"י דר"ל בשביל חכם שהתירו על ידו הוא שצריך להביא עדים לפניו שהוא לא הטילו ואז יתירנו לו דודאי אין צריך שיבואו עדים לפנינו כדמוכח בגמרא ע"כ. עוד בפי' רעז"ל שכהנים חשודים להטיל מום וכו'. אמר המלקט פי' מפני שהוא לאו בעלמא אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ מפני שהן בכרת:
שנסמית עינו וכו': דהוי מומין מובהקים ולא תימא דהאי דנקט מומין מובהקין להדיעך כחו דר' יוסי דאפ"ה אסר אלא דוקא נקט. והגיה הרי"א ז"ל אפילו יש שם כ"ג אינו נשחט אלא על פי מומחה:
תפארת ישראל
יכין
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה: לחכם. ואמר לי וכו':
ובעל מום הוא: ובלבד שיהיה כאן עדים שלא הטיל בו הוא המום. אז נאמן. דלא חשידי כהנים רק להטיל מום בבכור. שהוא חיוב מלקות. אבל לא חשיד להאכיל קדשים תמימים בחוץ שהוא בכרת. ונ"ל לכאורה דצריך שנדע ג"כ שלא יטיל בו מום אחר קודם שחיטה מיהו י"ל דרק לעבר חשדינן ליה ולא להבא [ועי' קופת הרוכלין דף ז'] שהוכחנו איפכא. ומה"ט כהן שהוא מומחה. נאמן ג"כ לראות מום בכור של אחר [י"ד שי"ד]. ואפ"ה על של עצמו אינו נאמן. דמדאתחזיק איסורא. חשדינן ליה בשלו [ש"ט]. וכמו כן נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל פלוני עם מומו. דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי [שי"ד]:
הכל נאמנים על מומי המעשר: דאין לחשדו שהטיל בו מום. דהרי מגו דהוה בעי הוה שדי מומא בכולא עדריה קודם שיעשר כדי לפטרו מלהקריב אימוריו דאין עושה בזה שום חטא:
שנשברה רגלו: וה"ה שאר מומין מובהקין שנזכרו בטור [ש"ט]:
הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת: ר"ל אף שהן רק קצת בני תורה. כאותן י' בטלנין שבכל עיר מיהו דוקא בזה"ז שאין לנו מומחה:
אפילו יש שם עשרים ושלשה: ר"ל סנהדרין קטנה. [ואגב ש"מ דאין סנהדרין צריכין להיות סמוכין לכל דבר]:
לא ישחט אלא על פי מומחה: שנטל רשות להתיר בכור. מהנשיא או מב"ד סמוכין בא"י וקיי"ל כת"ק [ש"ט]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת