תפארת ישראל על בכורות ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

כל פסולי המוקדשים:    קדשים שהוממו ונפדו:

נמכרין באיטליז:    ר"ל שהפודן מהגזבר רשאי למכרן כשאר חולין בהשוק שמוכרין שם. בהמות חולין:

ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא:    הוא מין משקל [כמו מנורה בת י' לטרין יש לי בידך (שבועות מ"ג א'). אמנם יש ג"כ ליטרא שהוא מין מדה. דהיינו חצי לוג (כירושל' תרומות פ"י מ"ח). וכמדומה שיש ט"ס ברש"י (עירובין דכ"ט א') שכתב דליטרא [הוא לוג]. ור"ל שמותר למכרו במשקל כדרך שהקצבים מוכרין בשר חולין. ולא חיישינן בו לבזוי קדשים:

חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים:    דבכור ומעשר שהומם. כשנמכרין ביוקר יהיה הרווח של בעלים. להכי אין מבזין אותן כחולין. אלא נמכרין רק בביתו ובלי משקל. אבל פסולי וכו':

פסולי המוקדשין הנייתן להקדש:    דאם ימכרו באיטליז ובליטרא. עי"ז נמכרין יותר ביוקר. ועי"ז יוסיפו על דמי פדיונן בתחלה. וירוויח ההקדש:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:    דאם יש לו בשר חולין במשקל ליטרא או במשקל מנה. מותר לשקול כנגדו בשר בכור. דמדמשנה במשקלו. אין בזוי לבכור כל כך. אבל בהמת מעשר כשהוא תמים אסור למכרו מדאורייתא [משא"כ בכור אין אסור למכרו מדאורייתא כשהוא תם. רק מדעומד להקרבה אינו שלו שימכרנו] [כרמב"ם פ"א מבכורות הי"ז]. וכשהמעשר בעל מום. ואפילו נשחט. אסור עכ"פ למכרו מדרבנן. והא דאמרינן לעיל דמעשר אינו נמכר במשקל. משמע דבלא משקל מותר למכרה. התם מיירי בבהמת מעשר של יתומים קטנים. שאינן יכולין לאכלו כולו. להכי משום פסידא דיתמי אקמוה אדאורייתא דמותר למכרו כשהומם ונשחט. ולרמב"ם [ספ"א מבכורות] משנתינו בבכורות תם מיירי שנקרב במקדש ומתחלק לכהנים ומנה דקאמר תנא אין משמעותה משקל מנה. אלא לשון חלק הוא כמו על המנות [כשבת פכ"ג מ"ב]. כ"כ הכא נמי מותרים הכהנים המחלקים בשרו במקדש. לשקול חלק נגד חלק:

משנה בעריכה

בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור:    בכור שהומם ושחטו בעליו הכהן. לא יזמן את ישראל לאכול עמו:

בכור שאחזו דם:    שהוחלה ע"י רבוי דם:

אין מקיזין לו דם:    אפילו במקום שלא יעשה בו מום. דמתוך שבהול אממונו. גזרינן שיקיזנו במקום שעושה בו מום:

ובלבד שלא יעשה בו מום:    שלא יסדק ראש אזנו או ניב שפתיו דאי לא שרית ליה. אתי להקיזו במקום שיומם:

ואם עשה בו מום:    ע"י הקזה:

הרי זה לא ישחט עליו:    עד שיפול בו מום אחר:

אף על פי שהוא עושה בו מום:    דכיון שהקזתו מצילו מהמיתה. הו"ל חליו כמום עובר [ע"י הקזה]. דאז אינו אסור להטיל בו מום קבוע רק מדרבנן. ומשום פסידא לא גזרו ביה רבנן. וכיון דמותר להטיל בו מום. מותר אח"כ לשחטו על אותו מום דלא נאסר לשחטו כשהומם רק בדעביד איסור ומטעם קנסא. אבל אין לומר דטעמא דר"ש דשרי להקיזו מדהו"ל דבר שאין מתכוון. דהרי לאו להתירו באותו מום מתכוון רק לרפאותו. ליתא. דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא [כשבת ק"ג א']. ועי' תוס' הכא [דל"ד א' ד"ה אילימא]. וער"ן חולין [רצ"א א']. ורבנן ס"ל חולי לא הוה כמום עובר ע"י הקזה. דלפעמים תתרפא בלי הקזה. ולא הו"ל כבעל מום כלל. ולהכי אסור להקיזה במקום שאפשר שתומם. וקיי"ל כר"ש [שי"ג. ולתוס' ורא"ש הכא. קיי"ל כרבנן]:

משנה געריכה

הצורם:    הפוגם:

הרי זה לא ישחט עולמית:    אפילו הומם אח"כ מום קבוע. ובבעליו כהן מיירי. ומשום קנסא:

ישחוט עליו:    ואם מת המטיל בו המום. מותר לבנו וא"צ מום אחר. וה"ה בשחטו המטיל בו המום. מותר לאחרים. רק לכתחילה לא ישחוט ויאכיל לאחרים. דלמא יחזיקו לו טובה בעבור זה [ש"ך שי"ג סק"ב]. [אבל אי"ל למה הכא אסור לשחטו כדי להאכיל לאחרים. ומ"ש ממבשל בשבת אפילו במזיד דמותר מיד לאחרים במוצאי שבת [כא"ח שי"ח]. י"ל התם ליכא תקנה אחרת. דאף אם נאמר שימתין בכדי שיעשה. עכ"פ אי אפשר להמתין בה על פעולה אחרת שעי"ז יחשב פעולה זאת כאלו לא נעשית. או נ"ל דהכא כיון שאין לו שום תקנה בבהמה זו. חשדינן טפי שיהווה בה מום כדי שיהנו ממנה אחרים עכ"פ]:

ושערו מדולדל:    תלוי סביבו מדאסור לגזזו כל ימיו. ונקט הכי לאשמעינן שעי"ז תמה עליו הקסטור:

ראהו קסדור אחד:    בלשון רומי קוועסטאר. והוא קרימינאל ריכטער בל"א. ממונה ממלך:

אמר מה טיבו של זה:    שהניחוהו להזקין כל כך ושערו להתדלדל:

נטל פגיון:    בלשון רומי פוגיאנע. והוא לאנצע בל"א סכין פיפיות:

ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו:    דמה שהטיל בו מום. לא לעשות נחת רוח לישראל נתכוון. דהרי מדבריהם משמע שיצטרך שיפול בו מום מעצמו. ותו הרי לדידהו לא הו"ל מום רק בחסר אבר כולו [כגיטין נ"ו א']. רק דרך שחוק והיתול עשה האי קסדור כן:

ואסרו:    קמ"ל תנא בקסדור נכרי. דלא אמרינן אתא לאחלופי בגדול ישראל. וקמ"ל תינוקת. דלא אמרינן אי שרית בהו. אתו למסרך כשיגדילו:

כל שהוא לדעתו אסור:    זה הכלל. לאתויי גרמא. כגון שהניח לחם על אזנו. כדי שישכנו שם הכלב. וכדומה:

ושלא לדעתו מותר:    וזה הכלל דשלא לדעתו. לאתויי בלא היה הקסדור שואל תחלה מה טיבו. רק שהתחיל הישראל. וסיפר לנכרי דבכור זה כשיומם אנו אוכלים אותו ולא כוונו שיטיל בו השר מום. ואעפ"כ הטיל בו השר מום. אם רגלים לדבר (שנתכוון) [שלא נתכוון] הנכרי להתירו. מותר [שי"ג ודלא כמשמע לכאורה מר"ב]:

משנה דעריכה

היה בכור רודפו:    שנגחו. ואפילו היה רק איל מנגח שאין סכנה כל כך בנגיחתו:

הרי זה ישחוט עליו:    ואפילו בעטו אחר שניצל [שם. ודלא כר"ב]:

כל המומין הראויין לבא בידי אדם:    דיש מומין שאינן בידי אדם. כגון יתור אבר. או שעין או רגל א' גדול מחבירו:

רועים ישראל נאמנים:    ר"ל אם ישראל רועה אצל כהן. לא חשדינן שהרועה הטיל בו מים. כדי שיאכילנו רבו ממנו. דמשום לגימא מועטת לא עביד הרועה איסורא:

ורועים כהנים אינן נאמנים:    דאם כהן רועה בהמת ישראל. ובתוכם בכור זה. חשדינן ליה להרועה שעשה בו מום זה במתכוון. דמימר אמר לא שבק רבי לדידי ויהביה לכהן אחר. מיהו אם הרועה ע"ה. יש להקל. דמימר אמר. שלת"ח יתננו [כחולין דק"ל ע"ב. שם]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו:    דאפילו כהן מעיד לכהן אחר. ולא חיישינן לגומלין היכא דאין רגלים לדבר [ככתובות פ"ב מ"ח]. ואפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לאביהן על מום בכור. שהומם מאליו. חוץ מאשתו דכגופו דמיא. והכי קיי"ל [שי"ד]:

רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו:    דלת"ק דוקא הרועה הכהן אינו נאמן. אבל ב' כהנים מהשוק נאמנים. ולר"מ אפילו ק' כהנים מדחשודים אינן נאמנין. וקיי"ל כרשב"ג דכהן נאמן על של אחרים [שם]. דכל חשוד נאמן על של אחרים באין לו הנאה מעדותו. מיהו דוקא בחשוד שנו. שלא עבר רק פעם א'. אבל בהוחזק בעבירה זאת. מקרי מומר לאותו דבר. ואינו נאמן אף בשל אחרים [י"ד ש"ך ב' סק"כ וקי"ט סקי"ח]. וכל זה להקל. אבל להחמיר בשל אחרים. אפילו אינו מומר רק חשוד. אפ"ה אינו נאמן. דמדלא מהני עדותו רק מכח שתיקת הבעלים לדבריו דעי"ז נראה שסומך על דבריו. והרי בחשוד ודאי אינו סומך על דבריו [ש"ך קכ"ז סק"כ]. מיהו כל זה לענין להאמין החשוד בעדותו באיסורים. אבל לענין עדות ממון. כל החשוד לעבירה שחייבין עליה מלקות וכ"ש מיתה. פסול לעדות ממון מדאורייתא. ובאין בו מלקות או שעבר על איסור דרבנן. פסול מדרבנן. וי"א דבעבר עבירה מדרבנן צריך שיהיה בהחטא חימוד ממון [ח"מ ל"ד א' ב' ג'. ועי' מ"ש בפירושינו סנהדרין פ"ג סי' כ"א]:

משנה העריכה

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה:    לחכם. ואמר לי וכו':

ובעל מום הוא:    ובלבד שיהיה כאן עדים שלא הטיל בו הוא המום. אז נאמן. דלא חשידי כהנים רק להטיל מום בבכור. שהוא חיוב מלקות. אבל לא חשיד להאכיל קדשים תמימים בחוץ שהוא בכרת. ונ"ל לכאורה דצריך שנדע ג"כ שלא יטיל בו מום אחר קודם שחיטה מיהו י"ל דרק לעבר חשדינן ליה ולא להבא [ועי' קופת הרוכלין דף ז'] שהוכחנו איפכא. ומה"ט כהן שהוא מומחה. נאמן ג"כ לראות מום בכור של אחר [י"ד שי"ד]. ואפ"ה על של עצמו אינו נאמן. דמדאתחזיק איסורא. חשדינן ליה בשלו [ש"ט]. וכמו כן נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל פלוני עם מומו. דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי [שי"ד]:

הכל נאמנים על מומי המעשר:    דאין לחשדו שהטיל בו מום. דהרי מגו דהוה בעי הוה שדי מומא בכולא עדריה קודם שיעשר כדי לפטרו מלהקריב אימוריו דאין עושה בזה שום חטא:

שנשברה רגלו:    וה"ה שאר מומין מובהקין שנזכרו בטור [ש"ט]:

הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת:    ר"ל אף שהן רק קצת בני תורה. כאותן י' בטלנין שבכל עיר מיהו דוקא בזה"ז שאין לנו מומחה:

אפילו יש שם עשרים ושלשה:    ר"ל סנהדרין קטנה. [ואגב ש"מ דאין סנהדרין צריכין להיות סמוכין לכל דבר]:

לא ישחט אלא על פי מומחה:    שנטל רשות להתיר בכור. מהנשיא או מב"ד סמוכין בא"י וקיי"ל כת"ק [ש"ט]:

משנה ועריכה

השוחט את הבכור ומכרו:    ר"ל שמכר בשרו:

ונודע שלא הראהו:    שלא הראה מומו לחכם:

מה שאכלו:    הלוקחים:

והוא יחזיר להם את הדמים:    משום קנסא:

הבשר יקבר:    נ"ל דקמ"ל דלא בדקינן השתא להמום. דאפילו ימצא בו השתא מום מובהק כלעיל סי' ל"ה. אפ"ה מטעם קנסא אסור [כלעיל פ"ד סי' ט'. וכרט"ז ש"י סק"ב]:

מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים:    מיהו בהאכילן איסור דרבנן. אם אכלו א"צ להחזיר להקונים הדמים. חוץ מאיסורי הנאה. אפילו אסור רק מדרבנן. מחזיר להן הדמים. דלא הפסידו להמוכר כלל באכילתן [ח"מ רל"ד]:

מכרוהו:    הלוקחין:

ישלמו לו דמי הטרפה:    שנמכרת בזול. והמוכר יחזיר להקונים את המותר. [והא דלא נקט לעיל גבי בכור מכרוהו לעכו"ם או לכלבים. י"ל דאף שמותר להאכיל בכור במומו לעכומ"ז [כמ"ש סי' ש"ו ה']. עכ"פ ישראל קדושים ומחבבים כל דבר שנתהווה בי דררא דמצוה. לבלי להאכילו לעכו"ם ולבהמה. והרי אפילו פרוסת המוציא אין להאכילה לעכו"ם ולבהמה (כמג"א ססי' קס"ז). וכ"ש בכור שהיה עליו קדושה כעס א' ולא גרע מתשמישי קדושה שאין לנהוג בהן מנהג בזיון (כא"ח סי' כ"א). ותו דלא שכיח שיחזרו הקונים וימכרו בשר הבכור מדאסור לעשות בו סחורה [כסי' ש"ז ג']:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה