פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא. חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים. ופסולי המוקדשין הנאתן להקדש. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

גמ' תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא. במעשר נאמר לאיגאל. ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום. תנן התם מעשר שני פ"א מ"ב בכור מוכרין אותו תמים חי. ובעל מום חי ושחוט. ומקדשין בו את האשה. ואוקמה רב נחמן במסכת תמורה דף ז: בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאית להו לכהנים זכייה בגויה הלכך נמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט. וגרסינן נמי התם דף ח: אמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא. מאי טעמא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מר זוטרא איקלע לגבי דרב אשי אייתי לקמיה בשרא לא אכיל. אמרי ליה אמאי לא אכיל מר. אמר להו תליש לי עלמא א"ל ליכול מר. דראשית הוא ומברי. אמר להו ומנא לכו הדין. אמרו ליה שמכרו לנו פלוני כהן במומו. אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע משום שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. אמרי ליה לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן. אמר להו והא מתניתין היא דתנן אמר לו כהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתננו לו ואמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. אמרו ליה התם לא יהיב דמי הכא הא יהיבנא דמי. מאי אמרת דלמא מוזיל כהן לגבי' דסבר כי הוה ליה בכור אחרינא יהיב לי. לא מסיק אדעתיה לא שביק ודאי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוה ליה אי יהיב ליה או לא. אמרי אינשי בוציני טבין מקראי. וכן הלכתא: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. וה"ה דשוקלין כנגד כלי וכנגד קופיץ כדמוכח פרק אין צדין דף כט. בענין י"ט: כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דחלבו של בכור וגידו ועורו וקרניו נמכרין באיטליז ונשקלי' בליטרא. דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר דחזי ליה אבל בהני לא. וגמרינן להא מילתא ממעשר דלא שרינן ביה מכירה כלל בבשר ושרו בהני. כדתניא מעשר בהמה ששחטו מבליעו בעורו ובחלבו ובגידו ובקרניו. וכיוצא בזה כתב בעל הלכות. חלבו של בכור מוכרין אותו לעובד כוכבים. מ"ט. פסולי המוקדשין כצבי וכאיל כתיב בהו ומן התורה מותרין לעובד כוכבים מיהו רבנן עבוד לה מעלה בבשרו דחזי לאכילה תנא כדסבירא ליה חלבו דאינו ראוי לאכילה העמידו על דין תורה. וכן דקדק ר"י מהא דמעשר דאפילו מאן דאסר בשר בכור להאכילו לעובד כוכבים חלבו מותר. אבל שומנו של גיד דלא אסור מדאורייתא לא. דתנן בשביעית פרק כלל גדול לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטריפות ולא בשקצים ורמשים. לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואינו צריך לו מותר למכרו:

סימן בעריכה

מתנ' בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. ובית הלל מתירין אפי' לעובד כוכבים

גמ' מתני' מני רבי עקיבא היא. דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים אפילו זרים. ורבי עקיבא מתיר אפי' עובדי כוכבים. נראה דהלכה כב"ה דמתני' דשריא אפילו עובדי כוכבים. ולא כב"ה דברייתא אליבא דת"ק דר"ע דאסרי לעובדי כוכבים. דהוי סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם דמתניתין. כדאיתא פרק החולץ דף מב: וכל שכן הכא דסתם לן בלשון בית הלל דעדיף משאר סתמי כדאיתא בשילהי מסכת שבת דף קנז. והא דמפרש בסמוך טעמא דרבי עקיבא משום דכתיב כצבי וכאיל וקאמר ואידך מוקי לה כר' אליעזר הקפר דדריש בפ"ב דחולין דף כח. מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה מן התורה אלא מדברי סופרים. ורבי עקיבא לית ליה דר' אליעזר הקפר אלא סבר כרבי דדריש שמיטה מכאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. אפשר דהלכה בזה כר' עקיבא דרובא דאמוראי סברי הכי בפ' השוחט דף כז: דשחיטת עוף מן התורה ולא דרשי ושפך בשפיכה בעלמא. ואע"ג דרבי יוסי בר חנינא בפ' מי שאמר ואני דף כט. סבר דאין שחיטה לעוף מן התורה. אין ראיה מזה שיהא הלכה כן דתנא הוא כדמוכח התם. ובה"ג משמע שפוסק כב"ה דברייתא אליבא דת"ק דר' עקיבא. ומשמע דבעי למימר דמדרבנן פליגי רבנן ור' עקיבא ולשון ה"ג הבאתי למעלה. ואין לומר דאסור לעובד כוכבים ומשום דקיימא לן בהאי דרשא דקיימא לן ואכלת ולא לכלביך והוא הדין וכו' כדמוכח בפרק כל שעה דף כט.. ואשכחן כמה סתמי דאית להו הכי לעיל בפרק הלוקח בהמה דף כא: גבי חררת דם דתנן יקבר. ובפ' עד כמה דף כח. מי שאין מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו יקבר. ולקמן בפירקין דף לז. השוחט את הבכור ונודע שלא ראהו חכם וכו' הבשר יקבר. ובפ' בהמה המקשה דף סט: גבי מבכרת יצא רובו הרי זה יקבר. מכל הלין אין ראיה דאתי' שפיר כרבי עקיבא דהא שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בפרק טבול יום דף קג. מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשרו אסור בהנאה. והיינו טעמא דהיכא דשרו לישראל הוא דאיתקוש לצבי ואיל ושרי אפילו לעובד כוכבים ולא מיתסר משום ואכלת וכו'. אבל היכא דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל ואסור לכלבים וכו'. הילכך בכור שמת או שנשחט בלא התרה או הותר ונמצא טריפה טעון קבורה כדמוכחי הני סתמא ואפי' לרבי עקיבא כדפרישנא וכולן טעון קבורה בין בשר בין דם בין עור דהיכא לא התירו מומחה אף רבי עקיבא מודה כדאמרינן בפרק טבול יום דף קד. ואף רבי עקיבא לא אמר שיהיה העור מותר ואפי' בגבולין אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא: ובטריפה אע"ג דשרי רבי עקיבא העור אין הלכה כמותו בהא כדמסיקנא התם והלכתא כחכמים דאמרי אין לא ראיתי ראיה אלא יצא לבית השריפה. מיהו לדידן לא בעי שריפה. דהתם אקדשי מקדש קאי דאנהו ודאי בעו שריפה. ומה שכתוב שם בספרי' והלכתא כחכמים בשר בקבורה ועור בשריפה רש"י ל"ג ליה. דרבנן דאמרי בעור אלא יצא לבית השריפ' לאו אר' עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין. אלא ארבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי מקדש:

סימן געריכה

ת"ר אין מרגילין בי"ט. כיוצא בו אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי המוקדשין. מאי טעמא. במערבא משמיה דר' אבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים. ר' יוסי בר אבין אומר גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים:

סימן דעריכה

מתני בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו את הדם דברי רבי יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו. ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום:

גמ' תנו רבנן בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום. ואין מקיזין לו דם במקום שעושין בו מום דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אפי' במקום שעושין בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו המום. רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. רבי יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו דם. במאי קמיפלגי. במטיל מום בבעל מום. ר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון. ורבנן נמי הא כתיב כל מום. ההוא לגרמא דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יגרום בו מום ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבלה ויניח על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו. ת"ל כל מום לא יהיה בו אמר מום ואמר כל מום אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק הי ר' שמעון. אילימא ר' שמעון דמתני' עד השתא לא אשמועינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר והאמר רב הלכה כרבי יהודה ושמואל אמר הלכה כר"ש. אלא הלכה כר"ש דברייתא. ובתרתי פליגי במתניתין ובברייתא בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום כגון שאחזו דם ביותר ואם לא יקיז לו ודאי ימות. הלכך חשיב בעל מום ואפי' לא מיית כיון שלא יחיה לעולם מאחיזת דם אם לא שיקיזו לו במקום שעושין בו מום חשיב כבעל מום. ר"מ אסר להטיל מום בבעל מום ורבנן שרו אלא דאסרו לשחוט על אותו מום גזרה אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם. אי נמי אטו היכא שיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין עושין בו מום לא חשיב בעל מום. ורבי שמעון שרי דלא גזר. ובמתני' פליגי היכא דלא מיית אם לא יקיזו לו דם או כשיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין עושין בו מום. הלכך לא חשיב בעל מום. וחכ"א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום כלומר יזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כגון שלא יקיז לו סמוך לאזניו או לניב שפתים או לחוטם. דסברי רבנן דבר שאין מתכוין אסור ר"ש אומר יקיז אע"פ שעושין בו מום כלומר שיכול לבא לידי עשיית מום. דר"ש לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ובתרוייהו הלכה כר"ש דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר ואפילו בשבת דאיכא איסור סקילה. ובמטיל מום בבעל מום הלכה כרבנן וכר' שמעון דשרו אבל הא לא ידענא למה לא יהיה הלכה כרבנן דאמרי ובלבד שלא ישחט על אותו המום משום גזירה ואמאי לא פסק הלכה כחכמים ואפשר שלא פסק כר"ש אלא במאי דפליג ארבי מאיר במטיל מום בבעל מום. אבל במאי דשרי רבי שמעון לשוחטו על אותו המום הלכה כרבנן דאסרי. ומה שלא אמר שמואל הלכה כחכמים. משום דרצה שמואל לכלול יחד רבי שמעון דמתניתין ודברייתא. ואע"ג דהשמיענו כבר שמואל דהלכה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין. מ"מ כיון שלא הוצרך להאריך בכאן כללם יחד. וכן מסתבר דאע"ג דאחיזת דם היכא דאין יכול להתרפאות חשוב מום כדפרישנא מ"מ אין נשחט עליו משום דהוי מום עובר ויש לו רפואה. ואע"ג דהוי מום עובר מותר להטיל בו מום. דקרא קאמר תמים יהיה לרצון כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצות אז כל מום לא יהיה בו. ואע"ג דמדאורייתא שרי להטיל מום בבעל מום עובר מדרבנן מיהא אסור. ובאחיזת דם דוקא הוא דשרו רבנן משום פסידא. דאי לאו הכי הא דאמר רב י"ח חדש גדלתי אצל רועי בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר למה לי כולי האי כל כמה דמסתפק ליה אי מום עובר הוא אי מום קבוע הוא מצי למישדי ביה מומא דמינכר וישחוט עליו ותו מדקאמרי רבנן ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ש"מ שלא התירו להטיל בו מום אלא בהקזה כשאחזו דם כדי שלא ימות ובלבד שלא ישחוט על אותו מום. ואם היה מותר לכתחלה אפילו בלא אחיזת דם להטיל מום בבעל מום למה היו אוסרים לשוחטו על מום שיטיל בו. אלא ודאי לא התירו להקיז דם במקום שעושה בו מום כשאחזו דם אלא משום פסידא. וטעמא דר' שמעון דקאמר אף נשחט על אותו מום משום דמום זה בהיתר נעשה בו משום פסידא. וניחא השתא הא דאסר רבא בפ' לפני אידיהן דף יג: להקדיש בהמה בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דמטיל מום בקדשים הא מוכח התם דאפי' מאן דאסר להטיל מום בבעל מום בזמן הזה גריע טפי דלאו לגופיה חזי ולא לדמי חזי. אלא ודאי אע"ג דשרי מדאורייתא מדרבנן אסיר. ודוקא כשאחזו דם התירו ומשום פסידא:

סימן העריכה

מתני' הצורם אזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר"א וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל ראו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פגיון וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירוהו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו פעם אחרת היו תינוקות משחקים בשדה וקשרו זנבי הטלאים זה בזה נפסקה זנבו של אחד מהן והרי הוא בכור. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. ראהו שהתירוהו הלכו. קשרו זנבו' בכורות אחרים ואסרו. זה הכלל כל שלדעתו אסור ושלא לדעתו מותר:

גמ' בעי מיניה ר' ירמיה מרבי זירא צרם אזן בכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו. לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה. או דלמא לממוניה קנסו רבנן והא איתא אמר להו תניתוה שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית ואמר ר"י בר חנינא הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן הכי נמי לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן: א"ר חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דאמרי ליה אלא א"כ היה בו מום אבל אמרו ליה אלא א"כ נעשה בו מום כמאן דאמר ליה זיל עביד דמי אמר רבא מכדי ממילא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא: זה הכלל כל שלדעתו אסור לאתויי גרמא. שלא לדעתו מותר לאתויי מסיח לפי תומו.

סימן ועריכה

מתני' היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי זה ישחט עליו:

גמ' אמר רב פפא לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא. פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר קא משמע לן. איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא אפי' לאחר רדיפה נמי. מ"ט צעריה הוא דקמדכר. הרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור דהטלת מום הוי מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן: אמר רב יהודה מותר להטיל בו מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשפתיה. איכא דאמרי אמר רבא אימרא נמי באודניה אימור דרך גרעין נפק. וכן הלכה:

סימן זעריכה

מתני' כל מומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אין נאמנין רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר' מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:

גמ' תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור בבית כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. רשבג"א אפי' בנו אפי' בתו. ר' מאיר אומר אפילו עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין. אתמר רב נחמן אמר הלכה כרשב"ג ורבא אמר הלכה כר' מאיר והלכה כרשב"ג ודוקא בנו ובתו. אבל אשתו לא מאי טעמא. אשתו כגופו דמיא. והכי נמי רועה כהן בי ישראל מהימן דלאו של עצמו הוא והכי חזינא בפירושא דרבוותא ואיכא מאן דכתב בפסקא דלא מהימן היינו כלישנא קמא דקאמר רועי כהנים בי ישראל אינן נאמנין. וסבירא ליה דלא פליג רשב"ג אלא אמאי דמחסרא מתני' דהיינו כהן לכהן דלא חייש איהו לגומלין. אבל על רועה. כהן בי ישראל לא פליג דכיון דסבר לא שבק לדידי כשל עצמו דמי והך סברא לא מעליא היא דכיון דאפי' בנו ובתו מהימני סברא הוא דכל שכן רועה כהן בי ישראל דהא מיקרבא אבהתייהו דבנו ובתו הסמוכים על שולחן טפי מרועי כהן בי ישראל ואפ"ה מהימני משום דלא גזור רבנן אלא של עצמו ממש. ועוד דלא מסתבר דקאי רשב"ג אמאי דמחסרא מתני' דוקא ולא קאי אעיקר מתני'. ועוד בר מן דין הא ללישנא בתרא רועי כהן בי ישראל אפי' לת"ק הימני מהימן. וכיון דפלוגתא דלישנא הוא וליכא איסורא אלא גזירה דרבנן גרידא לקולא נקטינן. ועוד דמתני' כפשטיה אתיא כי האי לישנא וללישנא קמא צריך לחסורא הלכך האי לישנא עדיף. ונקטינן מיניה דרועי כהן בי ישראל נאמן יד וכן הלכתא. הרמב"ן ז"ל:

סימן חעריכה

אמר ליה רב פפא לאביי לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה הני כהני הכי נמי דלא דייני. וכ"ת הכי נמי דלא דייני דינא. הא כתיב לעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. אימור דאמר רבי מאיר לחששא בעלמא רובא לאחזוקינהו מי אמר. משמע דאליבא דרבי מאיר קאמר אביי וליה לא סבירא ליה. אלא אפי' מוחזק עובר על דבר אחד אין חשוד לכל התורה. אע"ג דבפ' זה בורר דף כז. קאמר אביי עבריין אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות ומוקי לה כרבי מאיר וקי"ל כוותיה ביע"ל קג"ם היינו דוקא לענין עדות דרחמנא אמר שמות כג אל תשת ידך עם רשע להיות עד אבל בשאר מילי לא חשיד דהא הלכתא התם כר"מ משום דסתם לן תנא כר"מ כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה ובשאר מילי סתם לן כרבנן. כדתנן בפירקין דלעיל דף ל. החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ומיהו החשוד על הדבר החמור חשוד על הקל ממנו ואפילו לרבנן. כדאמרינן בפירקין דלעיל שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אמרו החשוד על השביעית חשוד על המעשרות. ומאן חכמים ר' יהודה היא דבאתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית. וחמור וקל דקאמרינן לא שזה לאו וזה עשה. אלא האי הוא דחמיר לאינשי וזהירי ביה והאי לא זהירי ביה ובהאי גוונא הוא דמחזקינן ליה כחשוד מזו לזו ולא דחומרא וקולא דעבירה עצמה שם דתנן החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית ואע"ג דמעשר ודאי חמור משביעית דשביעית לאו הבא מכלל עשה הוא. דכתיב לאכלה ודרשינן ע"ז דף סב. לאכלה ולא לסחורה אלמא כיון דאיכא דחמירא ליה שביעית דלית ליה פדיון ואיכא דחמירא ליה מעשר דבעי חומה לא מחזקינן ליה חשוד מזו לזו. ובאתריה דר' יהודה דחמירא להו שביעית החשוד עליה חשוד על המעשר. והחשוד על הדבר אין לוקחין ממנו כל דבר השייך לאותו ענין שהוא חשוד עליו כדתנן בפירקין דלעיל דף כט: החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודה ורבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשר אין לוקחין ממנו ואמר עלה בגמרא ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא קנסיה רבא לזבוניה אפי' אמגוזי. א"ל רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר אהבה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא כמאן כר' יהודה אי כר"י אפי' מים ומלח נמי. לעולם כר' שמעון באסורא גופא הוא דקנסינן ליה סתם דרדקי גרי להו באמגוזי ואזיל ומשבש להו לבני טבחא וגרי להו באמגוזי ומייתי לה תרבא דאטמא ומזבין ליה במר דכנתא. ושמעינן מהא דהלכה כר"ש. אבל במים ומלח לא קנסינן ליה: החשוד על שני דברים וחזר בו ובא לפני חכמים וקבל עליו שלא יעבור עוד ויצא מידי חשד ואח"כ נחשד על אחד מהן אמרינן שחזר לסורו על שניהם וחשוד עליהם אע"פ שלא נחשד באחרונה אלא בקל שבשניהם הוי חשוד אף על החמור כדתנן בפ' דלעיל דף ל. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. פי' לא על המעשר ולא על השביעית ומפרש טעמא בגמרא דנהי דאדרבנן חשוד אדאורייתא לא חשוד. ופריך עלה מברייתא דתניא נאמן על הטהרות נאמן על השביעית הא חשוד חשוד. א"ר אלעאי מתני' כשראינוהו נוהג בצנעה בתוך ביתו. ר' ינאי בר' ישמעאל אמר ברייתא כגון דהוה חשיד לתרוייהו ואתא לקמיה דרבנן וקביל אתרוייהו והדר איחשיד לחד מינייהו דאמרינן מגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך. ואפי' נחשד אטהרות דרבנן חשיד אף אשביעית דאורייתא. והא דקאמר רבנן בעם הארץ שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד שאין חשוד אלא לאותו דבר. התם משום דמעיקרא קודם שקבל עליו דברי חבירות לא הוה חשוד אלא מתורת סתם עם הארץ. וסוגיא דסוף הניזקין דחשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשר דאורייתא אף על פי שלא ראינוהו נוהג בצינעא והיינו כשינויא דרבי ינאי בר' ישמעאל. ה"ר יונה ז"ל טז יז יח יט

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן טעריכה

אמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור ביד ישראל צריך שנים להעיד עליו. ר"נ אומר בעליו מעידין עליו. כהנים הוא דחשידי אמומא בעלים ישראל לא חשידי אמומא. וכן הלכתא: אמר רבא כל בעליו של בכור עמנו עומדין ונכנס שלם ויצא חבול מעידין עליו. ולא חיישינן שמא אחד מבני בית נטמן בבית והטיל בו מום או שמא חפרו גומא בבית ליפול בו. איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור. רב אסי אסר. ורב אשי שרי. והלכה עד מפי עד כשר לעדות בכור. אמר ר' אלעזר לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן. מאי קמ"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר תנינא האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. מהו דתימא התם הוא דאי בעי לא אמרה. אבל הכא דלא סגי דלא אמר דקדשים בחוץ לא אכיל. לאו הפה שאסר הוא. קא משמע לן דאי משום הכי שדי ביה מומא דמינכר והוה אכיל ליה. יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא בלא גברא. אמר ליה רב זוטי לרבינא אנו משמיה דרבי אליעזר מתנינן לה למימר דהלכתא כוותיה . ר' צדוק הוה ליה ההוא בוכרא רמא ליה שערי בסלי נצרים כייל ערוב' פירוש נצרים ערבה קלופה. בהדי דקאכיל איבזעי שפתיה. אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ. אמר ליה אין. בא לפני ר"ג א"ל לאו והלכתא כר"ג דגרסינן בפרק בתרא דיומא דף עח. שאלו תלמידיו את ר"א זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או לא. מאי קא בעו ליה. הכי קמבעיא ליה כי הא דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו לבית הנשיא להתגדל בו. מאי צריך ליטול רשות או דלמא כיון דזקן ויושב בישיבה אין צריך. עמד ר' יצחק בן חקולא על רגליו ואמר אני ראיתי את ר"י בן זימרא שהיה זקן ויושב בישיבה ועמד במעלה לפני זקנו של זה ונטל רשות להתיר בכורות. אמר ליה רבא לא כך היה המעשה. ר"י בן זימרא כהן היה והכי קמיבעיא ליה. הלכה כר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. או דלמא הלכה כרשב"ג דאמר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ופשט ליה דהלכתא כר"ג דאמר לא חלקנו בין חבר לעם הארץ ואפי' זקן ויושב בישיבה. ועוד הביא ה"ר יונה ז"ל ראיה מדאמר לעיל א"ל רב פפא לאביי לר"מ דאמר חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואמר ר"מ כו' שמעינן מיניה דדיינים וחברים כהנים חשידי אמומא ומדקאמר ליה רב פפא בלישנא דתימה אלמא מלתא פשיטותא היא והלכתא כר"ג:

סימן יעריכה

מתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו. מאי טעמא. מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי ביה אינשי. ודוקא ישראל פלוני. אבל ישראל סתם לא. דלאו מלתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכן מתני' דוקא כשאמר הראיתי בכור זה לפלוני חכם אבל לחכם סתם לא דאית ליה לאישתמוטי ולא עביד לאיגלויי. ואם אותו מום מן המומין שאינן מובהקין וקאתי למשחטיה עליה ודאי מהימן דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עילויה במומין שאינן מובהקין לא עביד אינשי. ובודאי הראהו לחכם ושרו ניהליה. ולא הוה שרי ליה חכם אלא אם כן העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו. אמר ר' יהודה בר אבא מנליה ליהודה הא אנא קבעיה בגידול וגידול קבעה בדידיה. והכי אמרי ליה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו: ישראל פשיטא. לא צריכא בקטן והגדיל כגון טלה ונעשה איל מהו דתימא לא קים ליה קא משמע לן בסורא מתנו כלישנא קמא בפומבדיתא מתנו כלישנא בתרא. והלכתא אף כלישנא קמא: ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר רב אשי למאי ניחוש ליה. אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. א"ל רבינא לרב אשי ודלמא ישראל הוא ואמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו. אמר ליה הכי השתא התם נהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממונא דכהן חשיד. הכא מכדי מידע ידיע דהאי מום מובהק הוא מ"ט אתייה לקמי דרבנן. משום כבודו של חכם על כבודו של חכם לא עבר איסורא עבד:

סימן יאעריכה

מתני' בכור שניסמת עינו שנקטעת רגלו שנשברה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת. רבי יוסי אומר אפי' יש שם עשרים ושלשה לא ישחוט אלא על פי מומחה:

גמ' רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דריב"ל אמרי ואמרי לה רבי שמלאי וריב"ל תרוייהו משמיה דרבי יהודה נשיאה אמרי התרת בכור בחוצה לארץ ע"פ שלשה בני הכנסת אמר רבא ובמומין מובהקין. אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. מאי קמ"ל תנינא הרי זה ישחט ע"פ שלשה בני הכנסת אי ממתניתין הוה אמינא אפי' במקום שיש מומחה קא משמע לן במקום שאין מומחה אין במקום שיש מומחה לא וכן הלכתא. כתב ה"ר יונה ז"ל מומחה דקאמר לאו דידע הלכות מומין בלחוד אלא דפקיע גם בראיית העין לבדוק ולבקר בהם ולהכירם היטב. והאידנא דליכא מומחין בכור שיש לו מום מובהק נשחט על פי שלשה בני הכנסת. ומומין שאין מובהקין כגון דוקין שבעין וכיוצא בהם לא עבדינן בהו עובדא האידנא. ואשכחנא לרבינו יצחק הצרפתי ז"ל בתשובת שאלה דצרימת אוזן מן הסחוס הוי מום מובהק היכא דמנכרא שפיר ומיגליא יאות ונראה לעינים דנפישא מחגירת צפורן. והיינו דנקט הש"ס מו"ק דף יג. צרם אוזן בבכור ומת. הצורם אוזן פרתו של חבירו ב"ק דף צח. משום דהוי מום ניכר ומובהק:

סימן יבעריכה

מתני' השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם הדמים. ומה שלא אכלו יקבר והוא יחזיר להם הדמים וכן השוחט את הפרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו הם יחזירו לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים. מכרוהו לעובד כוכבים או השליכוהו לכלבים משלמין לו דמי טריפה:

גמ' תנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור. פירות ונמצאו טבלים. יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים :

סימן יגעריכה

תנן בפרק אין צדין דף כה: בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט. ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן במאי קמיפלגי. ברואין מומין בי"ט קא מפלגי. דר' יהודה סבר רואין. ורבי שמעון סבר אין רואין. והלכתא בהא כרבי שמעון. דאמרינן שם דף כז. אמי וורדנאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה סבר דלא למיחזייה ביומא טבא. אתו וא"ל לר' אמי. אמר שפיר עבד דלא חזי. איני והא רבי אמי גופיה חזי. רבי אמי מאתמול הוה חזי וביומא טבא שיולו הוה משייל. היכי הוה עביד. כי ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא בפניא דמעלי יומא טבא והוה יתיב רבא וקחייף רישיה דל עיניה וחזי למומא אמר ליה זיל האידנא ותא למחר. למחר אתא לקמיה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה הוו מנחי שערי אחורי דהוצא. בהדי דקעייל רישיה פרטיה לשפתיה. א"ל ודלמא את גרמת ליה. אמר ליה לאו. כתב הרמב"ן ז"ל שמעינן מינה דבכור בהמה טהורה נוהג בחו"ל דהא רבא בח"ל הוה וקמייתי ליה בוכרא ואמר נמי לעיל בפ"ק דף ג: ההיא גיורתא דמסרין לה אחוה בהמה לפטומא. אתאי לקמיה דרבא אמר לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה. רב מרי בר רחל הוה ליה חיותא והוה מקני אודנייהו לעובד כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה וכו'. ובפרק אלו טריפות דף מד: רב חסדא שרא בוכרא ולא זבן מיניה. וכל הני אמוראי בבבל היו. ותו אמר לעיל סי' יא התרת בכור בחו"ל על פי שלשה בני הכנסת. וליכא לאוקמא בבכור שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ. דא"כ הוה אמר הכי בהדיא ולמה ליה לאדכורי חו"ל אתר' דלא נהיג ביה בכור בהמה טהורה. ולא שכיחא אלא לעתים רחוקות שיביאו מארץ ישראל. לימא התרת בכור במקום שאין מומחה על פי שלשה בני הכנסת. אמר ליה שמע מינה חו"ל אתרה דבוכרי הוא ונקט חו"ל אתרא דלא שכיחי ביה מומחין. והא דתנן בפרק אלו קדשים דף כא. תמורת הבכור והמעשר ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי אלו כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים. מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים. שכל הקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא. חוץ מן הבכור והמעשר. ויש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון. חוץ מן הבכור והמעשר. ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר. ואם באו תמימים יקרבו. ורמינהי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל לירושלים ולא קבלו ממנו. אמר רב חסדא לא קשיא הא ר' עקיבא והא ר' ישמעאל. מאי היא דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו. ת"ל ואכלתה לפני ה' אלהיך וגו' מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ וכו'. ההיא לא קשה מידי דלא אקשיה למעשר אלא שאינו בא מחוצה לארץ לארץ ליקרב על גבי המזבח. אבל מיקדש קדשי בחו"ל. תדע דתנן בפרק בתרא דף נג. מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל. והוינן בה לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו"ל לארץ ויקריבנו. ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה. ומשני אפי' תימא ר"ע כאן ליקרב כאן ליקדש. דיקא נמי דקנסיב הש"ס והבאתם שמה ש"מ. ומאחר שאינו קרב למה קדוש. ליאכל במומו לבעלים. וממילא שמעינן לאידך דקא"ר עקיבא נמי בבכור יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לארץ ויקריבנו ת"ל כו' לא אתא נמי למעוטי אלא שאינו קרב אבל ליקדש ודאי קדשי אפי' בחוצה לארץ. דהנך תרתי מתנייתא דר"ע בני חד בקתא אינון וחד אורחא אית להו. והא נמי דייקא מדקא נסיב לה הש"ס ואכלת לפני ה' אלהיך כדדייקינן בגמרא באידך ש"מ בחדא מחתא מחתינהו. ויגיד עליו ריעו. ובכור ומעשר נמי מגמר גמירי מהדדי בכל דוכתא. ואם תאמר אם כן אמאי לא תני בכור בהמה טהורה נוהג בארץ ובחוצה לארץ כדקתני במעשר. ויש לומר בשלמא מעשר אצטריך דלא תימא דיניה כמעשר דגן. אי נמי משום דמעשר אמרה תורה להקדישו ולהקריבו סד"א בזמן דאיכא בית אין בזמן דליכא בית לא להכי אצטריך למיתני דנוהג גם בחוצה לארץ. אבל בכור פשיטא דהא בפטר רחם תלא רחמנא וחובת הגוף הוא. ומתנות כהונה הנוהגות בכל מקום הוא כפדיון הבן ופטר חמור. הלכך לא צריך למיתני בבכור בהמה טהורה דנוהג בחו"ל כדלא תני נמי הכי בבכור אדם ובבכור בהמה טמאה. ואצטריכנא הני מילי משום דאשכחן חד מרבוותא דכתב בפסקיו הכין מצות בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך. ואם הביא אין מקבלין ממנו והרי הוא חולין. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. והכי סבירא להו לרבוותא ועבדי בה עובדא למיתב בוכרי לכהני בחוצה לארץ האידנא וליכא לספוקי ביה כלל. הרמב"ן ז"ל:


הדרן עלך כל פסולי המוקדשין