רמב"ם על בכורות ה
ראו גם נוסח המשנה בכורות ה רמבם
בכורות פרק ה
עריכהאיטליס - שם מקום המיוחד למכור בו הבשר.
וכשאנו מתירים מכירת פסולי המוקדשים בשווקים כבשר חולין, מוסיפין בדמיהן כשלוקחין אותן מן ההקדש, ולפיכך יש בדבר שמוסיפים הדמים הנאה להקדש הואיל ודמיהם קדש. אבל הבכור הנאכל במומיו כמו שנתבאר, אינו נמכר אלא בבתים, לא בשווקים.
ושוקלים מנה כנגד מנה - חלק בחלק. כגון שיחלקו אותן ששה או שבעה, ונותנים חלק בכף זה וחלק בכף זה רוצה לומר כפות המאזנים.
וזה מותר בבכור בלבד, אבל מעשר לא. לפי שנראה כאילו הוא מוכר וכאילו הוא מחליף חלק זה בחלק זה, ואתה ידעת שאין מותר למכור המעשר כל עיקר ואף על פי שנפל בו מום ונשחט במומו, לא באיטליס ולא בבית, כמו שאמר עליו "לא יגאל"(ויקרא כז, לג), ולא נאמר בו "לא יפדה"(במדבר יח, יז) כמו שנאמר כבכור. וכתוב בספרי "בבכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר, ובמעשר שנאמר לא יגאל אינו נמכר, לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום". וכבר זכרנו פירוש זה בתחילת מסכת מעשר שני:
בית שמאי אומרים, שאפילו בכור בעל מום לא יאכל אלא בחבורות הכהנים מצד הכתוב שנאמר בו "ובשרם יהיה לך"(במדבר יח, יח) וגו', והואיל והוא ממתנות כהן לא יאכל אותו אלא כהן.
ובית הלל אומרים, לא נאמר זה אלא בתמים בלבד, אבל בעל מום יכול הכהן למוכרו ולהאכילו למי שירצה, ואפילו לגוי, לפי שנאמר בבעל מום "כצבי וכאיל"(דברים טו, כב).
וכבר ידעת דעת רבי שמעון שדבר שאין מתכוון מותר, וביארו בתלמוד שהלכה כמותו. ואין כוונתו במה שנאמר כאן אף על פי שהוא עושה בו מום שיארע המום בשעת הקזה בהכרח, לפי שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וכבר פירשנו זה ובארנו אותו פעמים.
אבל עניין מחלוקתם בכאן, שרבי יהודה אומר, לא יקיז כל עיקר שמא יארע בו מום אף על פי שלא נתכוון לכך, דדבר שאין מתכיון אסור. וחכמים אומרים, שיקיז על מנת שידע שההקזה אינו עושה מום בשום פנים. ורבי שמעון אומר יקיז ואין חוששים למה שיארע אחר הקזה, שאם אירע מום מאותה הקזה אין אנו חוששים לפי שהוא דבר שאין מתכוון, ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה ולא ימות. ורבי שמעון אומר ששוחטים אותו במומו שיארע בו מחמת אותה הקזה, אם אירע.
והלכה כרבי שמעון שיהא נשחט עליו גם כן:
צרם - נקב.
קסדור - ממונה על ממוני המלך, וכבר בארנו אותו בנשים.
מה טיבו - מה סיבתו ועניינו. ושם הסיבה אצלם "טיב".
ופיגיון - שם הכלי שבו מנקבים מקום הנזם.
והשמיענו דין הגוי ודין קטני ישראל, לפי שמשניהם יחד יתאמת העניין. שאילו השמיענו דין הגוי לבדו, אמרנו זה הוא כדי שלא ירגיל לעשותו פעם שניה, אבל הקטן אפשר שירגיל לעשות כן ולא יהא מותר לאכול מה שעשה בו מום אפילו שלא במתכיון. ואילו השמיענו דין קטנים, אמרנו כדי שלא יתערב לנו קטן בגדול ולפיכך הוא מותר המום שעשאוהו שלא במתכוון, אבל הגוי שהוא גדול שמא יתערב בישראל גדול ויהיה הבכור ההוא אסור ואף על פי שלא נתכוון בעליו עליו. לכך הודיענו שאין הפרש ביניהן. ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוון בנוקבו אוזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום, אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו, וכשמתכוון לזה תמיד היינו כאילו אנו צוינו אותו להטיל המום.
ומה שאמר כל שהוא לדעתו אסור - ואפילו על ידי סיבה, כגון שהוליכו במקום שיש בו ברזל עומד כדי שיכשל בו ויעשה בו מום וכיוצא בו.
ושלא לדעתו מותר - ואפילו אמר בתוך סיפור דבריו "אילו נפל בבכור זה מום הייתי אוכלו" ולא נתכוין לעשות בו מום, ושמע הגוי ועשה בו מום והוא לא ידע, הרי זה מותר.
וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה, ובתוספתא דבכורות אמרו "העושה מום בבעל מום, והמסרס את המסורס, והמחמץ את המחומץ, לוקה את הארבעים". ודע זה.
ודע שאם עבר ישראל והטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום, וזהו מה שאמרו "לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן".
ואין הלכה כרבי אליעזר:
כבר זכרנו שהכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה כמו שאמרו "לא נפטרו מבכורות בהמה טהורה", ואם יפול בו מום יאכלנו בעליו הכהן בטומאה כמו שיאכל בכור ישראל שנפל בו מום.
ואמר שאם היה זה הרועה ישראל ורועה בהמות כהן, ואמר שהמום הזה אירע בלי כוונה, הרי הוא נאמן לפי שלא יגיע לו תועלת שיעשה הוא המום. ואם תאמר שאנו חוששין שמא יעשה זה כדי שיאכיל אותו ממנו הכהן כשישחט אותו, מפני שמותר לישראל לאכול מבכור בעל מום כמו שזכרנו, אין חוששין לזה לפי שהוא שיעור מועט ועל שיעור מועט כזה לא יעשה עוון, והוא עניין מה שאמרו "ללגימה לא חיישינן". אבל אם היה העניין בהפך, כמו שהיה הרועה כהן והבהמה של ישראל, אינו נאמן הרועה לפי שבכור בעל מום מתנה לכהן כמו שזכרנו ביאורו, והרועה חושב בדעתו שלא יניח אותו ויתנהו לזולתו מן הכהנים, ולפיכך אנו חוששין שמא הוא עשה בו המום בכוונה רוצה לומר הרועה כדי שיאכלנו במומו. וכן אינו מותר להעיד כהן אחר אם נפל מום בבכור, דחיישינן לגומלין זה את זה.
ואמר רבן שמעון בן גמליאל, נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. וחלק עליו רבי מאיר ואמר, הואיל והוא חשוד אינו נאמן לא על של חבירו ולא על של עצמו. ועניין מחלוקת רבי מאיר ותנא קמא, שרבי מאיר אומר בכור כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ותנא קמא אומר, אינו מעיד כהן על בכור כהן, הא שלא כהן מעיד ואפילו אחד. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בני ביתו של כהן ובניו נאמנים, אבל אשתו לא לפי שהיא כגופו.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אין הכהן חשוד אלא שמא יעשה מום בכוונה בבכור כדי שיהא מותר לו לאוכלו ולמוכרו כמו החולין, אבל לאכול קדשים בחוץ אינו חשוד. לפיכך אם אמר חכם דן לי שזה מום נשחט עליו הבכור, הרי הוא נאמן. ונאמן גם כן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו לפי שהוא "מילתא דעבידא לאגלויי", מפני ששואלין למי שנתנו לו אם נתנו במום או בלא מום, והמום הזה אירע ברשות הכהן שאין נאמן עליו כפי שזכרנו. ודע שעד מפי עד כשר לעדות בכור, וכן אשה מעידה שהמום הזה אירע בפניה ולא נעשית בכוונה.
ודע שהכהנים גם כן מפרישין מעשר בהמה.
והטעם שמחמתו הכל נאמנים על מומי מעשר לומר שלא באו בכוונה, ואפילו הבעלים, לפי שאילו רצה אדם היה מטיל מום בכל צאנו ואחר כך מעשרם, ומפריש המעשר בעל מום.
ואחר כך אמר, שהמומין האלו הידועים שאין בהן ספק שהן מומין מעמיד עליהן שלושה הדיוטות וישחט על פיהן, כל זה כשאין באותה מדינה מומחה, אבל אם היה שם מומחה לא ישחט אלא על פיו. וכן הפרת נדרים אינו מועיל שלושה הדיוטות אלא במקום שאין שם מומחה.
ורבי יוסי אומר, ואפילו היו מצוין סנהדרין ולא היה במדינה מומחה למומי בהמה, לא ישחוט עד שיהא מצוי מומחה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
עניין מה שאמר ישלמו לו את הדמים שמחשבים עמו בדמי טריפה, ומנכין אותו מן הדמים שנתנו, ומחזיר להן המותר:
משנה בכורות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב