משנה בבא קמא ח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ח · משנה ב | >>
זה חומר באדם מבשור, שהאדם משלם נזק, צער, רפוי, שבת, ובושת.
ומשלם דמי ולדות.
ושור אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.
זֶה חֹמֶר בְּאָדָם מִבְּשׁוֹר,
- שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת,
- וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת;
- וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק,
- וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת:
זה חומר באדם - מבשור.
- וחומר שוב באדם - מבשור,
- שהאדם - משלם את הנזק, ומשלם דמי ולדות,
- ושור - אינו משלם אלא הנזק, ופטור מדמי ולדות.
אמרו זה חומר באדם מבשור - יש לו סמך על העיקר אשר קדם בפרק שלישי מזו המסכתא, שורו שבייש פטור. וכבר בארנו בפרק חמישי גם כן שהשור פטור מדמי ולדות:
ושור אינו משלם אלא נזק - דכתיב (ויקרא בד) איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו טז:
ופטור מדמי ולדות - דכתיב (שמות כא) כי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים:
[ושור אינו משלם אלא נזק. פירש הר"ב דכתיב איש בעמיתו וכו' וכפירש"י והכי איתא בפרק המניח [דף ל"ג ובפ"ב דף כ"ו] ולפיכך מ"ש בפירוש רש"י כדאמר בפ"ק טעות סופר הוא וצ"ל כדאמר פ"ג. ומיהו קשיא לי דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מהד' דברים כדפירשן הר"ב בריש פירקין. ונ"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן תחת שן. וה"נ כתיב בפרשת משפטים. ושם נאמר פצע תחת פצע. דמיניה ילפינן לצער. הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים דכמו דעין תחת עין שן תחת שן דהכא ודבפרשת משפטים בחדא מחתא נינהו. ה"נ לענין פצע תחת פצע האמור בזה שיהא נלמד לאיש בעמיתו האמור בזה. ושוב אין לחלק בשאר דברים נמי. דמהיכא תיתי לרבות השור באינך כי אימעוט בחד. אבל אכתי קשיא לי דאמתניתין דבפרק המניח [דף ל"ג] שני שוורים תמים וכו' פלוגתא דרבנן ור"ע בקרא דכמשפט הזה יעשה לו (שמות כ"א) אמרינן דרבנן דרשי הזה לפוטרו לשור מד' דברים. ור"ע דריש מאיש בעמיתו. אבל רבנן סברי דאי מהתם ה"א צער לחודיה. ואע"פ שזה מסייעני במה שפירשתי דמפצע תחת פצע דמרבינן צער הוה עיקר הילפותא. מ"מ שמעינן דאינך לא ילפינן מיניה ולהכי איצטריך הזה. וא"כ הך דרשא דאיש בעמיתו ליתא כלל לרבנן. ואמאי [לא] נקטי רש"י והר"ב לדרשא דרבנן. וא"ת אה"נ לרבנן כיון דצער איכא למילף מקרא דאיש בעמיתו מנלן לחלק ולומר דהא דאינך מחייב השור. יש לומר כדכתבו התוספות [שם] דרפוי ושבת ה"א שהוא בכלל נזק. ונזק מצינו בהדיא בקרא דהשור משלם ע"כ. ובפרק ארבעה וחמשה דף מ"ב מוכחא הסוגיא דאף מהזה לא ילפינן בשת אלא מכי ינצו אנשים יחדיו וגו' וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה דילפינן ממון והיינו בשת וכתיב אנשים ולא שוורים. וא"כ בפ"ג משנה י' שפירש הר"ב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש"י שם. לא דקדקו לפרש אליבא דרבנן. וה"נ דכותיה הכא]:
ופטור מדמי ולדות. כ' הר"ב דכתיב כי ינצו אנשים וכו'. מפורש בס"ד במשנה ד' פ"ה:
(טז) (על הברטנורא) וקשיא לי, דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מד' דברים, כדפירש הר"ב בריש פרקין. ונ"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן כו' וה"נ כתיב בפ' משפטים ושם נאמר פצע כו' דמניה ילפינן לצער, הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים. ועתוי"ט:
זה חומר וכו': ומצאתי מוגה וחומר שוב באדם מבשור שהאדם משלם נזק צער וכו' אמנם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ושוב חומר באדם מבשור שהאדם משלם את הנזק ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם וכו' כן מצאתי בכל הספרים ונ"ל דה"פ זה חומר באדם מבשור פי' זה שאמרנו למעלה שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים ועוד חומר אחר יש באדם מבשור שהאדם משלם דמי ולדות וצ"ע למה הזכיר נזק עכ"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אמרו זה חומר באדם מבשור סמוך על העיקר אשר קדם כה"ג מזו המסכת שורו שבייש פטור ע"כ. ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות אפי' הוא מועד. ולחדא אוקימתא דרבא דאיתא פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"ב) דס"ל דשור מועד חייב בדמי ולדות אליבא דר' יוסי הגלילי פירשו שם תוס' ז"ל דמתני' ר"ע היא דפליג עליה בברייתא דהתם. ועוד כתבו שם תוס' ז"ל דלאביי ורבא דהתם מתני' דפוטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא ע"כ. ונלע"ד דבהכי ניחא דשייכא שפיר האי מתני' גבי מתני' דלעיל דאיידי דקתני במתני' דסליק מינה אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין תנא נמי שור אינו חייב בדמי ולדות אא"כ מתכוין. ומ"מ קשה לע"ד מאי זה חומר דקתני דמשמע דיש ג"כ חומר בשור מבאדם דהא לא אשכחן שום חומרא בשור מבאדם ותו מאי זה חומר דקתני דמשמע זה חומר ותו לא והא איכא תו טובא שהאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' וגם בואם היא סימא את עין עבדו או הפיל את שנו עבד יוצא לחרות משא"כ אם סימא שורו את עין עבדו או הפיל את שנו שאין העבד יוצא בכך לחירות. ושמא אפשר לומר דכיון דאשכחן שאם הוא חבל באביו ובאמו פטור ושורו שחבל באביו ובאמו חייב וכן הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור ושורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב כדתנן בפ' המניח שייך למיתני זה חומר אע"ג דלא מיפטר איהו אלא משום דקלב"ם. והאי דקתני זה חומר דמשמע הני ותו לא לא קתני זה למעוטי מידי כדדייקי' בשאר דוכתי אלא משום דכבר תנא בריש פירקין החובל בחברו חייב משום חמשה דברים וכו' שייך למיתני זה כלומר זה שכבר נזכר ועוד דמי ולדות ועוד גוונא אחרינא אלא דנקט הכא נמי דמי ולדות אע"ג דכבר תנא ליה בפ' הפרה דלא תימא דוקא תם הוא דפטור מדמי ולדות אבל מועד חייב וכר' יוסי הגלילי קמ"ל מיתורא דהאי מתני' דאפי' מועד פטור דמתני' כר' עקיבא וכדכתיבנא לעיל בשם תוס' ז"ל א"נ הא דקתני זה משום דסליק למיתני אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין קתני זה כלומר וכיון שהודעתיך דבושת אין בה חיוב אלא בכונה משם תבין ותדע ותשכיל דשור פטור מן הבושת דהא לאו בר כונה הוא לבייש ונמצא שבבושת אין אנו צריכין לטעם איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והיינו זה חומר כלומר אחת מן החומרות הללו כבר נתבאר דינו בטעמו ממילא כך נלע"ד:
יכין
ופטור מדמי ולדות: [עי' לעיל פ"ג מ"י]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש