מלאכת שלמה על בכורות ה
<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל פסולי המוקדשין: פ' הזרוע (חולין ד' קל"ג) ובפ"ק דתמורה דף ח' ושם ס"פ ולד חטאת. בפי' רעז"ל כל פסולי המוקדשין שנפל בהן מום אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא ע"כ. אמר המלקט רש"י ז"ל גריס ברישא דמתני' כל פסולי המוקדשין הנאתם להקדש וכתב הרב ר' בצלאל אשכנזי בכל הספרי יד לא גרסי' הכא הנאתם להקדש משום דבסיפא קתני לה וכן נוסחת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל רש"י ז"ל גריס לה הכא וצ"ע דהא בסיפא קתני לה פסולי המוקדשין הנאתן להקדש וכו' ושמא רש"י ז"ל לא גריס לה בסיפא ומיהו בכל הספרים איתיה עכ"ל ז"ל ורעז"ל נראה שתפס פי' רש"י ז"ל ברישא. עוד בפי' ר"ע ז"ל ונשקלין בליטרא להמכר וכו' עד דמתוך שיכולין למכרו ביוקר. אמר המלקט כלומר כיון דשרינן להו לבעלים לזבוני להו באיטליז ולהשקל בליטרא לאחר פדיונם ג"כ כשהבעלים פודין אותם מתחלה מיד ההקדש הם פודין אותם בתוספת דמים אבל קודם פדיון אין יכולים לשוחטן דבעינן העמדה והערכה:
חוץ מן הבכור ומן המעשר: בגמרא פריך בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מיזדבן הא בביתיה מיזדבן אלא מעשר בביתיה מי מיזדבן והתניא וכו' ומוקי לה רב ששת במעשר בהמה של יתומים עסיקינן שהוא בעל מום ואין יכולין לאכלו כולו ויסריח ומשום השב אבידה דיתומים נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר הכי כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אימתי עושה תמורה מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ק דמעשר שני סי' ב'. ואיתה להאי בבא בתוס' דפ' התערובות ד' ע"ה. בפי' רעז"ל חוץ מן הבכור ומן המעשר וכו' עד דבשר בכור נאכל. אמר המלקט פי' דבשר בכור בעל מום נאכל וכו':
שהנאתם לבעלים: אע"פ שמפרש טעם משום דהנאתם לבעלים על כרחין מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דתמורה ובסוף חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתה מי שנאכלים בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר וכו' ושמא משום קרא נפקא לן דאין נוהג בהן מנהג בזיון בדבר שאין הנאתם להקדש. תוס' ז"ל:
פסולי המוקדשים הנאתן וכו': פי' אין צדין ד' כ"ח וביד ספ"א דהלכות איסורי מזבח ובפ"א דהלכות בכורות סי' י"ח ובפ' ששי סי' ו' ובטור יו"ד סי' ש"ו. וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר וגם בשומנו של גיד מאחר שהוא מותר מן התורה אבל בחלבו וגידו וקרניו ודמו לא עבוד מעלה ונמכרין במקולין ונשקלין בליטרא. בפי' רעז"ל מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי וכו' פי' דגמרי' גאולה גאולה מחרמים ומפורש הוא בפי' רעז"ל פ' ראשון דמעשר שני סי' ב':
וב"ה מתירין וכו': תוס' פ' בהמה המקשה (חולין ד' ס"ט) ובגמרא מוקמינן למתני' ר' עקיבא היא דאמר דב"ה מתירין ות"ק דברייתא קאמר דלא התירו ב"ה אלא זרים ישראלים בלבד ופסקו התוס' כב"ה דמתני'. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ג':
בכור שאחזו דם וכו': פ"ק דפסחים ד' י"א ובפ' כל המנחות (מנחות ד' נ"ו) בברייתא ושנויה בת"כ פרשה ז' דפרשת אמור ותוס' שם דמתני' גופה וגם בירושלמי פ"ח דתרומות ודספ"ק דפסחים וביד כולה מתני' עד סוף סי' ה' שם פ' שני סי' ז' ח' ט' י"א י"ב י"ג ט"ז י"ז י"ח ובפ"ג סי' ב' ובפ' ששי סי' ט' ובטור יו"ד סי' שי"ג:
דברי ר' יהודה: ר"מ אית ליה בברייתא דבמקום שאין עושה בו מום מקיזין לו את הדם ואין מקיזין לו מקום שעושה בו מום:
וחכמים אומרים יקיז וכו': בברייתא קתני וחכמים אומרים יקיז אע"פ שעושה בו מום וז"ל הברייתא בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושה בו מום ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושה בו מום דברי ר"מ וחכ"א יקיז אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום רש"א אף נשחט על אותו המום ר' יהודה אומר אפילו הוא מת אין מקיזין לו את הדם ואסיקנא בגמרא דהלכה כר"ש דברייתא דאמר דישחט עליו ובגמרא מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי לה ר' חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה בתרומות פ' האשה דתנן התם חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע אם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכו' דעכשיו שהיא ספק טמאה אינה ראויה לאכילה דשמא טמאה היא ולא לזלוף דשמא טהורה היא ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזלוף ר"ג אומר אל יחדש בה כל דבר דר"מ דאסר לקלקלו ולהטיל בו מום ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום דקאמר דיקיז כדי שלא ימות ס"ל כר' אליעזר דאסר לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא ורבנן דשרו הכא להטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ס"ל כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזלוף ור' יהודה דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקיזנו ולא יקלקלנו ולא יתקונו ס"ל כרבן גמליאל דאמר לא יקלקלנה ולא יתקננה. ודחי ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ הכא אלא משום דקעביד בידים שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום אבל התם דגרמא בעלמא שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה כר' יהושע ס"ל דמוטב שיגרום לה טומאה שיניחנה במקום התורפה ותהא ראויה לזלוף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום ולית ליה סברא למימר שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה וע"כ לא קאמר ר' אליעזר התם אלא שמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס"ל ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא משום דאי שביק ליה מיית אבל התם שמא יבא אליהו ויטהרנה כר' אליעזר ס"ל וע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דגרמא בעלמא אבל הכא דקעביד בידים כר"מ ס"ל וע"כ לא קאמר ר' יהודה הכא אלא דקעביד בידים אבל התם דגרמא כר' יהושע ס"ל וע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס"ל ועוד הכא בקראי פליגי כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יְהַיֶה ר"מ סבר כל לרבות אפילו בעל מום כגון הכא שאחזו דם לא יטיל בו מום אחר ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כתיב הראוי לרצון שהוא תמים אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא ור' יהודה סבר כר"מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום והתם בקראי פליגי ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי ר' יהושע סבר הראוי לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור' אליעזר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. וכתבו תוס' ז"ל במנחות דף נ"ו היינו טעמא דחכמים דברייתא משום דברייתא מיירי כשאין לו רפואה אא"כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת הדם כמום וה"ל כמטיל מום בבעל מום אבל במתני' בשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום וכן העלו ג"כ הכא דבתרתי פליגי בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וכו' ובמתני' פליגי באין מתכוין דאין כאן מטיל מום בבעל מום דמיירי שאחזו דם שלא ימות בו אם לא יקיזוהו דר' יהודה אמר אין מקיזין בשום ענין אפי' הוא מת וחכמים אומרים יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבוא לידי מום כשיקיז סמוך לאזן או לניב שפתים או לחוטם דקסברי דבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע כן מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקט בברייתא וא"ת וכיון דאחיזת הדם חשיב כמום כשאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לישחטיה וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א"נ חשיב כמום עובר כיון דזימנין יש לו רפואה עכ"ל ז"ל והכי מוכח בגמרא דר"ש דאמר במתני' יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום משום דסבר בעלמא דבר שאין מתכוין מותר וכן פי' רש"י ז"ל. ובירושלמי דתרומות שם בדף מ"ו ודפסחים שם ד' כ"ח משמע נמי דמפרש דר"ש לאו באותו מום קאמר דמתכוין להתירו מדמייתי עלה ברייתא דקתני בשם ר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום ולהתירו דס"ל דנשחט באותו מום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא עכשיו מכוין כדי שלא ימות לא קנסינן ליה ומוקי ר' בון בר חייא לההיא ברייתא בקדשים שהוא חייב באחריותם כגון שאמר הרי עלי שלמים והפריש אחד ואחזו דם בהאי מותר להטיל בו מום ואוכלו בפדיון על מום זה דס"ל במרובה דקדשים שחייב באחריותם דהדיוט מיקרו ולית בהו אזהרה דכל מום לא יהיה בו ולא פליג ר"ש דברייתא אדר"ש דמתני'. ועיין במ"ש בפ"ח דמסכת תרומות סי' ח':
הרי זה לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר: בגמרא פריך ומי קניס ר' אליעזר לעולם פי' שלעולם לא יהיה מותר ורמינהי דתנן בספ"ז דמסכת נגעים מי שהיתה בו בהרת ונקצצה טהורה קצצה מתכוין ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר יטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס ומשני כי קניס ר' אליעזר בממונו אבל בגופו לא קא קניס ממונו דאיכא למימר דאתי למיעבד ממה נפשך דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין עד מום אחר בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול בו מום הלכך קנסינן ליה לעולם אפילו יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד אבל בגופו ליכא למימר דמנחית לספיקא ולקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם דהא ודאי לא עביד איניש כיון דקנסינן ליה עד שיולד לו נגע אחר דחייש שמא נגע אחר לא יולד לו לעולם ולא נטהר לעולם ואפילו אם יולד מה נהנה בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה מוטב לו להניח את זה שמא יתרפא ורבנן אדרבנן לא קשו אהדדי אע"ג דבמתני' מקילין מלקנוס יותר מר' אליעזר והתם מחמירין יותר מר' אליעזר דהכא במאי דעביד קנסוהו רבנן במאי איכוון למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה והתם במאי דעבד קנסוהו רבנן במא איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה בהאי קציצה קנסוהו רבנן. ואם מת הצורם לא קנסו בנו אחריו מההיא דשדה שנטייבה בשביעית כמו שכתבתי בפ"ד דשביעית ובפ' השולח גט גבי מוכר עבדו לעו"ג או לח"ל ובפ' שני דמועד קטן:
מעשה בזכר וכו': תוס' פ' הלוקח בהמה (בכורות ד' כ"ד:)
זקן ושערו מדולדל: בח"ל ובזמן הזה עסיקינן דאי לא תימא הכי לקרביה הרגמ"ה ז"ל:
ראהו קסדור: מצאתי מוגה ראוהו קסטור בטי"ת. ובטור י"ד סימן שי"ג:
וצרם באזנו: נראה לר"י דאפי' בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפילו קטנה שהצפורן חוגרת בה. תוס' חיצוניות. וז"ל ספר הלבוש שם סי' שי"ג אם עו"ג או תנוק מטיל בו מעצמו אם לא כיון להתירו מותר שאם כיון העו"ג להתירו גזרו בו משום דידיה אבל אם לא כיון להתירו לא גזרו בו ואפילו אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לנו לשוחטו עד שיפול בו מום לא גזרו בו דהא לא אמרו לו שיטיל בו מום אלא לפי תומם הגידו לו הענין והוא מעצמו עשה ויכול להיות כדי לנסות עשה כי לא האמין ולא שהיתה כונתו שיתירוהו אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שרואה שיתירוהו עכשיו על ידו עושה ג"כ כן לאחרים כדי שיתירוהו אסור ואם ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא ואם עו"ג מסיח לפי תומו שהישראל צוהו מהמנינן ליה להחמיר ואין מתירין אותו ע"כ:
זה הכלל כל שהוא לדעתו: לאתויי גרמא פי' רש"י ז"ל כגון אם הניח בצק ודבילה ע"ג אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנה או כגון מה שפי' רעז"ל מועתק מהרמב"ם ז"ל. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו דמותר הבכור ע"י עו"ג אלא דאמר לו לעו"ג אא"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא אבל אם אמר לו אא"כ נעשה בו מום דמשמע ע"י אדם כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ורבא אמר נעשה נמי ממילא משמע ולא שנא ופי' הרגמ"ה ז"ל שלא לדעתו לאתויי מסיח לפי תומו דאפילו דאמר אא"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו הואיל ולא שאל אותו העו"ג מה טיבו כההוא קסדור אלא הוא מעצמו היה מסיח לפי תומו ע"כ בתוס' לשון קצת:
הרי זה ישחט עליו: כצ"ל. ופי' רש"י ז"ל ואפילו כהן לפי שלהצלתו מכוין. בפי' רעז"ל אבל שלא בשעת רדיפה לא ובגמ' פריך פשיטא ומשני מהו דתימא צעריה שהיה רודפו קא מדכר קמ"ל. אכן בלישנא בתרא דבגמרא אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דקמדכר וכן פסק הרמב"ם ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל וכן בטור סי' שי"ג דיו"ד ובש"ע שם גם בספר הלבוש שם:
הראויין לבא בידי אדם: ביד פי"ב דהלכות מעשר סי' י"ז ובס"פ עשירי דהלכות מטמא משכב ומושב. ורוב הפוסקים הכשירו רועה כהן להעיד על הבכור בעוד שהוא ברשות ישראל והרמב"ם ז"ל פסל רועה כהן להעיד עליו בעוד שהוא בבית ישראל ולא הכשיר אלא רועה ישראל על בכור שביד כהן עיין טעמו שם בכסף משנה ובבית יוסף ביורה דעה סי' שי"ד:
ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: מאי דאיכא בין ת"ק לר"מ רעז"ל תפס בו פי' הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו פי' שנים כל שהן ואפילו כהנים [כו' עי' בתוי"ט]. ותוס' חיצוניות כתבו דת"ק מודה דשנים כהנים בעלמא מהימני דדוקא בחד חיישינן לגומלין אבל בתרי לא חיישינן לגומלין כיון שכשרין לכל עדות שבתורה ומהימני אפילו לכהנים ולר"מ אפילו לישראל לא מהימני ע"כ ורבי פליג בסיפא דברייתא ארשב"ג וגם אר' יהושע בן קפוסאי ואמר אפילו עשרה והן בני ביתו אין נאמנים להעיד אבל מן השוק עד אחד מהימן ולר' יהושע בן קפוסאי צריך שנים מן השוק כדאמרינן. ובטור יו"ד סי' שי"ג שי"ד ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ס"ד וקצרתי לשונו בס"פ דלעיל:
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא וכו': בטור יו"ד סי' ש"ט שי"ד. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי בכור זה וכחב כן מצאתי וצ"ע ע"כ. בפי' רעז"ל ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו השוחטו. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתבו תוס' חיצוניות נראה לר"י דר"ל בשביל חכם שהתירו על ידו הוא שצריך להביא עדים לפניו שהוא לא הטילו ואז יתירנו לו דודאי אין צריך שיבואו עדים לפנינו כדמוכח בגמרא ע"כ. עוד בפי' רעז"ל שכהנים חשודים להטיל מום וכו'. אמר המלקט פי' מפני שהוא לאו בעלמא אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ מפני שהן בכרת:
שנסמית עינו וכו': דהוי מומין מובהקים ולא תימא דהאי דנקט מומין מובהקין להדיעך כחו דר' יוסי דאפ"ה אסר אלא דוקא נקט. והגיה הרי"א ז"ל אפילו יש שם כ"ג אינו נשחט אלא על פי מומחה:
השוחט את הבכור ומכרו וכו': הרי"ף והרא"ש ז"ל ר"פ המוכר פירות ותוס' דפירקין ד' ל"ב וביד פ"ח דהלכות מ"א סי' ט' ובפ"ג דהלכות בכורות סי' ט' ובפי"ו דהלכות מכירה סי' י"ב י"ג ובטור יו"ד סי' קי"ז וסי' ש"י ובח"מ סי' רל"ד:
מכרוהו לעו"ג או הטילוהו לכלבים: נראה שעונה אבשר שהוא לשון זכר:
ישלמו לו דמי הטרפה: פי' אע"פ שהם מכרוהו ביוקר לפי שהוא מכר טרפה מדעתו הרגמ"ה ז"ל:
ויחזיר להם את הדמים: בגמרא בברייתא חולק ר"ש בן אלעזר דאם מכר לו טרפה או נבלה ושקצים ורמשים שהנפש קצה בהן יחזיר להם כל הדמים דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהן כגון בכורות טבלים ויין נסך ינכה להם מן הדמים והוא יטול קצת ופרכינן גבי בכור אמאי יטול קצת לימא ליה ישראל לכהן שמכר מאי אפסידתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו ומשני כגון דזבין ליה כהן השוחט מקום המום לישראל דאמר ליה כהן לישראל אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא ושרי לי כר' יהודה דאמר במתני' בפ' עד כמה דהשוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר' יהודה מתיר וטבלים נמי הווה מתקנינא להו ואכילנא להו ויין נסך נמי יטול קצת משום דלא מכר לו יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרו דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מזבננא ליה לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו כותיה דרשב"ג בפרק בתרא דמסכת עבודה זרה: