תוספות יום טוב על בכורות ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

נמכרין באטליז כו'. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי' הר"ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו'] בגמ' אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ"ג פ' בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא:

חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי' הר"ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש"י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו':

ומן המעשר. ופרכינן בגמ' דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. כמ"ש הר"ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ"ז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו:

ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב"ם ספ"א מהל' בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע"כ. וכתב הכ"מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:

בבכור. כתב הר"ב אבל מעשר כו'. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו'. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ"ש הר"ב במ"ב פ"א ממעשר שני. ומ"ש הר"ב ושנינו בספרי בכור שנאמ' בו כו'. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ"מ פ"ו מה"ב:

משנה ב עריכה

ואפילו נכרי. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים ומ"ב פ"ד דחולין. [*ומ"ש הר"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י"ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ"ט]:

אין מקיזין לו דם. פי' הר"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ"ק דפסחים דף י"א [*ומ"ש הר"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ"ש במשנה דלקמן]:

רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב"ם:

משנה ג עריכה

הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר"ב משום קנס כו' [ועי' מ"ש במשנה ה' פ"ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו'. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר"א לא איצטריך. דדלמא ר"א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי' דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ"ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר"מ. דר"מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ"ש הר"ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב"ם כחכמים בפ"א מהלכות אסורי מזבח והתוס' והרא"ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ"ש הר"ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו"ד בשבא. והה"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:

והתירוהו. פי' הר"ב שלא נתכוין לעשות נ"ר לישראל. שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו. רש"י:

[*היו התינוקות כו'. וכ' הר"ב דצריכא כו'. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי' לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב"ם]:

כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר"ב לאתויי גרמא כו'. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל"ג. והא דאסברה לה הר"ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו'. מפי' הרמב"ם העתיק כן ואף בחבורו פ"ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג"כ הברייתא דנתן דבילה כו'. וכתב הכ"מ מעובדא דר' צדוק איכא למילף הכי. ע"כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ' דף ל"ו:

ושלא לדעתו מותר. כתב הר"ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו'. לשון רש"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו':

משנה ד עריכה

היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:

הרי זה ישחט עליו. כתב הר"ב ל"ש כו' אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ'. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:

הראויין לבא בידי אדם. פי' הר"ב שי"ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו' שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:

רועים כהנים אינן נאמנים. פי' הר"ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו'. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו'. וכן לשון רש"י. וצ"ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא"כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא"כ אפי' שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו'. וה"נ כתב הר"ב לקמן בדבור ר' מאיר אומר כו' דלת"ק דוקא כהן אינו נאמן כו'. ולא אתני כהן רועה. ש"מ דס"ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ' וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר"מ לת"ק דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן בדעת הת"ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא"נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו'. כתב הר"ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב"ג. ולא קשי' אהלכתא דספ"ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו' דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ"ש לפירש"י שכתבתי במ"ח פ"ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר"ב הלכה כרשב"ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל:

רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש"י בגמ' [דף ל"ה]. ומסיים הטור ר"ס שי"ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות:

לא דנו ולא מעידו. כתב הר"ב ואיכא בין ר"מ לת"ק דלר"מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי' שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמ' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ריב"ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש"י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי' כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית לי' דריב"ק דאמר ת"ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי' אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור"מ לית לי' לר"י [ב"ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק ואפי' בכור ביד ישראל. ע"כ. וכ"כ התוס' דת"ק סבר כר"י [ב"ק] ושנים מן השוק דקאמר ר"י [ב"ק] בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר"מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולת"ק דוקא כהן אין נאמן וכו' ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. וא"כ בס"פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא"י בפי' הרמב"ם שכתב עליו דהוא דעת ר"מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע"כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ"ש בפי"ב מהלכות מעשר ובפ"ח משמטה וספ"י מה' משכב ומושב ובפי"א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר"ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב"ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ"ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב"ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב"ד בהשגותיו ספי"ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ"ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ"ד] כר"מ. וה"נ במשנה ו' פ"ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע"כ. וכ"כ הר"ב שם קל הוא כו' שמעינן מינה דאל"ה אין החשוד מעיד על אחר. וה"נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב"י בטי"ד סימן קי"ט מקשה אמתני' זו דחשכה מ"ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב"ם שפוסק כרשב"ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני' אתיא כר"מ ולא קי"ל כותיה. שהרי הרמב"ם עצמו פסקה בריש פי"ב מהלכות מעשר. עכ"ד. אבל מההיא מ"ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו' לא קשיא שכבר תי' זה בכ"מ משום דבעינן לאוקמי למתני' אפי' כר"מ. דהא סתמא מתניא ע"כ. וז"ל הרמב"ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ"ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר"מ כמ"ש בשמו ומש"ה דחוק הל' דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו'. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ"מ בגמ' שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר"מ:

משנה ה עריכה

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה כו'. כתב הר"ב ובלבד שיהיו לו עדים כו' שהכהנים חשודים להטיל מום כו'. אבל אין חשודים לאכול קדשים תמימים בחוץ. מסיים הרמב"ם ספ"ב מה"ב מפני שהוא עון כרת. ע"כ. כלומר והחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור ממנו. כדתנן ספ"ד. ומ"ש הר"ב וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו' ואע"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני ואע"ג דבמ"ה פ"ד דדמאי תנן קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן. התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וכמ"ש הר"ב שם. והכי איתא הכא בגמ' והלכך אין להאמינו אלא כשפורט ואומר קח לי מאיש פלוני מה שאין כן הכא דלא שייך אשתמוטי. וא"צ למ"ש הב"י סי' שי"ד דהתם איסורא דאורייתא והכא אכילת בכור אחר הטלת מום בכוונה אינו אלא קנס דרבנן. גם בגמ' פרכינן מרישא קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן. ודחינן התם אית ליה לאשתמוטי ולא דחינן לה התם איסורא דאורייתא הכא איסורא דרבנן. הלכך נ"ל מה שכתבתי:

בני הכנסת. כתב הר"ב וה"מ במקום שאין יחיד מומחה כו'. דומיא דהפרת נדרים. והכי לישנא דגמ'. וכתבו התוס' לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה [כמ"ש הר"ב ספ"י דנדרים] וכן בהמוכר את הספינה [דף ע"ד] גבי בת קול. דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ע"כ. ולי משנה שלימה בפ"ח דנדרים דתנן בה. יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם. אבל כבר כתבתי שם דבדוכתא אחריתי בגמרא פ"ג מייתי לה וגרס להתיר. ושכן העתיקה הרמב"ם והטור [*ועוד ראה מצאתי דבספ"ב דיבמות תני הפרת נדרים בג'. ולענין התרה שנויה. ותו בפרק שום היתומים במסכת ערכין דף כ"ג בנדר שהודר ברבים קא מיפלגי מ"ס יש לו הפרה ומ"ס אין לו הפרה וכו' ועוד שנית שם]:

אלא ע"פ מומחה. למומי בהמה. הרמב"ם. ועיין בפירוש הר"ב פרק דלעיל משנה ד':

משנה ו עריכה

ונודע שהיא טרפה. פי' שנטרפה בודאי דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא"צ בדיקה. דבדיקת [סירכות דבריאה] אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו שאע"פ שאפשר שיש בו מום. סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע"פ מומחה אסור כדאפסק הלכתא כר"מ משנה ג' פ"ד מהר"ר פאלק כהן בפי' הש"ע ח"מ סי' רל"ד:

מכרוהו לנכרים כו'. כתב הר"ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים דבכור תמים אסור בהנאה. ואני תמה שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו. אלא ע"ז ושביעית כמ"ש הר"ב סמ"ט פ"ב דקדושין. אבל נ"ל דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור משום דאע"ג דבמומו שרי אפילו לנכרים. כדתנן במ"ב דפרקין. מ"מ לא שכיחא למיעבד הכי לפי שישראל קדושים הן ומחבבין דבר שהיה עליו קדושה שלא להאכילו לעכומ"ז ולכלב. והואיל ולא שכח. אע"ג דשרי לא בעי למתני. ותני לה גבי טרפה וה"ה בבכור אי אתרמי הכי [ול' מכרוהו דייק דקאי אבכור]:

ישלם לו דמי הטרפה. פי' הר"ב כמו שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל וזהו שכתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות מכירה יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה וכו':